ה. אבל נ"ל, דאף שתרווייהו איתנהו בי' בביהכנ"ס כמו בבית המקדש, הן קיום מצות ועשו לי מקדש והן איסור שלא לנתוץ ושלא לאבד, הרי הם ב' גדרים:
האיסור לאבד בתי כנסיות כו' הוא מצד דין קדושה שבהם, כדיוק הלשון "והשמותי את מקדשיכם כו' בקדושתן הן עומדין", הרי שזהו מצד דין קדושה שיש בבתי כנסיות ובתי מדרשות מעין קדושת בית המקדש; אבל המצוה ד"ועשו לי מקדש" היא מצוה ודין דקביעת מקום, כלשון הרמב"ם בהגדרת מצוה זומג — "מצות עשה לעשות בית לה' מוכן להיות מקריבים בו הקרבנות כו'", והיינו דגדר המ"ע אינו לקדש המקום וכיו"ב, אלא לקבוע מקום בשביל לעבוד בו את ה'*43, וכלשון הרמב"ם בספר המצותמד "ציונו לבנות בית הבחירה לעבודה", או "לבנות (לעשות) בית עבודה"מה. ויש לומר (לדעת הזהר), שדבר זה הוא דין בפני עצמו שקיים בבתי כנסיות ובתי מדרשות בכל מקוםמו, שהם מקומות קבועים "לעבודה" (עבודת השם).
ו. ויש לומר, שזוהי כוונת הצ"צ במ"ש דהא ד"ועשו לי מקדש" הוא ציווי ש"אינו זז לעולם לא בעוה"ז" הוא מצד הענין דבתי כנסיות שהן "מקדש מעט" — שאין זה (רק) מצד הקדושה או השראת השכינה שיש בהם [שהרי א) א"א לדמות קדושת ביהכנ"ס לקדושת המקדש, וא"כ אין שייך לומר ע"ז "אינו זז לעולם לא בעוה"ז כו'". ב) לאידך: גדר הקדושה והשראת השכינה קיימים גם עכשיו, וביתר שאת ועז, במקום המקדש עצמו בירושלים (כנ"ל), ובשביל זה אין צורך בבתי כנסיות], אלא מצד מעשה האדם שבזה, דהחיוב ד"ועשו לי מקדש" קיים לעולם, כי תמיד יש חיוב לעשות ולקבוע מקום לה'מז, גם כשאין ביהמ"ק