נכתב בידי מכונה ועדיין לא נבדק בידי אדם - הקטעים שלא נבדקו מסומנים.
86תצא 2
א.בסיום פרשתנו מעתיק רש"י „תמחה את זכר עמלק" ומפרש; „מאיש ועד אשה מעולל ועד יונק משור ועד שהא שלא יהא שם עמלק נזכר אפי' על הבהמה לומר בהמה זו משל עמלק היתה"ב.
בהשקפה ראשונה — בא רש"י להשמיענו שמחיית זכר עמלק פירושה (לא רק הריגת הבנ"א דעמלק, אלא) גם מחיית הבהמה. ומוכרח הוא בפשש"מ — דאם לאו הכי הרי נזכר שם עמלק (על הבהמה). ועוד דבנ"א אינם „זכר עמלק" אלא עמלק עצמו.
וצלה"ב; מה בכלל קשה בהתיבות „תמחה את זכר עמלק" שהוזקק רש"י לפרשןג? ואם נאמר שרש"י מפרש (לא פי' התיבות שבכתוב, אלא) קושטא דמילתא איך הוא מחיית זכר עמלק — הו"ל לפרש זאת לעיל בפ' בשלחד שנאמר בה „אמחה את זכר עמלק", ומדלא פרש"י כלום בפעם הראשונה, מוכח דהן פי' התיבות והן אופן מחיית זכר עמלק הוא מובן ופשוט גם לבן חמש למקרא — וא"כ ל"ל לרש"י לפרשו כאןח.
עוד יש לדייק בדברי רש"י:
א) מכיון שחידושו של רש"י כאן הוא שמחיית זכר עמלק הוא „אפילו על הבהמה" — למה (מעתיק מהכתוב בשמואלח ו)כותב גם „מאיש ועד אשה מעולל ועד יונק"ז.
ב) למה לא הביא רש"י גם סיום הכתוב „מגמל ועד חמור"ז, מאחר שגם הם „זכר עמלק", ואינם בכלל „משור ועד שה", כדמוכח מקרא דשמואל דמפרטו בפ"עח.
ג) „מאיש ועד גו' שה" קרא הוא, (כנ"ל), ובכ"ז לא כתב רש"י, כדרכו בכ"מ „כדכתיב", או כיו"ב.
ד) אחרי שמבאר רש"י „שלא יהא שם של עמלק נזכר אפי' על הבהמה", מוסיף „לומר בהמה זו כו'" — ולכאו' הוי כפל לשון.
ה) בראש פירושו מעתיק רש"י גם התיבות „תמחה את" — והרי לא נחית לפרש אלא מהו „זכר עמלק".
87ב. והביאור בזה;
בהציווי ד"תמחה את זכר עמלק" קשה בפשש"מ: „זכר עמלק" פירושו הוא הזכרון של עמלק; והציווי „תמחה את זכר עמלק" הוא למחות זכרון של עמלק ממקום הזכרון היינו ממחשבתו ולבו של אדם. ואי"מ; איך שייך ציווי למחות „זכר עמלק" ממחשבתו, והול"ל „זכר עמלק לא יהי' על לבך" או „תסיר מלבך" וכיו"ב, היינו שלא יחשוב ע"ד עמלק ברצון, אבל אינו „בעה"ב" על מחשבתו שלא „יפול" במח' „זכר עמלק",
וע"ד מרז"ל*8 ג' עבירות אין אדם ניצול מהם בכ"י הרהור עבירה כו'.
ואדרבא; כשנזכר על הציווי זה עצמו מזכיר את עמלק.
בשלמא בפ' בשלח נאמר „כי מחה אמתה את זכר עמלק" — שהקב"ה ימחה את זכרו של עמלק. הקב"ה (שהוא כל יכול) מבטיח שימחה וישכיח את זכר עמלק ממחשבתם ולבן של בני אדםט. אבל בפרשתנו שהציווי הוא אל בני ישראל — „תמחה את זכר עמלק", קשה, כנ"ל, איך יכול האדם למחות זכרון שבמחשבתו ושבמחשבת של כל בנ"א אשר „תחת השמים"?
וזה בא רש"י לפרש ולבאר; הציווי הוא לא על מחיית זכרון עמלק ממחשבת האדם, כ"א — למחות כל הדברים המזכירים שמו של עמלקי; „משור ועד שה שלא יהא שם עמלק נזכר אפילו על הבהמה לומר בהמה זו משל עמלק היתה", שעי"ז (ובדרך ממילא) יישכח סו"ס*10 זכרון עמלק גם ממחשבתו ולבו של האדםיא.
88ג. ועפ"י הנ"ל, דרש"י נחית לפרש תיבת וענין „זכר (עמלק)", דהיינו תוכן הציווי על מחיית הזכרון (ולא רק להשמיענו פרט נוסף בזכר עמלק (שהוא כולל גם בהמה), כדמשמע לכאו' מכללות לשונו דרש"י), מובן מה שכותב גם (תחילת הכתוב) „מאיש ועד גו'":
במלחמת מדין שבה נצטוו „נקום נקמת בנ"י מאת המדינים"יב, נאמר בה „כל הטף בנשים גו' החיו לכם"יג. גם בנוגע ל"אשה" שבזה נאמר „וכל אשה גו' הרוגו", הרי מפורש הטעם; כי „הן הנה היו לבנ"י למסר מעל גו' ותהי המגפה בעדת ה'" שבסיבתם היתה המגפה, דמשמע מזה, דלולי זאת היו גם הנשים בכלל ד"החיו לכם" — כמו ה"טף בנשים" — אף שהי' הציווי לנקום ולהרוג את המדינים. ועד"ז הי' מקום לומר גם במלחמה דמחיית עמלק, שגם היא היתה ע"ד נקום נקמת בני ישראליד, וכמו שמקדים (בפרשתינו) „זכור את אשר עשה לך עמלק גו' אשר קרך גו' ויזנב בך גו'", ולכן „תמחה את זכר עמלק גו'"טז, והייתי סבור לומר שחייבים למחות (להרוג) את האנשים, אבל הנשים והטף „החיו לכם"י; לכן מבאר רש"י (בהביאו תחלת הכתוב); הציווי כאן הוא למחות „זכר (עמלק)" — וזה כולל „מאיש ועד אשה מעולל ועד יונק".
אולם (סיום הכתוב) „מגמל גו'") אין צורך להביאו, כי מובן הוא מאליו, דכיון שהציווי להרוג משור ועד שה מפרש רש"י הטעם (לא מפני „דכתיב" בשמואל כו', אלא) מפני שכאן נאמר „זכר" ולכן צ"ל „שלא יהא שם עמלק נזכר אפי' על הבהמה", פשוט שכל הבע"ח שלהם בכלל זה.
ד. אך עדיין אי"מ: לפי פי' רש"י שהטעם הוא „שלא יהא שם עמלק נזכר אפי' כו'" קשה: הרי נקרא שמו של עמלק לא רק על בעלי חיים, אלא גם על נכסים אחרים, כגון בתים ושדות וכרמים ואפילו מטלטלין — ולמה כתב רש"י רק דנצטוו למחות את הבהמה, ולא הי' הציווי להשמיד כל נכסיהם, „שלא יהא שם עמלק") נזכר גם על הדומם?
89לכן מוסיף רש"י „לומר בהמה זו משל עמלק היתה", ובזה מתרץ קושיא הנ"ל: מחיית עמלק צריכה להיות בדברים המעוררים הזכרון ע"י שיאמרו עליהם „זו משל עמלק היתה", וזה שייך רק בבע"ח ולא בנכסים אחריםיז.
והביאור בזה:
בבהמה (ובכללה כל הבע"ח) א"א לעשות בה שינוי גמור שלא יהי' ניכר כלל מציאותה הקודמת, או שינוי שאינו חוזר לברייתו, ובפרט שאסור לצער את בע"חיח וא"כ א"א לעשות בה שינוי המצער. ומזה מובן, שגם כאשר תצא הבהמה לרשות בעלים חדשים, מאחר שאין שייך בה שינוי גמור נשאר עלי' רושם של בעלים הראשונים. ובטבע האדם להזכר על ידה שמם של בעלי' הקודמים. ולכן בהמת עמלק גם *) כשתעבור לרשות ישראל מכיון שלא תשתנה (שינוי גמור) מציורה הקודם, יאמרו עלי' „זו משל עמלק היתה", ולא יימחה שמו של עמלק.
משא"כ בנכסים אחרים — אין הכרח ל"מחות" אותם, ודיו וצריך — ע"פ פשש"מ — שינוי באופן שלא יזכירו הנכסים שם עמלק. ואולי י"ל דדברים אלו, מאחר שאינו מוכרח שישארו לעולם במציאותם הקודמת, הנה ע"י שינוי הרשות — שנכנסו לרשות אחרת ואפשר לשנותם, אין בטבע האדם לומר עליהם אח"כ „זו של . . היתה". נכסים אחרים (דבר דומם וכו', אפי' אם חשובים הם, כגון אבנים טובות ומרגליות „מאחר שיכולים לשנותם") אין מציאותם קיימת עד90כדי כךיט שייקרא עליהם שם הבעלים הראשונים לעולם.
וזהו שמוסיף רש"י „לומר בהמה זו משל עמלק היתה", שעי"ז מובן למה לא נצטוו למחות כל נכסי עמלק מלבד הבהמה (הבע"ח), כי דוקא עלי' שייך זכרון עמלק, ורק במחייתה יימחה שמו של עמלק.
וההכרח (גם) בפשש"מ כאן על אתר שלא כל נכסי עמלק מאבדים — דא"כ הול"ל בקרא ל' „חרם", עדמש"נ לעיל בעיר הנדחת*19.
ה. ע"פ הנ"ל בשיטת רש"י בפשש"מ יתורץ מ"ש במג"אכ „הנה בית המן נתתי לאסתר". לכאו', מכיון שהמן הי' מזרע עמלק — „המן האגגי", הרי חייבים היו למחות את זכרו, ואיך קבלה אסתר את ביתוכא?
לפי שיטה הנ"ל ניחא: לא הי' בזה איסור כי (זה שנקרא שמו של המן על הבית — „הנה בית המן נתתי לאסתר" — הי' רק בעת הנתינה, אבל כשנכנס לרשותה של אסתר) לא נקרא עוד „בית המן" ולא אמרו עליוכב בית זה של המן הי'כג.
91ומכש"כ וק"ו; עצם הציווי „זכור את אשר עשה לך עמלק גו' לא תשכח" — מזכיר את עמלק, ובכ"ז אין בזה סתירה — ע"פ פשש"מ, כנ"ל — כי כשיזכור וימחה — ה"ז הדרך שסו"ס ישכח זכר עמלק לגמריכד,
עאכו"כ בנתינת בית המן.
וא"ו. והנה לאחכ"ז תמוה; איך אפשר לימחות זכרו של עמלק והרי מה שאירע לעמלק — הוא כמה פרשיות בתורהכח, ואדרבא נצטווינוכ; רק השמר לך גו' פן תשכח גו' ופן יסורו מלבבך. וכן, כנ"ל, הציווי דפרשתנו הוא, כל' הכתוב „זכור את אשר עשה לך עמלק".
ועכצ"ל (גם בפשש"מ) דאסורה זכירת עמלק לשם זכירה, ומחוייבת זכירת עמלק לשם מחיית זכרו. ולא עוד אלא שלכתחילה מנהג הוא לכתוב שמו על עצים ואבנים בשביל למחותו ע"י הקשהכז, שהרי א"א לו לקיים מצות תמחה את זכרכח עמלק מבלי שיכתבו תחלהכט.
ולהעיר שעפ"ז צ"ע בנוגע לגונב מעני ע"מ לשלם תשלומי כפל כי יודע שלא יקבל באופן אחרל, הקונה חמץ בפסח ע"מ לקיים „תשביתו"לא, עושה ע"ז ע"מ לקיים אבד תאבדוןמא. ואכ"מ.
ז. מ"יינה של תורה" שבפירש"י:
מבואר בחסידות48) דקליפת עמלק בעבודה הו"ע הקרירות, „אשר קרך בדרך" — שמקרר את האדם84) שלא להתפעל מאלקות כו'כח, ומחיית זכר עמלק היא ע"י העבודה דקב"עמ.
92ודבר זה מרומז בפירש"י;
עמלק וראשית גוים (ז' אומות, ז' מדות) עמלק יכולים לפעול בעיקר בזלעמ"ז: בז' מדות דנפה"א ובכל נפה"בלז ועד — שאין השם שלם (רק י' ה' — ולא ו' ה', ז"מ דלמע') ואין הכסא שלםלח (כס, בלא אלף, אין אלופו של עולם נגלה בההעלם וכסוי דהעולם, אף דהשמים כסאי והארץ הדום רגלי (שרפרף)).
ובאדם — ה"ז „איש ו(המקבל) אשה" — דנקרא כן ע"ש המדותכ, וכשהם בקטנות — ה"ז „עולל ויונק"מ ובנפה"א שלו „משור ועד שה" — בתוקפה, או (בחלישות) בקטנותמא.
ולכן צריך למחות את זכר עמלק „מאיש ועד . . שה",
וכיון שיש פעולת ובחי' עמלק ב„גוים" — שה"ה „ראשית גוים" וג"ז צריך למחות ובפרט שלעת"ל נאמרמא „אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרא כלם בשם ה' ולעבדו שכם אחד",
לכן נאמר בקרא גם „מגמל ועד חמור" (משא"כ בפירש"י שענינו השייך לפשש"מ).
אבל בבחי' דומם שהיא העבודה דקב"ע („אם לא שויתי ודוממתי"מא — ביטול וקב"ע), בזה אין לעמלק אחיזה, ואדרבה ע"י בחי' קב"ע וביטול נעשית מחיית זכר עמלק גם מבחי' „איש ועד . . שה". ונעשה השם שלם והכסא שלם.
(משיחת ש"פ תצא תשכ"ה)
הצעת תיקוןנשלח לבדיקהדיווח על בעיהבלי חשבוןהטמעה באתר אחר