משיחות (ליל ויום) ג', (ליל ויום) ועש"ק

א. פרשת תצוה היא הפרשה היחידה בתורה^א לאחרי לידת משה בשבעה באדר^ב (ראשון^ג) שלא נתפרש בה שמו של משה.

ומצינו שתי טעמים בדבר: (א) כיון שבשבעה באדר (ראשון^ד) מת משה^ב, נרמז זמן הסתלקותו בכך שלא נזכר שמו בפרשה בתורה שקריאתה בסמיכות לזמן הסתלקותו^ה. (ב) כיון שאמר משה „ואם אין מחני נא מספרך"^ו, ו"קללת חכם אפילו על תנאי (ולא נתקיים התנאי) באה"^ז, לכן, אף שהקב"ה נענה לבקשתו (ובמילא לא נתקיים התנאי), מ"מ, נתקיים ה"מחני" מפרשה אחת בתורה^ח. י"א אדר ראשון ה'תשנ"ב

ובשתי הטעמים — דרוש ביאור והסבר^ט:

א) בנוגע להטעם דמיתת משה בשבעה באדר — כיון ש"בשבעה באדר מת ובשבעה באדר נולד", „כדאי (הוא יום^י) הלידה שתכפר על המיתה"^יא [כמודגש בביטול שמחת המן (וגזירתו כו') כש"נפל . . פור בירח שמת בו משה", כיון ש"לא הי' יודע שבשבעה באדר מת ובשבעה באדר נולד"^ב], למה נקבע בתורה הרמז על זמן מיתתו של משה (ע"י שלא נתפרש שמו) ולא על זמן לידתו שמכפר על המיתה^יב?

ב) בנוגע להטעם דאמירת „מחני נא מספרך"^יג — כיון שאמירה זו (היתה לאחרי י"ז תמוז^יד, ו)נכתבה בתורה בפרשת תשא (שלאחרי פרשת תצוה), למה נרמז קיומה (בסמיכות לשבעה באדר, ו)בפרשת תצוה^טו (ובפרט להדעות^טז שפרשת תצוה נאמרה לפני חטא העגל)?

395ג) גם צריך להבין הקשר והשייכות דב' הטעמים זל"ז, שלהיותם טעמים על אותו ענין, מסתבר לומר שיש קשר ושייכות ביניהם^יז, כדלקמן.

ב. ויובן בהקדים הביאור בגודל העילוי דלידת משה בשבעה באדר (יום שמחה^יח) שפועל על כל חודש אדר:

בנוגע לחודש אדר — איתא בגמרא^ב „כיון שנפל פור בחודש אדר שמח (המן) שמחה גדולה, אמר נפל לי פור בירח שמת בו משה, ולא הי' יודע שבשבעה באדר מת ובשבעה באדר נולד", היינו, שלידת משה בשבעה באדר פועלת ביטול והפיכת גזירת המן בחודש אדר, באופן ש"החודש גו' נהפך גו' לשמחה"^יט, ולכן „משנכנס אדר מרבין בשמחה"^כ, ו„אדר (ד)בריא (תקיף^כא) מזלי'"^כב — מעלה מיוחדת בחודש אדר שלא מצינו דוגמתה בשאר חדשי השנה.

ג. ויש לומר הביאור בזה:

ע"פ הידוע^כז שביום הולדתו של אדם „המזל השולט ביום ההוא עוזר לו"^כח, היינו, שהמזל דהיום עוזר להאדם ש„מזלו (של האדם) גובר" (כלשון הכתוב^כט „וגבר ישראל"), יש לומר, שביום הולדתו של משה — „משה הוא ישראל^ל וישראל הם משה . . נשיא הדור הוא ככל הדור כי הנשיא הוא הכל"^לא (וכיון ש"אתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא"^לב, כולל משה את כל בנ"י עד סוף כל הדורות) — גובר מזלם של ישראל^לג.

ומזה מובן גם בנוגע להמזל דהחודש — שבחודש שנולד בו משה („הוא ישראל") עוזר המזל של החודש להתגברות המזל דישראל, ולכן „אדר דבריא ותקיף מזלי'", היינו, שלידת משה („הוא ישראל") בשבעה באדר פועלת על כל החודש^לד שבו גובר (בריא ותקיף) מזלם של ישראל.

ועפ"ז יש לומר, שסיום דברי המדרש „והוא לא ידע שבשבעה באדר . . נולד משה" הוא תשובה גם על זה ש"אדר אין לו זכות ומזלו אין לו זכות" — שאין צורך בהזכות של אדר ומזלו (כבשאר החדשים, שיש צורך בזכות של החודש והמזל שלו, „זכות פסח" וכיו"ב), בגלל שישנו ענין נעלה יותר מהזכות של החודש ומזלו — (התגברות) המזל דישראל, כיון שלידת משה („הוא ישראל") בחודש אדר פועלת העזר דמזל החודש (אף שאין לו זכות) להתגברות המזל דישראל^לה. משה ידו וגבר ישראל". ולהעיר, שפסוק זה קורין בפורים, שהתחלתו בשבעה באדר, ויש לומר, שבזה מרומז שהנתינת־כח להנס דפורים הו"ע „וגבר (מזלם של) ישראל" בלידת משה.

34) ועפ"ז יש לבאר הדיוק באסת"ר „באחד באדר נולד משה" (שבודאי לא פליג על המפורש בקידושין שילפינן מקראי שמיתת ולידת משה בשבעה באדר, כנ"ל הערה^כו — שהכוונה היא להדגיש הפעולה על כל החודש, מאחד באדר, שכולל כל ימי החודש.

35) ועפ"ז יש לבאר המשך דברי המדרש „אמר (המן) כשם שהדגים בולעין כך אני בולע אותן, אמר לו הקב"ה, רשע, דגים פעמים נבלעין ופעמים בולעין, ועכשיו אותו האיש נבלע מן הבולעין" (דלכאורה, כיון ש"דגים פעמים נבלעין ופעמים בולעין", מהו ההכרח ש"עכשיו אותו האיש נבלע מן הבולעין") — שמצד מזלו של אדר (מזל דגים) ישנה אפשרות לכאן ולכאן („פעמים נבלעין ופעמים בולעין"), אלא, שלידת משה („הוא ישראל") באדר פועלת שהמזל דאדר עוזר להתגברות מזלם של ישראל („עכשיו אותו האיש נבלע מן הבולעין").

397ד. ויש לומר, שהתגברות מזלם של ישראל בחודש אדר (בגלל לידת משה) ניכרת גם בכך שחודש אדר הוא חודש העיבור^לו, חודש כפול (ב' חדשים, ששים יום), ועל ידו דוקא נשלם החסרון דשנת הלבנה לגבי שנת החמה^לז, ועד לאופן של שלימות ותמימות („שנה תמימה"^לח) יותר משנת החמה^לט — כי, מכל „חדשי השנה (ש)הם חדשי הלבנה"^מ השייכים לישראל ש"דומין ללבנה ומונין ללבנה"^מא ו"עתידים להתחדש כמותה"^מב (משא"כ אוה"ע שדומין ומונין לחמה^מא), גדלה מעלתו של חודש אדר („בריא ותקיף מזלי'") שבו גובר מזלם של ישראל.

ה. ויש לבאר תוכן הענין דהתגברות מזלם של ישראל (מצד לידת משה) בחודש אדר — בעומק יותר:

„מזל" דישראל — קאי על שרש הנשמה למעלה, כידוע^נג שירידת הנשמה למטה להתלבש בגוף היא הארה מהנשמה בלבד, אבל עיקר הנשמה ומקורה נשאר למעלה, ונקראת „מזל" („אדם (ד)אית לי' מזלא"^נד ו"הכל תלוי במזל"^נה), מלשון „נוזל", שהוא המקור להיות נוזל ממנו ההשפעה ורוח חיים.

וזה שאמרו חז"ל^נו „אין מזל לישראל" — קאי על מזלות השרים וכוכבים אשר חלק לכל העמים^נז, שישראל הם למעלה ממזלות אלו, אבל גם לישראל יש מזל, ואדרבה, המזל דישראל הוא נעלה יותר באין־ערוך משאר המזלות, כי, המזל שלהם הוא מבחי' „אַין" (ע"ד מ"ש^נח „והחכמה מאין תמצא"), אין שאינו מושג (ולכן יש בהם ענין המס"נ שלמעלה מהשכל).

וענין זה מודגש בלידת משה (בחודש אדר) שהיא גם הלידה דישראל („משה הוא ישראל") — כי, לידה קשורה עם עצם המציאות שלמעלה משם (שהרי בעת הלידה אינו נקרא בשם)^נט, ורומז על עצם הנשמה שלמעלה מ"חמשה שמות (ש)נקראו לה"^ס (למעלה אפילו מ"יחידה" שגם היא „שם" לעצם הנשמה^סא), וזהו תוכן הענין דהתגברות מזלם של ישראל, עצם הנשמה, בחינת „אין" (בחודש אדר).

ועפ"ז יש לבאר הקשר והשייכות דלידת משה לפורים (שהמן לא הי' יודע שבשבעה באדר נולד משה) — כי, „אנו רואים שכל הימים שהיו בנ"י בסכנה מפני גזירת המן . . היו כולם בבחי' מס"נ ממש^סב . . כי בכל שעה ושעה היו מוכנים למסור נפשם להריגה ולא לעבור דת ח"ו", „מסירת נפש על קדוש השם, שהרי אם רצו להמיר דתם לא הי' המן עושה להם כלום, שלא גזר אלא על היהודים, אלא שהם מסרו עצמן למות כל השנה כולה, ולא עלה להם מחשבת חוץ ח"ו"^סג, והכח לזה הוא ע"י התגלות עצם הנשמה, שזהו תוכן הענין דלידת משה (בחודש אדר^סד), גילוי (לידה גם מלשון גילוי) העצם דישראל.

ו. ויש להוסיף ולבאר השייכות דלידת משה לשבעה באדר דוקא:

שבעה באדר מורה על השלימות דחודש אדר — שבעה ימים רצופים שכוללים כל שבעת ימי השבוע, שבעת ימי בראשית, ימי הבנין (כללות העולם)^עו, כפי שהם בחודש אדר, שבזה מרומז שהמעלה והשלימות דחודש אדר („אדיר במרום ה'") נמשכת וחודרת ומתגלה בגדרי העולם.

ומרומז בשמו של החודש — „אדר" — א' דר, שרומז על המשכת וגילוי האל"ף (אלופו של עולם) בעולם להיות לו ית'400דירה בתחתונים^עז. ובהדגשה יתירה בשבעה באדר — שרומז על עשיית הדירה (דר) לאלופו של עולם (א') בשבעת ימי הבנין.

וענין זה מודגש גם בלידת משה (בשבעה באדר) — כמארז"ל^עח ש"בשעה שנולד משה נתמלא הבית כולו אור", היינו, שלידת משה פעלה אור (גילוי אלקות) בכל הבית (גדרי העולם).

ז. ועד"ז בנוגע להתגברות המזל דישראל בחודש אדר, „אדר בריא מזלי'" — שקשור עם (לידת משה ב)שבעה באדר:

התגברות מזלם של ישראל בחודש אדר, „מזלי' בריא", היא, לא רק בנוגע לשורש הנשמה למעלה, בחינת ה"מזל", אלא גם ובעיקר בנוגע להמשכה וגילוי בהארת הנשמה שירדה למטה ונתלבשה בגוף, כמודגש גם בכך ש"מזל" הוא מלשון נוזל, שהוא המקור להיות נוזל ממנו ההשפעה ורוח חיים למטה (כנ"ל ס"ה), ובמילא, התגברות המזל בחודש אדר פועלת ההתגברות דבנ"י בהיותם למטה, נשמות בגופים, וגם בהתעסקותם בעניני העולם, כמודגש בענינו של שבעה באדר, שרומז על עשיית הדירה (דר) לאלופו של עולם (א') בשבעת ימי הבנין.

כלומר: אע"פ ש"מזל" קאי על עצם הנשמה, „אין" שאינו מושג, שהו"ע החוזק והתוקף (בריא ותקיף מזלי') דמס"נ שלמעלה מהשכל, מ"מ, אין זה באופן של יציאה מהעולם (מס"נ כפשוטה), אלא אדרבה, שהחוזק והתוקף דמס"נ נמשך ומתגלה בכל עניני העבודה בעולם לעשות לו ית' דירה בתחתונים — כמפורש בגמרא^כב „מאן דאית לי' דינא בהדי נכרי . . לימצי נפשי' באדר דבריא מזלי'", שהפעולה דהתגברות המזל („בריא מזלי'") היא (לא רק ביחס לעניני הנשמה, עניני התורה ומצוותי', אלא גם) בנוגע לעניני העולם, ועד למעמד ומצב ד"אית לי' דינא בהדי נכרי"^צה.

וכמודגש גם בימי הפורים — שהנס402דפורים הוא שבטלה גזירת המן ולא היו צריכים למסור נפשם להריגה ח"ו כדי שלא לעבור על דת, ואדרבה: „ונהפוך הוא אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם"^צו, „כי נפל פחד היהודים עליהם"^צז, ובמילא, היו יכולים להמשיך לעסוק בקיום התומ"צ מתוך רווחה — „אורה ושמחה וששון ויקר"^צח (הן כפשוטו, והן כדרשת חז"ל^צט), „שמחה^ק ומשתה ויום טוב"^קא — בכל קכ"ז מדינות המלך, ובמעמד ומצב ש"מרדכי היהודי משנה למלך אחשורוש"^קב.

אבל אעפ"כ, נס פורים שבחודש אדר הוא באופן ש"אכתי עבדי אחשורוש אנן"^קג, היינו, שגם לאחרי גאולת פורים נמצאים בנ"י בגלות [ולא עוד אלא שלאח"ז הי' חורבן בית שני ואריכות הגלות המר והקשה הזה, עם כל הגזירות ושמדות, רח"ל היל"ת, לא תקום פעמיים צרה^קד, שהיו במשך הדורות עד לדור אחרון זה, שרבבות מישראל מסרו נפשם על קדושת השם], שנמצאים במעמד ומצב שיש צורך בחוזק ותוקף דעצם הנשמה („בריא ותקיף מזלי'") למס"נ באחד — תנועה של עלי' למעלה מהעולם („אדיר במרום ה'", א' ד"אדר").

ועיקר ושלימות ההמשכה והגילוי למטה בעולם — ע"י בנין ביהמ"ק השלישי („מקדש אדנ־י כוננו ידיך"^קה) בגאולה השלישית („ביום השלישי יקימנו ונחי' לפניו"^קו), בית נצחי^קז, וגאולה נצחית שאין אחרי' גלות^קח — שייך לחודש ניסן, „בניסן נגאלו ובניסן עתידין להגאל, שנאמר^קט כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות"^קי, ובו הוקם „המשכן" (שכולל גם ביהמ"ק השלישי^קיא) ושרתה השכינה (כנ"ל ס"ו).

ח. ע"פ האמור לעיל יש לבאר הקשר והשייכות דשבעה באדר לפרשת תצוה — שענינו של שבעה באדר (לידת משה, „הוא ישראל", והתגברות מזלם של ישראל, „בריא ותקיף מזלי'", התוקף והחוזק דעצם הנשמה למס"נ באחד) מרומז בהתחלת פרשת תצוה — „ואתה תצוה את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור להעלות נר תמיד":

„אתה" — קאי על העצמות דמשה (עצם הנשמה, „מזל") שלמעלה משם, והוא"ו ד"ואתה" — מורה על ההמשכה (שמרומזת בציור דאות וא"ו^קיב) מהעצמות („מזל") דמשה להיות „תצוה את בני ישראל", באופן של צוותא וחיבור (תצוה מ־403לשון צוותא^קיג) עם בנ"י, להיות התגברות מזלם של ישראל, „בריא ותקיף מזלי'", שיתגלה אצלם החוזק והתוקף דעצם הנשמה.

(ועי"ז) „ויקחו אליך^קיד שמן זית זך כתית למאור" — שרומז על ענין המס"נ, כמארז"ל^קטו ש"הזית מסר נפשו על קדושת הקב"ה", וזהו"ע „כתית למאור", כמארז"ל „נמשלו ישראל לזית . . (ש)אינו מוציא שמנו אלא ע"י כתיתה"^קטז, „כך ישראל באים עכו"ם וחובטין אותם ממקום למקום כו'"^קיז, היינו, שע"י צער ויסורי הגלות מתגלה החוזק והתוקף^קיח דעצם הנשמה, שזהו"ע „שמן גו' זך גו' למאור": „שמן", ש"אפילו^קיז אתה מערבו בכל המשקין שבעולם הוא נתון למעלה מהן"^קיט, „זך", בלי שמרים, „למאור" שלמעלה מ"אור".

(וכל זה כדי) „להעלות נר תמיד" — „כשם שהשמן מאיר כך ביהמ"ק מאיר לכל העולם שנאמר^קכ והלכו גוים לאורך, לכן נקראו אבותינו זית רענן שהם מאירים לכל"^קיז, היינו, שתכלית הכוונה היא (לא בענין המס"נ באופן של יציאה מהעולם, אלא אדרבה) שמציאותם של משה וישראל („ואתה תצוה את בני ישראל"), עצם הנשמה („שמן גו' זך גו' למאור"), תומשך ותתגלה ותאיר בעולם — כמודגש בלידת משה בשבעה באדר, שהתגברות המזל (עצם הנשמה) דמשה וישראל הוא באופן שנמשך ומתגלה בשבעת ימי הבנין (כנ"ל ס"ו־

ועד"ז בסיום הפרשה^קכא: „ועשית^קכב מזבח מקטר קטורת וגו' והקטיר עליו אהרן קטורת סמים בבוקר בבוקר בהטיבו את הנרות יקטירנה ובהעלות אהרן את הנרות בין הערביים יקטירנה" — שענין הקטורת, שמורה על התקשרות והתחברות דעצם הנשמה עם הקב"ה באופן ש"בחד קטירא אתקטרנא", נמשך ומתגלה ומאיר בעולם, ע"י הנרות^קכג.

ט. עפ"ז יש לבאר גם ב' הטעמים שבפרשת תצוה לא נתפרש שמו של משה (מיתת משה בשבעה באדר, ואמירתו „מחני נא מספרך") ושייכותם זל"ז:

הטעם שלא נתפרש שמו של משה בפרשת תצוה בגלל סמיכותה לשבעה באדר, הוא, לא רק בגלל שבשבעה באדר מת משה (שמרומז בסילוק שמו מהפרשה) אלא גם ובעיקר בגלל שבשבעה באדר נולד משה („כדאי הלידה שתכפר על המיתה") — כי, לידת משה (בשבעה באדר) קאי על התגלות עצם מציאותו שלמעלה משם, שלכן אינו נקרא בשם משה (שבכל הפרשה לא נזכר שמו), אלא404„ואתה", „מהות עצמותך"^קכד, ועד ל"אתה" האמיתי, עצמותו ומהותו ית'^קכה.

וכיון שלידת משה (העצמות שלו שלמעלה משם) בשבעה באדר קשורה עם כל בנ"י („משה הוא ישראל"), שגובר מזלם (עצם הנשמה) של ישראל [וכמודגש בהתחלת הפרשה שה"אתה" (העצמות דמשה, ועד לעצמותו ומהותו ית') הוא באופן של המשכה („ואתה") ועד לצוותא וחיבור („תצוה") עם העצמות דבנ"י („שמן זית זך")] — לכן, מרומזת בפרשה שקורין בסמיכות לשבעה באדר המסירת־נפש של משה עבור בנ"י^קכו (העצמות שלהם שלמעלה מהתורה) באמרו „מחני נא מספרך", עי"ז שלא נזכר שמו, אלא „ואתה", העצמות שלו שלמעלה משם^קכז — שענין זה מודגש בגלוי בשבעה באדר שבו נולד משה, התגלות העצמות דמשה והעצמות דישראל כפי שהם חד עם עצמותו ית'.

ועפ"ז מובן שגם הטעם דאמירת „מחני נא מספרך" שייך לתוכן ענינו של שבעה באדר^קכח (שקורין בסמיכות לפרשת תצוה) — יום שנולד משה, העצמות שלו, הקשורה עם העצמות דישראל, שזוהי הסיבה להמס"נ שלו עבור בנ"י באמירת „מחני נא מספרך", וכתוצאה מזה לא נזכר שמו בפרשת תצוה (שקורין בסמיכות ליום לידתו)^קכט, אלא אדרבה: „ואתה", העצמות שלו שלמעלה משם.

י. האמור לעיל ע"ד הנקודה המשותפת דלידת משה (בשבעה באדר) ופרשת תצוה, שבשניהם מודגש העצם דישראל שיש בהם החוזק והתוקף למסור נפשם על קדושת שמו ית' — מודגש ביותר בענין שהזמן גרמא, שבימים האחרונים הי' בשכונה זו מאורע של קידוש השם ברבים ע"י אשה מישראל^קל.

ובהקדמה — ש"אין גו' אתנו יודע עד מה"^קלא, אף אחד מאתנו אינו מבין (ואינו יכול להבין) כלל וכלל פשר הדברים, למה עשה ה' ככה?! . . . ועכו"כ כשמדובר באשה צעירה, אמא לילדים קטנים שצריכים לאמם ויתגעגעו אחרי' . . . אלא שאין להאריך בענינים של טענות ומענות כלפי הקב"ה, ובלשון הכתוב „ברוב דברים וגו'"^קלב, „על כן יהיו דבריך מעטים"^קלג.

129) ועפ"ז יומתק שהקיום ד"מחני נא מספרך" שאמר משה בפרשת תשא נרמז בפרשת תצוה שלפנ"ז — כיון שבתיבת „ואתה (תצוה)" (שבה נתקיימה אמירתו „מחני נא מספרך") מודגשת גם הסיבה שכתוצאה ממנה באה לאח"ז אמירת „מחני נא מספרך" (מצד ההתקשרות העצמות דמשה וישראל).

130) מרת פעשא לאה בת ר' שרגא פייבל הלוי לאפיין הי"ד שנהרגה על קידוש השם ביום ה' פ' תרומה, ב' אדר ראשון, וסיום ה"שבעה" ביום ה' פ' תצוה, ט' אדר ראשון (המו"ל).

יא. ולכל לראש — גודל הענין דקידוש השם ברבים שבמאורע זה:

ידוע המבואר בדברי חז"ל בכו"כ מקומות^קלו ע"ד גודל העילוי וההפלאה והזכות והשכר דקידוש השם, ובפרט קידוש השם ברבים, ובהדגשה יתירה בקידוש השם ברבים בשכונה זו, שבה נמצא בית הכנסת ובית המדרש ובית מעשים טובים, בית משולש, דכ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו^קלז, שעל זה נעשה קידוש השם ברבים ביתר שאת וביתר עוז.

ויש להוסיף בגודל העילוי וההפלאה דקידוש השם — שמצינו^קלח אצל הבית יוסף שמצד גודל מעלתו ומדרגתו הי' ראוי שהקב"ה יזכה אותו למסור נפשו על קדושת השם, אלא שאח"כ היתה סיבה (ענין שלא הי' מתאים פי־ערך מעמדו ומצבו) שבגללה נענש ולא זכה לכך, ונחשב זה לעונש, אף שלאח"ז זכה לחבר את ה"שולחן־ערוך" ולהיות מורה־הוראה לכל בנ"י עד סוף כל הדורות^קלט — שמזה מובן שהזכות דחיבור ה"שולחןערוך" אינה מגעת לגודל הזכות דמסירת נפש על קידוש השם!

ולהעיר מהשייכות לאמירת משה „מחני נא מספרך" — שבזה מודגש שהמס"נ של משה רבינו בשביל ישראל היא למעלה ממציאותו של משה כפי שקשור עם התורה, שלכן מוותר משה רבינו על הזכות להיות כתוב בתורה (באמרו „מחני נא מספרך", „מכל התורה כולה"^קמ) בגלל המס"נ בשביל ישראל (כשם שהזכות דחיבור השו"ע אינה מגעת לגודל הזכות דמסירת נפש על קידוש השם).

ונוסף על גודל העילוי וההפלאה דקידוש השם ברבים שבכללות הענין דמסירת נפש, ה"ז בהדגשה יתירה במסירת נפש של אשה צעירה אמא לילדים קטנים — כי, מלבד מסירת נפשה, ה"ה „מוסרת" גם את ילדי' הקטנים, בכך שעוזבת ומפקירה אותם לבדם (בידעה גודל הגעגועים של הילדים אלי'), ומשאירה את גידולם וחינוכם לאחרים, ויתירה מזה, שמסירת ילדי' היא מס"נ406גדולה יותר ביתר שאת וביתר עוז מהמס"נ שלה, ובמילא ה"ז מסירת נפש למעלה ממסירת נפש!

יב. אבל לאחרי כל העילויים וההפלאות שבקידוש השם ברבים, כיון שכבר יצאו י"ח („די והותר") מסירת נפש על קידוש השם ע"י הגזירות ושמדות שהיו במשך הגלות המר והארוך, עד לדורנו זה — זועקים בנ"י להקב"ה: „עד מתי"?! . . . היתכן שלאחרי אריכות הגלות המר זקוקים עדיין למסירת נפש על קידוש השם של אשה צעירה אמא לילדים קטנים?! . . .

גם אם רצונו של הקב"ה ב"נחת רוח" ממסירת נפש — הרי, נוסף לכך שכבר יצאו י"ח מס"נ במשך כל הדורות שלפנ"ז, מספיקה המסירת נפש של בנ"י בכך שנמצאים עוד רגע אחד בגלות!

בנ"י נמצאים כבר בגלות יותר מאלף ותשע מאות שנה ומשיח צדקנו עדיין לא בא! . . . כבר סיימו כל עניני העבודה דזמן הגלות, וכבר נעשו כל הפעולות בכל האופנים האפשריים (כולל ובמיוחד ע"י השמחה בחודש אדר במשך ששים יום), ולא יודעים מה ניתן לעשות עוד, ואעפ"כ, עובר עוד שבוע, עוד יום ועוד רגע, ועדיין לא באה הגאולה האמיתית והשלימה בפועל ממש! ולא עוד אלא שניתוסף מאורע הכי חמור שיכול להיות בזמן הגלות — שאשה בישראל ואם לילדים קטנים צריכה למסור נפשה על קידוש השם!

לא נותר לנו אלא להתנחם בכך שמאורע זה הוא המאורע האחרון של מסירת נפש על קידוש השם, ועוד ועיקר, שבזכותה של האשה הצדקנית שמסרה נפשה על קדושת השם, ביחד עם זכותן של נשי ישראל הצדקניות שבכל הדורות, עד לנשי ישראל הצדקניות נשמות בגוף בריא שבדורנו זה, זוכים תיכף ומיד ממש להגאולה האמיתית והשלימה, „כימי צאתך מארץ מצרים", ש"בשכר נשים צדקניות שהיו באותו הדור נגאלו ישראל ממצרים"^קמא, ועד"ז בהגאולה העתידה לבוא תיכף ומיד ממש, „בשכר נשים צדקניות שיש בדור"^קמב.

ואז יהי' אמיתת ושלימות הענין דקידוש השם — שהרי כללות ענין הגלות הוא היפך קידוש השם, כמפורש בקרא^קמג „שמי הגדול המחולל בגוים", „ומהו החילול, באמור אויביהם עליהם עם ה' אלה ומארצו יצאו ולא הי' יכולת בידו להציל את עמו ואת ארצו"^קמד, וקידוש שמו ית' נעשה ע"י הגאולה, כהמשך הכתוב^קמה „וקדשתי את שמי הגדול גו' וידעו הגוים כי אני ה' . . בהקדשי בכם לעיניכם (עי"ז ש)ולקחתי אתכם מן הגוים וקבצתי אתכם מכל הארצות והבאתי אתכם אל אדמתכם", „והתגדלתי^קמו והתקדשתי^קמז ונודעתי לעיני גוים רבים וידעו כי אני ה'".

יג. ההוראה מהאמור לעיל בנוגע לעבודה בפועל:

407בבואנו משבעה באדר שחל בפרשת תצוה, שבשניהם מודגשת התגברות מזלם של ישראל, החוזק והתוקף דעצם הנשמה („ואתה") כפי שנמשך ומתגלה בעבודתם ופעולתם בעניני העולם (לא מס"נ ויציאה מהעולם ח"ו וח"ו, אלא נשמות בגופים לאורך ימים ושנים בריאות וטובות), יש להוסיף ביתר שאת וביתר עוז, ובתגבורת החיות, בכל מעשינו ועבודתינו בלימוד התורה וקיום המצוות, כולל ובמיוחד בהפצת התורה והיהדות והפצת המעיינות חוצה, כדי להביא בפועל ובגילוי את הגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, שאז תהי' שלימות ההתגלות דהעצם דישראל, ישראל וקוב"ה כולא חד^קמח, בכל העולם כולו, שנעשה דירה לו ית' בתחתונים.

בסגנון אחר קצת: העבודה דחודש אדר ש"בריא ותקיף מזלי'" היא להביא בפועל ובגלוי את הגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, שנקרא „אדיר" („והי' אדירו ממנו"^קמט), שאז יתגלה בכל העולם כולו מזלם של ישראל, שנקראו „אדירים", ביחד עם שלימות הגילוי ד„אדיר במרום ה'" בכל העולם כולו, שנעשה דירה לו ית'.

יד. ויומתק יותר — שהפרשיות שקורין בתורה בחודש אדר (ובשנה זו, בשני חדשי אדר) קשורות עם עשיית המשכן, ששלימותו בבנין ביהמ"ק השלישי), שממנו אורה יוצאה לכל העולם^קנ, ועד שהעולם כולו נעשה דירה לו ית', כמו בית המקדש:

תרומה ותצוה — שבהם מדובר אודות הציווי דמלאכת המשכן, בגדי כהונה

טו. ויה"ר — והוא העיקר — שלא יצטרכו להמתין ב' חדשים עד לחודש ניסן, ש"בניסן נגאלו ובניסן עתידין להגאל", כיון שבהתחלת חודש אדר ראשון, ובפרט משבעה באדר, ושלימותו ביום הש"ק אחד עשר באדר, תהי' הגאולה האמיתית והשלימה ובנין ביהמ"ק השלישי וחנוכתו בפועל ממש.

ולהוסיף, שבשנת העיבור שישנם ב' חדשי אדר, ששים יום, ניתוסף עוד יותר בהתשוקה והגעגועים לחודש ניסן (שבו נגאלו ובו עתידין להגאל) במשך ששים יום, שעי"ז ממהרים ומזרזים עוד יותר הגילוי דעניני חודש ניסן עוד בהתחלת חודש אדר.

ובכל זה ניתוסף עילוי מיוחד בשנה זו — שבאחד עשר בניסן מסתיימת שנת הצדי"ק הקשורה עם מזמור צדי"ק (שבא לאחרי מזמור פ"ט שבו נאמר „מצאתי דוד עבדי בשמן קדשי משחתיו"^קסה, עד לסיום וחותם המזמור „ברוך ה' לעולם אמן ואמן"), שסיומו וחותמו ב"ויהי נועם גו' ומעשה ידינו כוננהו"^קסב, שקאי בשלימות השראת השכינה בביהמ"ק השלישי^קסו, ע"י גמר ושלימות מעשינו ועבודתינו בדור זה, דור השביעי^קסז, שבו נשלמת פעולתו של משה רבינו („גואל ראשון הוא גואל אחרון") בהמשכת וגילוי אלקות בעולם, לעשות לו ית' דירה בתחתונים.

וכן תהי' לנו — שבאחד עשר באדר (ששים יום לפני אחד עשר בניסן) יושלם כבר הענין דאחד עשר בניסן^קסח, „ביום עשתי עשר יום נשיא לבני אשר"^קסט, „מאשר שמנה לחמו"^קע, „וטובל בשמן רגלו"^קעא — כמודגש בהתחלת פרשת409תצוה: „ויקחו אליך שמן זית זך"172), וכן

בהתחלת פרשת תשא (שמתחילין לקרוא

במנחת ש"ק פ' תשא) שבה מדובר אודות

שמן המשחה173) — „מצאתי דוד עבדי ב־

172) וראה ויק"ר פל"א, יא: „בזכות להעלות נר

תמיד אתם זוכים להקביל פני נרו של מלך המשיח".