הגדול, שלא הוצרך לומר דבריו בשם רבו כי הכל יודעים שכל דבריו הם של רבוכ.
אבל לכאורה דוחק לתרץ כן הנהגת ר' אליעזר הגדול, דממה שאמר "הרבה תורה למדתי ולא חסרתי מרבותי"כא, "רבותי" לשון רבים, מוכח שהי' לו יותר מרב אחד, וא"כ הי' צריך להזכירכב בכל דבר מאיזה רב קיבלו].
ע"פ פשוט יש לומר דהלאו ד"אל תגזול דל" הוא ע"ד גזילה בפשטות, שדבר שאין בעה"ב מקפיד עליו אין בו משום גזלכג, ועד"ז בדברי תורה שהאיסור הוא רק כשהאומר מקפיד שיאמרו הדבר משמו, אבל כשאינו מקפיד ליכא הלאו דאל תגזול דל, ולכן מובן שר' אליעזר לא עבר ע"ז כי רבותיו לא היו מקפידים בזה.
אבל נוסף על הדוחק בעצם הדבר, דלכאורה צריך הרב להודיע בפירוש שאינו מקפיד ולא מספיק שהתלמיד יודע זאת מסברא [ועוד, דלכאורה כדי לבטל חיוב לומר דבר בשם אומרו מחמת כבוד רבו, אינו מספיק שרבו רק לא יקפיד ע"ז אלא צ"ל מחילה], הרי זה רק מבטל האיסור, אבל פשיטא דאין זה מהודר ולפנים משורת הדין, ואדרבה מצוה קעביד אם יאמר בשמוכד, ד"אלכה תמנע טוב מבעליו"כו.
ד. ונ"ל הביאור בזה:
אף שריב"ז אמר על תלמידו ר"א שהוא "בור סוד שאינו מאבד טיפה"כז, מובן שר"א לא הסתפק בידיעת תורת רבו, אלא ודאי התייגע והתעמק בהבנת הדברים עד שהם נתעצמו בשכלו והשגתו, באופן שהשתכנע והבין הדברים ונעשים שכלו, וא"כ מה שאמר אח"כ דבר זה אינו ענין של חזרה על דברי רבו בלבד אלא שדבר זה הי' מוכרח מצד שכלו.
[וע"ד המבואר בכ"מכח לגבי תנאים ואמוראים, שפסקי הדינים שלהם היו ע"פ שורש נשמתם, וכמו בפלוגתא דב"ש וב"ה, שב"ש ששרשם מבחי' הגבורות