י

באותיות הדבור, וכנודע שבעת גילוי תוקף המדה א"י לדבר כלל מתוקף התפעלות המדה שהיא בחי' הפנימיות, וחיצוניותם הוא הארת המדה המתלבשת בדבור שיפרשנה לזולתו כו', ועד"ז הוא בכל ההשתלשלות, והנה ידוע שבהשתלשלות עו"ע^פג נעשה מחיצוני' העילה בחי' פנימיות בהעלול^פד כי הפנימיות של העילה א"א להעלול לקבל אותה כלל מאחר שהוא רחוק בערך המעלה והמדריגה, וא"כ הרי בחי' חכ' שהיא ראשית הנאצלים והתחלת ההשתלשלות דאצי' כי מהחכ' נמשכה הבינה, ומבינה נמשכו המדות כו', מעולם לא נמשכה ממנה רק החיצוני', אבל הפנימיות הוא למעלה מהשתלשלות ואינו מתלבש בבינה עד"מ מהתלבשות השכל בהשגה שהחיצוני' לבד נתלבש ולא עמקותו כו'*, ועד"ז יובן שמה שנמשך מבחי' המל' להוות בי"ע זהו רק מבחי' פרצוף המל' שהוא בחי' חיצוני' המל', אבל בחי' פנימיות המל' הוא למעלה ממקור המהוה בי"ע בחי' כלת משה שזהו בלי מספר כו'.

וביאור הענין דהנה בע"מ נברה"ע^פה שהם המאמרות יהי אור יהי רקיע^פו הנה מלבד מה שהדבור^פז הוא מעלים ומכסה על אור ההמשכה כמו עד"מ באדם הנה אותיות הדבור הם כלים להשכל ומדות^פח שהם נמשכים ומתלבשים בו, אך מ"מ האותיות הם מעלימים שבתוכן^פט ומצפינים אותו בתוכן שהרי הקטן אף שמבין כל האותיות והתיבות ואומרן היטיב, עכ"ז אינו מבין כלל ההשכלה שבתוך האותיות, רק מי שהוא חכם עצמו^צ מקודם אזי מבין מתוך האותיות כו' אבל מהות האותיות עצמן הוא בחי' העלם לגבי מהות השכל והמדות, ולכן למעלה שהתהוות החכ' דבי"ע הוא רק מן הדבור עליון ולא כמו במשל שלומד^צא הוא חכם מקודם, שבענין הבריאה בחי' התהוות חכ' דבריאה לא הי' כלל מקודם מאומה^צב, הרי א"כ הדבור והאותיות דמל' דאצי' הם מעלימי' ומצפינים על החב"ד והמדות דאצי' המתלבשים בהדבור שלא יתגלה כלל בבריאה, כ"א איזה הארה מועטת מאד כמו בחי' האור הנמשך ע"י שערות כו', ומלבד זה מה שהדבור מעלים הנה כל ההמשכה שנמשך מהשכל ומתלבש בהדבור זהו רק חיצוני' השכל, אבל פנימיות השכל א"א להתגלות כלל באותיות ודבור כו'^צג, כי הנה עד"מ^צד האותיות המלבישים את השכל שאע"פ שע"י האותיות מתגלה השכל שהרב מסביר לתלמידו השכל ע"י האותיות היינו פשוטו של השכל, אבל פנימיות

ספריית ליובאוויטש · chabadlibrary.org