ומשמע מזה, שיסוד הנהגה זו הוא ב"מדת חסידות" דוקא, כלומר, שאף שהנהגה זו מחוייבת מצד "דרכי חכמה" זהו רק במי שמתנהג ב"מדת חסידות" (שאצלו, הנהגה כזו מחוייבת לא רק מצד מדת הרחמים שלו, אלא גם ע"פ חכמתו), אבל מי שאינן רחמן, הרי חשבון של "דרכי חכמה" בלבד אינו מספיק להביא להנהגה זו.
ב. ויובן זה בהקדם דיוק נוסף בדברי הרמב"ם כאן, שבהמשך להנהגת חכמים הראשונים ש"היו נותנין לעבד מכל תבשיל ותבשיל שהיו אוכלין", כ' "ומקדימין מזון הבהמות והעבדים לסעודת עצמן".
ולכאורה — "בהמות" מאי בעי הכא?
וביותר אינו מובן: מפשטות לשון הרמב"ם משמע, דהא ד"מקדימין כו'" הוא חלק מהנהגת חכמים הראשונים. וכבר העירוז, שבגמ'ח לא הובא זה כהנהגת "חכמים הראשונים" אלא בתור דיןט — "אסור לאדם שיאכלי קודם שיתן מאכל לבהמתו שנאמריא ונתתי עשב בשדך לבהמתך והדר ואכלת ושבעת". ועוד זאת: (א) בגמ' איתא רק "בהמתו", ואילו הרמב"ם מוסיף גם עבדיםיב. (ב) בגמ' הובא ע"ז הכתוב "ונתתי עשב גו'", וברמב"ם — "כעיני עבדים גו'"יג [ומובן, ששני השינויים תלויים זב"ז — שבפסוק "ונתתי עשב גו'" נזכר רק "בהמתך" (ולא עבדים), ואילו ברמב"ם כאן נוגע בעיקר "עבדים", ולכן הביא הכתוב "כעיני עבדים גו'"].
ועפ"ז קשה יותר — למה הביא הרמב"ם כאן גבי היחס ל"עבדים" את הנהגת "חכמים הראשונים" עם הבהמותיד.
ויש לומר, שבזה שצירף הרמב"ם בהמות עם עבדים כוונתו להדגיש הטעם שהנהגה בחסד וברחמים עם עבד כנעני היא בגדר מדת חסידות (ולא רק הנהגה ע"פ "דרכי חכמה").
דהנה ע"פ שכל אין טעם שהאדם יקדים מזונות בהמתו לסעודת עצמו. ואדרבה, ע"פ "דרכי חכמה", הרי הבהמות "לא נבראו אלא לשמשני"טו והם