סועד בשבת ויו"ט צריך לבצוע על שתי ככרות, אבל חיוב לחם משנה מצד דין סעודת שבת י"ל שהוא רק בסעודות של חיוב, ג' סעודות השבתכה (ולא אם מרבה עוד סעודות של רשות).
ד. ומעתה יש לעיין בחיוב לחם משנה דיו"ט, אם גם בו יש שני דינים אלו או לאו, ובהקדים:
מקור דין לחם משנה הוא במס' שבתכו: "אמר רבי אבא בשבת חייב אדם לבצוע על שתי ככרות דכתיב לחם משנה, אמר רבי אשי חזינא לי' לרב כהנא דנקט תרתי ובצע חדא אמר לקטו כתיב רבי זירא הוה בצע אכולה שירותי'"כז.
וסוגיא זו הובאה גם במס' ברכותכח לאחרי דיני בציעת הפת אם היא על הפתיתין או על השלימות, וקאמר "וירא שמים יוצא ידי שניהן. . מניח פרוסה בתוך השלימה ובוצע. . א"ר פפא הכל מודים בפסח שמניח פרוסה בתוך שלימה ובוצע מאי טעמא לחם עוני כתיב", וממשיך לאח"ז "אמר ר"א כו'".
ויש לומר בפשטות, שזהו המקור לדברי הרמב"ם שיש בחיוב לחם משנה שני הגדרים, מצד הלכות בציעת הפת ומצד דין סעודת שבתכט, שזהו החילוק בין שתי הסוגיות דברכות ודשבת: במס' ברכות שם קאי בדיני בציעת הפת כנ"ל, ומזה למדין שחיוב לחם משנה הוא מצד הלכות בציעת הפתכד; והסוגיא דמס' שבת שם היא (בעיקר) בדיני סעודות שבתל, שמזה מובן, שחיוב לחם משנה הוא גדר בסעודת שבת.
והנה כתבו התוס'לא "ועיקר מילתי' דר' חייא בר אבאלב בפרק כל כתבי אלא להכי מייתי התם (בברכות) אחר פסח לומר שצריך שם מצה שלישית משום לחם משנה וחייב לבצוע על שתי ככרות בין בשבת בין בי"ט, דאי לאו הכי למה הביא שם מילתי' דר' חייא, וכן פסק רב אלפס דצריך לבצוע על שתי ככרות ביום טוב והטעם לפי שהי' לחם משנה יורד בערבי ימים טובים". ונמצא, שבסוגיא דמס' בר