ועפ"ז י"ל, דזה שהחיוב דלחם משנה ביו"ט נלמד בהסוגיא דברכות דוקא, הוא לפי שלשיטת הש"ס, הא שלמדין חיוב לחם משנה משבת הוא רק לענין גדר לחם משנה מצד הלכות בציעת הפת (דבי' עסקינן במס' ברכות שם), אבל לא מצד הגדר דסעודת יו"ט (דבזה עסקינן במס' שבת שם, בדיני סעודת שבת).
והסברת הדבר: בחיוב בציעת פת אין חילוק בין שבת ויו"טלג, ולכן מסתבר לומר, דכשם שבציעת פת דשבת צ"ל על שתי ככרות, כך הוא ביו"ט; משא"כ בענין סעודות שבת ויו"ט, מצינו כמה חילוקים ביניהם, דכיון שבשבת אסורים גם במלאכת אוכל נפש, וצ"ל הכנה רבתי להסעודה מערב שבת, הרי נמצא, שיש לסעודת שבת יותר חשיבות וקביעות מסעודת יו"ט שאפשר להכינה בו ביוםלד. ולכן יש מקום לומר, שאין סעודת יו"ט מחייבת קביעות הסעודה על שתי ככרות.
וע"פ כ"ז יש לומר, דזה תלוי בהחילוק שבין המכילתא ופרש"י עה"ת (הנ"ל):
לדעת רש"י, דזה שהמן לא ירד ביו"ט הוא מצד גדר שבת שבו, עד"ז הוא לענין חיוב לחם משנה (שלמדים מהעדר ירידת המן ביו"ט), שגדר חיוב לחם משנה דיו"ט הוא בדיוק כהחיוב דשבת, שיש בו שני הגדרים, הן מצד הלכות בציעת הפת והן מצדלה חיוב הסעודהלו; משא"כ להמכילתא, שיש לימוד בפ"ע שהמן לא ירד ביו"ט, הרי גם חיוב לחם משנה דיו"ט המסתעף מזה, אינו שווה לחיוב לחם משנה דשבת בכל, כי חיוב לחם משנה דיו"ט הוא רק מצד הל' בציעת הפת, ולא מצד החיוב דסעודת יו"ט.