לקוטי שיחות
הוספות - שיחות ומכתבים ו
211ע ק ב
. . . ובמ"ש אודות אמירת רצה ויעלה ויבוא — כיון שסעודת שמחת תורה נמשכה בשבת, ומה שנדבר בזה בעת ההתועדות.
הוא ע"פ המבואר בשו"ע או"ח סוף סימן קפ"ח, עיין שם בשו"ע רבנו הזקן. והמסקנא, הוראת כ"ק מו"ח אדמו"ר זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע למעשה, לפני איזה שנים לאחרי ביאתו כאן* שהיתה הקביעות כמו השתא, — שאותם שאכלו כזית הן ביום והן משחשכה (כמובן ע"י פריסת מפה וקידוש) יאמרו רצה ואח"כ יעלה ויבוא, כפי הסדר . . .
212קבלתי מכתבו מכ"א אדר, בו כותב אשר הוא וזוגתו הרבנית שיחיו כבר קבעו זמן נסיעתם לעלות לאה"ק ת"ו ליום ה' כ"ד ניסן הבע"ל באני' לפאריז ומשם באוירון לאה"ק ת"ו.
ומתאים למה שדברנו בהיותו כאן,* הנה יה"ר מהשי"ת, שתהיה הנסיעה כשורה וביאתם לשם להצלחה וחזירתם למקומם בזמן המיועד בשעה טובה ומוצלחת. ובטח למותר לכפול עוד הפעם מה שדברנו, אשר בהיות וארץ ישראל היא ארץ אשר עיני ה"א בה מראשית שנה עד אחרית שנה, וכמו שהמתכונן לכנוס להיכל מלך בשר ודם הרי משנה הוא ומיפה מלבושיו עד כמה שאפשר הרי עאכו"כ שצריך להיות כן בנוגע למלבושים — הרוחניים — טרם עלי' לאה"ק ת"ו. ולבושי האדם הרי מבוארים בתניא בארוכה שזהו המחשבה דבור ומעשה שלו שהם לבושי הנשמה. ובמילא צריך בכל יום להוסיף הטבה ויופי. ולכל הפחות וכמובן בלי נדר ליתן בכל יום מימות החול קודם התפלה בבקר איזה פרוטות לצדקה ולקבוע שיעור נוסף בפנימיות התורה אשר זוהי תורת החסידות אשר בזהר נקראת אילנא דחיי (זהר ח"ג דף קכ"ד ע"ב. ונתבאר באגרת הקדש סי' כ"ו ומובן שמתאימה בפרט לארץ ישראל — דנקראת ארץ החיים) ובמילא מהנכון לחשוב בכל יום קודם התפלה איזה רגעים בדברים המביאים לאהבת ד' ויראתו ואשר נמצא לרוב בספרי החסידות ומאמרים . . .
6
עס האָט מיך געפרייעט צו דערוויסן זיך פון אנ"ש בארצנו הקדושה אַז איר זייט געקומען דאָרטן אויף אַ באַזוך און איך האָף אַז איר וועט אויסניצען אייער באַזוך אין ארצנו הקדושה ת"ו אויף אַ גוטען אופן אויף די גאַנצע הונדערט פּראָצענט . . .
איך רעכען אַז עס איז איבעריג צו אויפמערקזאַם מאַכען אייך אויף דעם נאָמען פון ארץ ישראל וואָס עס איז ניט נאָר וואָס אידן רופן זי אַזוי נאָר אויך באַ דער גאַנצער ניט אידישער וועלט ווערט זי אָנגערופן: די הייליקע לאַנד. און ווי עס שטייט אין דער תורה הקדושה אַז דאָס איז אַ לאַנד וואָס עיני הוי' אלקיך בה מראשית שנה עד אחרית שנה דאָס הייסט אַז אויף וויפיל נאַהענט מען זאָל ניט זיין צו הקדוש ברוך הוא זייענדיג אין חוץ לארץ דאַרפמען האָבען דעם געפיל פון אַ פיל גרעסערע מאָס נאָהענטקייט צו השם יתברך זייענדיק אין ארץ ישראל.
און אָט אַזוי ווי איינער וועלכער געפינט זיך אין אַ שטאַרק באַלויכטען אָרט און פאַרמאַכט די אויגען וויל בשום אופן ניט עפענען זיי צו איבערצייגען זיך אַז עס איז טאַקע ליכטיג און וועט זאָגען אַז עס איז פינסטער, איז זעלבסטפאַרשטענדליך אַז דאָס ענדערט ניט דעם פאַקט אַז דער אָרט איז העל באַלויכטען. אָט אַזוי איז אויך בנוגע צו ארץ ישראל אַז ווען אפילו די נשמה אויגען — זיינען צוליב פאַרשידענע סיבות — ניט213פולשטענדיג אָפען ענדערט דאָס אָבער ניט דעם אמת, אַז דאָס איז אַ לאַנד וואָס עיני הוי' אלקיך בה תמיד. במילא אַז מען האָט די זכי' צו זיין נאָך נעהנטער צו הקדוש ברוך הוא איז זיכער אַז מען קריגט צו אַ צוגאָב־כח אין דער נשמה אויף צו קענען ערפילען און בריינגען אַלע גוטע החלטות אין אַ פועל ממש אין טאָג טעגליכען לעבען. און די אַלע זאַכען וועלכע זעהען אויס צו זיין אונמעגליך צו מקיים זיין זיי איז זייענדיק אין ארץ ישראל האָט מען די געלעגענהייט צו איבערצייגען זיך אַז עס איז פיל גרינגער ווי מען האָט געדאַכט פריער און ניט נאָר וואָס עס בריינגט ניט קיין היזק ח"ו נאָר אדרבה עס העלפט גאָר נאָך אין די אַלע זאַכען וואָס מען נויטיגט זיך.
זעלבסטפאַרשטענדליך אַז איך בין ניט אויסען צו זאָגען דרשות נאָר בנוגע צום פועל ממש: יעדערע פון אונז איז ניט פולקאָם גאַנץ אין אַלעס במילא פעלט עס אויך אין געוויסע ענינים פון תורה ומצות וואָס על פי רוב האָט מען אַ אמתלא — באַרעכטיגונג — אויף דעם אַז עס איז שווער צו פאַרווירקליכען אין לעבען צוליב פרנסה, שכנים, אָדער מצד דעם אייגענעם גוף. אָבער ווען מען טראַכט זיך אַריין אפילו נאָר אויף אַ קורצע וויילע איז דאָך קלאָהר אַז וויבאַלד אַז ער ברוך הוא איז דער באַשעפער פון דער וועלט און אויך דער באַשעפער פון דעם מענטשן און פאָדערט דאָס פון דעם מענטשן וועט ער זיכער ניט פאָדערן אַזעלכע זאַכען אויף וועלכע ער ברוך הוא זאָל ניט האָבען געגעבן כחות אויף צו קענען טאָן דאָס. און במילא איז דאָך קלאָהר אַז דאָס ווענדט זיך נאָר אין מענטשן אַליין זעלבסט. אויך איז פאַרשטענדליך אַז ג־ט ברוך הוא וועלכער איז דער תכלית הטוב וועט ניט פאָדערן פון דעם מענטשן צו טאָן אַזעלכע זאַכען וועלכע זאָלן אים שאָדען טאָן. און — אין געגען זיין ווען ג־ט ברוך הוא פאָדערט דאָס איז דאָס ניט וואָס מיט דעם טוט מען אַ טובה צו הקב"ה וואָרום עם — ב"ה — פעלט גאָר ניט און דאַרף ניט קיין טובות פון מענטשן נאָר דאָס איז גאָר אַ טובה פאַר דעם מענטשן און ער — דער מענטש — זאָל גרייכען זיין אמת'ן גליק בגשמיות וברוחניות ווען מען פירט זיך אין אַזאַ פירונג ווי הקב"ה פאַרלאַנגט קען מען באמת זיין גליקלעך און ווי פריער געזאָגט אַז אפילו ווען עס דאַכט זיך אַז דאָס איז שווער איז דאָס ניט מער ווי אַ נסיון און מיט אַ געהעריקער צוגעטראָגענקייט קומט מען דאָס אַריבער און מען איז נאָך צופרידען פון דעם נסיון וואָס נאָך דעם זיינען די פעולות פיל געשמאַקער און איינגענעמער.
און אין די טעג וועלכע מיר אַלע בתוך כלל ישראל גייען פייערן דעם יום טוב שבועות דעם זמן מתן תורתנו דאַרפן מיר אַלע טיף איינקריצן אין זכרון דעם כלל ישראל אויסגעשריי באַ מתן תורה: נעשה ונשמע אַז יעדערער זאָל אויך היינט קענען נעמען אויף זיך „נעשה ונשמע" וואָס דאָס איז די ריכטיגע וועג פאַר יעדער איינעם פון אונז צו קומען צו אַ גליקליכען גוטען לעבען מאַטעריעל און גייסטיג.
6
214בנועם קבלתי מכתבו מיום ה' קרח, בו כותב את אשר עבר עליו מעת בואו לאה"ק ת"ו, ושוברו כתוב בצדו — בסיום מכתבו — בו כותב ע"ד המצב ב . . . מקום אשר כהן ברבנות כמה וכמה שנים ועתה עזב אותם, וכבר ידוע מענה ירמי' לברוך בן נרי' כשבקש נבואה בעת חורבן בית המקדש והליכת ישראל בגולה (אשר בד"מ כשגלו לאדום — שכינה עמהם) וגם שכינתא בגלותא, וכבר ידוע* מענה הצמח צדק לאחד מהחסידים הגדולים, ששמענוה כ"פ מכ"ק מו"ח אדמו"ר זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע, על שאלתו ומבוקשו לעלות לאה"ק ת"ו, וז"ל הצ"צ: ר' הלל'ן פעלט ניט ארץ ישראל, און דיר פעלט ארץ ישראל, מאַך דאָ ארץ ישראל. דלכאורה אינו מובן הסיום „מאַך דאָ ארץ ישראל", ושייכותו להתחלת המאמר. והפירוש בזה הוא, אשר התשוקה לארץ ישראל צריכה להתבטא לכל לראש אין מאַכען דאָ, היינו במקום מגורו, ארץ ישראל.
אינני רוצה להאריך בדבר המכאיב, ובפרט שכת"ר כבר נמצא באה"ק ת"ו. ולימוד זכות עליו, שגם קודם עלותו ארצה הי' באה"ק ת"ו ומשם בא ל . . . ועכ"פ יה"ר, שבהיותו באה"ק ת"ו יעשה ארץ ישראל בסביבתו, וכפירוש הפנימי בזה המובא בכ"מ בדא"ח, ארץ — שרצתה לעשות רצון קונה, ישראל — ישר אל, כי שרית עם אלקים ואנשים ותוכן פנימי עוד יותר מזה — ישראל לי ראש. ועיין בלקו"ת שלח (מח, ב. ואילך).
(ממכתב ג' תמוז תשי"ד)215בהידור, ובכללות אין „ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה"ה — אויף פּועל זיין דאָס ביי די אַלע מיט וועמען מ'וועט קענען ריידן, באופן ישר ובעקיפין, ביז עד קצה הארץ.
און דאָס אַלעס זאָל מוסיף זיין אין דעם זירוז והקדמה פון דעם קיום היעוד וואָס שטייט בפּרשתנוו „ושתי את גבולך מים סוף ועד ים פּלשתים וממדבר עד הנהר גו'", און מגרש זיין אַלע ניט אידישע ענינים פון ארץ הקודש, ווי ער זאָגט דאָרטן „וגרשתמו מפניך", ביז ביאת מלכא משיחא, בקרוב ממש.
כדי דאָס צו פאַרבינדן אויך מיט ענינים גשמיים, וועל איך געבן יעדערן פון אייך אַ פאַר ספרים, און אויך געלט אויף צדקה — דאָ (און — אויך אויף די הוצאות דאָ ביז דער נסיעה ועלי'), און אַ טייל אויף צדקה פאַר די ענינים און מוסדות פון ארץ הקודש.
און דאָס זאָל זיין דער פאַרבונד מיט גשמיות אויף ממשיך זיין כל הברכות וואָס מ'האָט געבענטשט יעדערן פון אייך און אייך אַלעמען צוזאַמען, בגשמיות וברוחניות,
און — די נקודה הפּנימית — עס זאָל נתוסף ווערן בברכת ה' אויף זרעא חייא וקיימא, בגשמיות וברוחניות גם יחד, מגדל זיין דורות לתורה ולמצותי',
און אייערע עלטערן און אַלע קרובים וואָס זיינען דערווייל נאָך אין חו"ל, זאָלן בקרוב ממש הערן בשורות טובות,
און אויך עולה זיין ביחד עם משיח צדקנו לארצנו הקדושה, ארץ ישראל השלימה, מיט אַלע אידן בשלימות, מיט תורתנו השלימה, ובשמחה וטוב לבר
(נתן לכאו"א מהשלוחים שי': מאמר באתי לגני ה'תשל"ז, ספר לקו"ש כרך י"ב, ספר המפתחות להמשך תער"ב ח"א. שטר של עשר דולר, חמש שטרות של עשר לירות, ושטר של מאה לירות — ואמר:) דאָס איז ווי פאַראַיאָרן. (אח"כ נתן לכאו"א: שטר של דולר, ושטר של עשר לירות — ואמר:) און דאָס איז להוספה, וויבאַלד אַז מעלין בקודש.
(נתן לכאו"א מהשליחות שתחיינה: סידור, תניא. וכסף — כנ"ל להשלוחים).
(אח"כ נתן לכאו"א מההורים שיחיו: ב' שטרות של דולר — ואמר:) אַ יישר כח פאַר אייער רשיון, און — הערן בשורות טובות.
216(אח"כ אמר): אַזוי ווי „מגלגלין זכות וכו'"ז, וועט מען אויך געבן די אַלע וואָס געפינען זיך דאָ, און דאָס איז — לצדקה לזכות פון די שלוחיםח (וחילק לכאו"א מהנאספים שיחיו דולר אחד).
(שיחת יום ג' פ' משפטים, ז"ך שבט, ה'תשל"ז
— להשלוחים שי' העולים לצפת עיה"ק)
217. . . ויהי רצון אשר בקרוב ממש יקוים בירושלים עיר קדשנו כמ"ש בתוה"ק, קרי' נאמנה מלאתי משפט צדק ילין בה, ויקראא לה עיר הצדק קרי' נאמנה.
ומבואר פנימית הענינים ע"י רבנו הזקן בעל התניא והשו"ע, ירושלים יראה שלםב, שלימות היראה, וביחד עם זה הר הקדש שלימות האהבה, אהבה עליונה, יעוין בארוכה לקוטי תורה דברים ס', ב.
וידועים דברי הספרי (דברים ו' ה) אין אהבה במקום יראה ויראה במקום אהבה, אלא במדת הקב"ה בלבד.
בכבוד ובברכה לבשו"ט בכל האמור, שלימות הטוב, טוב לשמים וטוב לבריות (יעוין קדושין מ', א) ומגלגלין זכות ליומין זכאין שבין פורים לפסח, מסמך גאולה לגאולה, גאולת פורים דאכתי עבדי דאחשורוש אנן, לגאולה השלימה, בניסן נגאלו ובניסן עתידין להגאל (אשר כן נסתם הדיןג בהפלוגתא שבזה) — גאולה האמיתית והשלימה על ידי משיח צדקנו, וכמ"ש כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות.
ובברכת חג פסח כשר ושמח
תמיהני וגם נצטערתי בהרבה וביותר, בהודעי ע"ד אחדים (אשר תקותי חזקה שיוצאים הם מן הכלל לגמרי ולגמרי) המשתייכים לעדת החרדים הנוסעים באניות ישראליות (ז.א. שהצוות מבני ישראל וגם הבע"ב), הנוסעות גם בש"ק. וכמבואר במ"א בארוכה*, נעלה מכל ספק, שזהו חילול שבת בפרהסיא וגם במלאכות דאורייתא וכו'. היאומן כי יסופר. והרי גם ענין זה במיוחד שייך לירושלים עיה"קד, וכמאמר רז"ל (שבת קיט, ב). וגם לענין גאולתנו הקרובה לבוא, שהרי אלמלי משמרים ישראל שתי שבתות כהלכתן (ובירושלמי תענית א' א שבת אחת כתקונה) מיד בן דוד בא, (עיין לקו"ת לרבנו הזקן בעל התניא והשו"ע, ויקרא מא, א). ויהי רצון שגם בזה אתבשר בשו"ט, ונזכה במהרה ליום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים.
(ממכתב כט אדר תשי"ח)218ב"ה, ג' ניסן, ה'תשל"א
ברוקלין, נ.י.
מאשר הנני קבלת המברק מעליתם לארצנו הקדושה בשעה טובה ומוצלחת, ובשורה טובה על בשורה טובה — מהסתדרותם בנחלת הר חב"ד,
אשר תקותי חזקה אשר כשמה כן תהי', נחלה בלי מצרים ועלי' באופן דמוסיף והולך, כבכל עניני קדושה שמעלין בקודש. שמזה מובן גם כן שכל הוספה במספר המתישבים בנחלה זו, ובפרט מאחינו בני ישראל אשר עמדו בנסיון בהיותם במצור ובשבי' וכו' — הרי זו הוספה בכמות ועוד יותר באיכות בכל עניני הנחלה, ועל ידי זה בכל עניני חב"ד אשר באה"ק ת"ו, ועל ידי זה בכל עניני ארצנו הקדושה.
ויהי רצון אשר גם זה יוסיף בברכת ה' לכל אחד ואחת מהם עם משפחותיהם — שליט"א — בהמצטרך להם מנפש ועד בשר, ותהי' העלי' ברוחניות ובגשמיות גם יחד. ועוד, וגם זה עיקר, אשר זה יוסיף פרצה בההגבלות שהיו עד עתה לאחינו בני ישראל אשר שם; וכל אלה אשר עליהם לצאת משם יהי' זה בלי העלמות והסתרים בטוב הנראה והנגלה, וכל אלה אשר עליהם להמשיך וימשיכו בפועל בביסוס היהדות והפצתה והפצת המעינות במיוחד במדינה ההיא ובסביבותי' — יהי' המשך עבודתם — בקודש זו מתוך הרחבה ובלי כל העלמות והסתרים ומתוך שמחה וטוב לבב, ויאירו המחשכים במקומות ההם על ידי שיעוררו את כל אחד ואחת מבנ"י אשר שם לדעת בחוזק ובהתמדה אשר נפש כל אחד ואחת מהם היא חלק אלוק ממעל ממש, נר הוי' נשמת אדם, ויוסיפו באור נר זה על ידי נר מצוה ותורה אור ומאור שבתורה היא תורת החסידות.
ואשרי חלקם של כל אלה הממשיכים בעבודה קדושה זו, וכידוע שיחת קודש מכ"ק מו"ח אדמו"ר אשר עוד מעט ויבוא קץ גלותנו בגאולה האמיתית והשלמה על ידי משיח צדקנו, און מ'וועט זיך כאַפּן פאַרן קאָפּ ס'אַ טייערע צייט ס'איז געווען ערשט — אַ וואָס מ'האָט געקענט אויפטאָן אין אידישקייט און תורה ומצוות וכו', וואָס וואו קען מען האָבן אַזאַ געלעגנהייט לאחרי הגאולה האמתית והשלמה, ועל דרך זה בנוגע דידן.
בברכה להסתדרות טובה בגו"ר גם יחד
ובשורות טובות בכל האמור
וחג הפסח כשר ושמח
פשוט שהכתוב לעיל בסיום מכתבי יש לזה שייכות גם לאלה שכבר עלו לארצנו הק', אשר ילמדו מכל שכן וק־וחומר ומה במקום ההוא התעסקו בהפצת היהדות והפצת המעינות בפרט וכו', על אחת כמה וכמה בארצנו הקדושה, ארץ אשר עיני הוי' אלקיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה,219ועליהם להיות דוגמא חי' בזה לאלה שכבר עלו לפניהם ולאחינו בני ישראל אשר באה"ק בכלל. ויהי רצון שגם בזה יבשרו טוב.
6
ברוקלין, נ.י.
הוו"ח אי"א אשר עלו בשנה זו לארץ
הקדושה תבנה ותכונן על ידי משיח
בנחלת הר חב"ד,
ה' עליהם יחיו
בהוספה למה שכתבתי לכמה מהם באופן פרטי, הנני בא בזה בפני' כללית לכולם יחד, אשר גדול זכות הרבים בכלל, ובפרט בהתאחד רבים יחדו בענין טוב וקדושה, ובמיוחד — בארץ הקדש והתנחלותה,
והנני שולח לכאו"א מהם וכולם יחד איחולי ותפלותי וברכתי אשר תהי' ההתיישבות וההתנחלות שלהם בנחלת הר חב"ד בשעה טובה ומוצלחת בכל הפרטים, בגשמיות וברוחניות גם יחד, ואשר הסתדרותם בנחלת הר חב"ד תתאים לשמו, אשר שמא מלתא הוא, באופן שיבואו אל המנוחה ואל הנחלה, בביטול כל הענינים המבלבלים במנוחת הנפש ומנוחת הגוף, ומתוך שמחה וטוב לבב ילכו מחיל אל חיל בהר הקדש, בתורתנו הקדושה והבנתה והשגתה בחב"ד שבנפש ובאופן דלימוד המביא לידי מעשה, קיום מצותי' בהידור.
וכאמור — הדברים מופנים להמתיישבים בנחלת הר חב"ד, הן אלה שהתיישבו כבר והן שיתיישבו בעתיד.
והרי הימים ימי סגולה, כדברי רבנו הזקן, אשר בחודש אלול מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא הוא בדוגמת מלך שקודם בואו לעיר יוצאין אנשי העיר לקראתו ומקבלין פניו בשדה ואז רשאין כל מי שרוצה להקביל פניו והוא מקבל את כולם בסבר פנים יפות ומראה פנים שוחקות לכולם כו' (לקוטי תורה, פ' ראה, דף לב).
בברכה להצלחה בכל האמור,
הצלחה רבה ולכתיבה וחתימה טובה
לשנה טובה ומתוקה
ולבשורות טובות בכל220ב"ה, ימי החנוכה, ה'תשל"ג
ברוקלין, נ.י.
בארצנו הק' תבנה ותכונן על ידי משיח
צדקנו בב"א
ה' עליהם יחיו
בנועם נתקבלה הידיעה על דבר ההתועדות שערכו ביום הבהיר י"ט כסלו, ראש השנה לתורת החסידות ולדרכי החסידות. ובודאי קבלו כאו"א החלטות טובות בזה על מנת לקיימם בפועל משך כל ימות השנה.
ויהי רצון שיקויים בכל אחד ואחת מאמר חכמינו ז"ל: אדם מקדש עצמו מעט למטה — וידוע הפירוש בזה, שכל כמה שיתקדש, כיון שהוא נברא ומוגבל, הרי זה תמיד „מעט" לפי ערך למעלה — מקדשין אותו הרבה מלמעלה.
ובפרט שזכו ונמצאים בארץ הקדש, ארץ אשר תמיד עיני ה"א בה מרשית השנה ועד אחרית שנה.
בקורת רוח קבלתי ג"כ הידיעה שעברו כבר כל השלבים וכבר אושרה וקיימת אגודת נחלת הר חב"ד, והרי בודאי שיש לומר על זה מאמר רבותינו ז"ל כינוס לצדיקים הנאה להם והנאה לעולם.
ותקותי חזקה אשר כל אחד יירשם לחבר באגודה זו, וכמובן על מנת לקיים התקנות ובכלל לבסס האגודה ולחזקה בכמות ובאיכות גם יחד. וזכות הרבים מסייעתם.
ובפרט על פי המבואר בתורת חב"ד בכמה מקומות, וביחוד בדרושים החלצו לכם לרבותינו נשיאינו, מתחיל בד"ה בלקו"ת לרבנו הזקן, קונטרס החלצו (תרנ"ט) המפורסם, (ועיין ג"כ בקונטרס זה הוצאת קה"ת — מאמר מכתב ושיחה בענינים אלו מכ"ק מו"ח אדמו"ר), ובפרט על פי הידוע אשר המאמר החלצו הוא ממאמרים הקבועים ביחוד בשביל לטהר אויר העולם, אשר פעם בשתים או שלוש שנים היו נשיאינו חוזרים עליהם ברבים (היום יום, כ"ח תמוז, תש"ג).
בברכה להצלחה רבה בכל האמור
ולבשורות טובות בכל הענינים221ב"ה, שני באייר, תפארת שבתפארת, ה'תשי"ח
ברוקלין, נ.י.
לכל המשתתפים בהנחת אבן פינת בנין
ולכל אחינו בני ישראל חובבי תורה
ומצוה
ה' עליהם יחיו
להנחת אבן פינת הבנין המרכזי של הישיבה „תומכי תמימים" אשר בארצנו הקדושה
— תבנה ותכונן במהרה בימינו על ידי משיח צדקנו —
הנני שולח ברכתי לבבית ונפשית לכל המשתתפים בשמחה של מצוה גדולה זו,
המשתתפים בעת הנחת אבן הפינה ואלו שהשתתפו בהכנות לזו ואיפשרו אותה.
תקותי שהשתתפות כל אחד ואחד תהי' השתתפות מלאה וגם בעתיד, השתתפות בממונו, בגופו ובנשמתו:
בממונו, כפשוטו — להתנדב להקמת הבנין בסכומים הכי גדולים;
בגופו — להשתדל ולטרוח בטרחה ככל הדרוש להיות מהמעשים ומפעילים גם אחרים להיות משתתפים אף הם;
בנשמתו — היינו אם אפילו נראה לו שהתעסקותו במצוה זו תמעט לפי שעה תוספת לימודו בתורה וכיו"ב,
כי זוהי הנדיבות בנשמה, להקריב מחיי הנשמה של היחיד — בכדי להקים בנין ומוסד של לימוד תורה דרבים. ועוד, אשר גם בזה ישנה להבטחה — עשר בשביל שתתעשר, כי מה שלא יוסיף לפי שעה בלימודו — יתרבה על ידי זה בלימוד והפצת תורת הרבים שגם בה קונה חלק בעמלו,
כי הצדקה של „זבולון" לאפשר תורתו של „יששכר" — אין זו צדקה לבד, אלא גם חלק יש לו בתורתו של יששכר.
222ואם בכל מקום גדול תלמוד תורה שהוא כנגד כולם, על אחת כמה וכמה בארצנו הק' ת"ו, ארץ אשר עיני הוי' אלקיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה, ובפרט בכפר חב"ד שנתייסד על ידי כ"ק מו"ח אדמו"ר זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע, אשר מסר נפשו על הפצת התורה הנגלית והפנימית, תורה תמימה ושלימה, ואָצל מרוחו על תלמידי ישיבות תומכי תמימים ועל המקום — זה הכפר — להיות העסק בתורה במסירה ונתינה, בחיות ואור.
ומגלגלין זכות לימי זכות ימי הספירה, ימי ההכנה וההשתוקקות לקבלת התורה, וכדברי רז"ל בהגדה:
בשעה שאמר להם משה תעבדון את האלקים על ההר הזה, אמרו לו ישראל, משה רבינו אימתי עבודה זו, אמר להם לסוף חמשים יום, והיו מונין כל אחד ואחד לעצמו, מכאן קבעו חכמים לספירת . . מחשבין נ' יום לשמחת התורה,
שתקותי שיהי' הזמן גרמא לעורר ולחזק בכל אחד ואחד אהבת התורה ועניני', ומזה — לתוספת פעולה, בכל אופנים האמורים לעיל, בבנין והקמת מבצר תורה זה — ישיבת תומכי תמימים בכפר חב"ד.
*
ועל ידי מעשים ועבודה זו, להרים הכסף מעניני העולם ולהקדישו לתורה תמימה (הנגלה והפנימית) ומוסדותי', לא לעסוק „כל ימינו בדברים שהגוף צריך להן אלא נשב פנוים ללמוד בחכמה ולעשות המצוה",
מעשינו ועבודתנו אלו יקרבו ויביאו את הגאולה האמתית על ידי משיח צדקנו,
את ימות המשיח אשר יכוף כל ישראל לילך בתורה שבכתב ושבעל פה וילחם מלחמות ה' ויהיו פנויין בתורה וחכמתה, ולא יהי' עסק כל העולם אלא לדעת את ה' בלבד.
במפעלם
העבודה של הפצת המעינות דא"ח (עד
שיגיעו גם) חוצה
223במש"כ ע"ד אגה"ק של אדה"ז דתפלה דאורייתא וכו' (ראה העתקתה בס' משנת יואל — לר"י דיסקין — ומה שהעיר שם).
והנה לכאורה קשה ממש"כ בשולחנו (חאו"ח סק"ו סוס"ב) „וכן עיקר". ויש לתרץ עפמש"כ בשער הכולל בתחלתו. אבל ראה פס"ד להצ"צ חי' על הרמב"ם הל' תפלה. — ומחוורתא דאין כוונת אדה"ז הנ"ל לחוו"ד בכלל אם תפלה מה"ת (ולכן לא כתב שהאומרים שהיא מדרבנן „טועים", אלא ש"לא ראו מאורות מימיהם"), אלא תוכן האגרת להראות טעות אלו שרצו להתפלל בחפזון וכו' מפני שתפלה דרבנן, וע"ז בא המענה וביאור גודל טעותם, כי בזמן הזה של המתפללים בחפזון והמלעיגים וכו' היא יסוד כל התורה וכו'. עיי"ש. ועיין היטב זח"ב רב, ב.
אין להוכיח מכןדאדה"ז ס"ל דתפלה מדרבנן [ראה שו"ע דאדה"ז סק"ו, תניא רפל"ח. לקו"ת בלק (ע, ג). ובמכ' אדה"ז הידוע (בית רבי ח"א כ, א) בפשיטות דתפלה מה"ת וראה משנת יואל שקו"ט וביאור], כי לכו"ע זמני התפלה הם דרבנן וכשביטל זה ציוה האר"י ז"ל להתענות ס"א כו'.
224נבהלתי לשאלתו כיון שעד עתה הורגל להתפלל בש"ק במתינות ובאריכות מעט אם ימשיך גם עתה או ח"ו כו'. ופשוט שאין זה גם בגדר שאלה, לאחרי המבואר באריכות גדולה אודות ענין התפלה (שרק טורח ציבור מוציא מכלל זה, וכמאמר רז"ל ברבי עקיבא שכשהי' מתפלל בצבור כו' משא"כ כו' (ברכות לא, א)). ואין לי פירוש בשאלתו כי אם שבודאי באה כדי שתהי' לי הזדמנות לעוררו, אשר לא רק בש"ק יעשה כנ"ל אלא — מזמן לזמן — גם בימות החול, כיון שגם ביום חול צריך לומר יום אחד בשבת כו', וביחוד — שיש אומרים שזהו בכלל עשרת הדברות (יעוין רמב"ן שמות כח, ח; שמשם מוכח ג"כ שהכוונה גם ליום הש"ק), ובפרט שההשגחה עליונה עשתה אותו למשפיע על אחרים. וכדין טופח ע"מ להטפיח, הרי כדי שהאחרים יתפללו באריכות עכ"פ בשבת צריכה להיות הוספה בזה במשפיע, ופשוט . . .
א. באחת ההתועדויות דפוריםא סיפר כ"ק מו"ח אדמו"ר אשר בימי אדמו"ר הזקן הי' חסיד א', איש פשוט ביותר, עד שספק אם ידע פירוש המלות שבמקומות הקשים שבתפלה, ומ"מ התפלל באריכות, גם בימי החול, שחרית מנחה וערבית.
בתפלתו הי' ניכר אשר איננה מן השפה ולחוץ, נאָר ער האָט געדאַווענט, און געדאַווענט עד מיצוי הנפש. והחסידים התפלאו על זה.
כששאלוהו, ענה: איך ווייס נאָר אשר שמעתי מהרבי (כוונתו לאדמו"ר הזקן): „זכור ושמור בדיבור אחד — בכל דיבור צריך לזכור ולשמור את ה"אחד"".
ובפתגם זה התפלל ארבעים שנה רצופות.
ואמר כ"ק מו"ח אדמו"ר: אַ וואָרט באַ חסידים ווערט ניט פאַרפאַלען.
ב. יש טוענים אשר מצד מעמדם ומצבם אינם שייכים לעבודת התפלה — הרי סיפור הנ"ל הוא מופת חותך, אשר גם הפשוטים בידיעה והשגה, הנה כאשר יתבוננו אשר בכל נברא ונברא (שבדבר הוי' שמים נעשו גו') ישנו ה"אחד", הנה בהתבוננות זו עצמה יכולים להתפלל מ' שנים רצופות, וארז"ל אשר בארבעין שנין קאי אדעתא דרבי'.
225במענה על מכתבו מיום ה' בהעלותך בו כותב ראשי פרקים מתולדות ימי חייו את אשר עבר עליו ומצבו עתה.
והנה כבר ידוע הוראת כ"ק מו"ח אדמו"ר זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע, שעל העובד השי"ת כדבעי לא לטעות עצמו הן לימין והן לשמאל היינו שלא להשפיל את עצמו יותר מכפי המדה ופשיטא שלא להגבי' עצמו יותר מכפי המדה, ובמילא מה שכותב שרואה הננו שאינו שייך כלל לעבודה שבלב הנה פשיטא שמופרכה הנחה זו בתכלית כי כל אחד ואחד מבני ישראל שייך לזה מאחר שתוה"ק תובעת את זה מכל אחד ואחד ואין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו, אלא שגם ע"ז חל פסק רז"ל לא יגעת ומצאת אל תאמין ואדרבה על זה חל יותר מעל לימוד התורה וכמובן ממ"ש בקונטרס עץ החיים אשר בימינו אלה עיקר ההתנגדות הלעו"ז הוא על ענין התפלה ויותר מאשר על ענין התורה וכמבואר שם. נהניתי ממ"ש שמשפיע הוא על חבריו ובכלל עם אלו שנפגש אתם לקרבם לעבודה בפועל וליר"ש וגדול זכות ענין זה להשפיע לו תוספות ברכה והצלחה בהמצטרך בגשמיות וברוחניות.
מ"ש אודות מצבם הרוחני של הוריו שי', הנה צריך להשתדל שיכירום במקום מושבם עם אנשים חרדים ומה טוב מאנ"ש — ולבקש את אלו החרדים שיחפשו הזדמנות איך להשפיע על הוריו ולקרבם לאבינו שבשמים.
בטח ידועות לו הנהגות יום הולדת*, בעלי' לתורה נתינה לצדקה לפני תפלת שחרית ומנחה, אם יום ההולדת הוא חל בשבת הרי אז ביום שלפני זה, ושיעור נוסף בלימוד תורת הנגלה ותורת החסידות, ויתן השי"ת שתהי' השנה שנת הצלחה אצלו בלימוד נגלה וחסידות ובקיום המצות בהידור.
(ממכתב ז' תמוז תשי"ד)226סיפורים מהחסידים הראשונים שהיו מוסיפים כמה מלות בתפלהאבל בכלל אין דעתי נוחה הימנה. והנקודה היא, שאם זה מועיל לכוונת התפלה ולפעולתה הרי יש אולי למצוא היתר לזה, אבל קשה להבחין ולדעת על ברור אם זה בא מצד התפשטות דנה"ב שגם לה יש אחיזה והתפשטות בהתגברות דתפלה, וכמבואר בענין פלשתים דקדושה ולעו"ז (עיין בתו"א ותו"ח ס"פ בשלח, ובקונט' התפלה וקונט' העבודה בסופו בענין ההתבוננות בכללות) או שזה בא בדרך דבור מעצמו מצד הנה"א, ולכן השאלה למה להכנס בספיקות?
ההיתר ע"פ נגלה מבואר בשו"ת אמרי יושר (להרב מטרנא) ח"ב סק"ט (בדיעבד) ובנימוקי או"ח (לבעהמ"ס מנחת אלעזר) סק"א (אפילו לכתחילה).
227. . . בסוף השנה בעברי על מכתביו הקודמים, ראיתי שאלתו שעדיין לא עניתי עלי'. ואתו הסליחה על האיחור ע"ע.
והשאלה: בפירש"י מיכה ו' ט' וז"ל: ותושי' יראה שמיך מכאן שכל מי שאומר בכ"י מקרא המתחיל ומסיים כמו שמתחיל ומסיים שמו התורה מצילנו מגיהינום עכ"ל. ושואל מהי כוונת רש"י בזה.
הכוונה בזה למנהג המובא בכמה סידורים — וכן הוא גם מנהג חב"ד — לומר בכ"* י מקרא המתחיל וכו' כנ"ל. אלא שאנו מוסיפים על פירש"י הנ"ל ואומרים הפסוק בסוף אלקי נצור שבתפלה, היינו איזה פעמים בכ"י.
לע"ע מצאתי מנהג זה*: בספר הזכירה ח"א, בסי' עבודת ישראל לבער (גם לאשה!), סי' נהורא השלם ועוד. אבל לע"ע לא מצאתיו בשל"ה ולא בסו"ס קיצור של"ה ובסי' יעבץ אף שיש מציינים להם
בנוגע למעשה שאלתי את פי כ"ק מו"ח אדמו"ר (שליט"א), וא"ל אשר כשלמד והתחיל להתפלל, ציווהו כ"ק אדנ"ע, להבדיל בין החיים לחיי החיים, שיאמר בסוף התפלה הפסוקים ה' יגמור בעדי גו' יוציאם מחשך גו' (אף שיש סי' רשום לשם יצחק: י"א סכותה גו' נשק). ואומרם בכל התפלות ובכל הימים.
וזאת למודעי, אשר כמדומה יש מפקפקים אם המוקף בחצע"ג מפרש"י בנ"ך הוא לרש"י או לבעל מנהגים מאוחר. והראי' שלא הובאו מנהגים אלו בראשונים וגם לא בספרי תלמידי רש"י.
ומצאתי כתוב אשר בתנ"ך דפוס אמשטרדם ת"ס נכנסו בפרש"י הגהות דר"ע, ומבואר שם בהקדמה שהם לר' עובדי' הנביא. ואין תנ"ך הנ"ל תח"י לברר. ואולי גם הנ"ל בפרש"י מיכה מכלל הגהות אלו.
(ממכתב ערה"ש, תש"ט)228קוראם פסוק א', ומדייק בסדרם בתפלה, אף שבתנ"ך באו במפוזר ובסדר אחר.
וגם להרמב"ם מצינו כן, בפיהמ"ש (זבחים בסופו): נקרא ירושלים נחלה כו' שאמר בתחלת דבריו כו' אח"כ אמר כו' ואמר כו' — שכן מסודרים בתפלת יהי כבוד — (וכמו הנ"ל — ה' מלך כו' לע"ו), אף שהן ג' פסוקים מפוזרים והאחרון מוקדם בסדר שבקרא (וכמו בנדו"ד).
גבבתבים איםצבו' וכן הובא בעמק המלך: — ראה עמה"מ ש"א פנ"ו. מגלה עמוקות אופן סב. קהלת יעקב ע' אלב"ם.
(ממכתב נר ראשון דחנוכה, תשכ"א)
. . . ומה ששואל שהוא ואחיו שיחי' חפצים כל אחד לירד לפני התיבה. ומזה נגרם שלפעמים יש במנינו של כל אחד ואחד מהם רק שבעה מתפללים, ושואל אם כדאי שאחד מהם יתפלל כש"ץ, כדי שיהי' מנין שלם עשרה מתפללים. הנה הוראה מפורטת לא שמעתי בזה, אבל לפי דעתי טוב שכל אחד ואחד ירד לפני התיבה. וברוב הפעמים הרי בוודאי יהיו עשרה מתפללים בכל מנין. ואם לפעמים יוכרחו להסתפק בששה וכו', יסמכו בזה על השו"ע שאומר שהם כמו צבור גמור (שו"ע אדה"ז סס"ט ס"ה) וואס ער האט ברייטע פּלייצעס.
במענה על מכתבו מעש"ק. השואל אם לחזור ולקחת משרת שו"ב בעיר שאין שם מנין ולא יוכל לאמר קדיש ולירד לפני התיבה (ויסמוך בזה על שני אחיו שי'), אבל עי"ז ישתכר למחיתו ולמחית אנשי ביתו, וגם יוכל לסלק מה שהתחייב לתת על הוצאות קבורת אביו ז"ל.
הנה כמה דברים התירו חז"ל מפני פרנסתו של אדם, ולפי שיש עלינו מס מלך ושרים הכל הוי כדי חיינו (ראה שו"ע אדה"ז הל' שבת ס' רמ"ח סי"ב).
ובפרט בנדו"ד, ששני אחיו שי' יאמרו קדיש וכו', דעדיף משוכר איש זר לאמר קדיש עבורו, ועוד שעי"ז יוכל לסלק חלק מהוצאות הקבורה. (ראה קדושין לא סע"א: מטחינו ברחיים ומביאו לחיי העוה"ב). ועפמש"כ במטה אפרים (דיני קדיש יתום שער ד' ס"ט) ישכור איש אחד במקומו שיאמר קדיש.
ונכון במאד שבזמני התפלה יתן לצדקה לעילוי הנשמה וילמוד משניות, וגם ישתדל לברך בזימון, היינו שהוא יהי' המברך (שבו"י ח"א סק"כ, אף
229הוספות עקב
כשהחיוב אומר קדיש לא ראיתי מהדרין בזה, וכ"ק מו"ח אדמו"ר הכ"מ לא ציוני עד"ז דבר בשנת, ל"ע, האבלות).
וכהנ"ל — מפני שאיני יודע מצבו בענין מדת הבטחון, אבל אם חזק הוא בזה (ראה ביאוה"ז ר"פ וארא) ובתמימות, ויחפש אחרי כלי לפרנסה (ראה קונטרס ומעין מכ"ה) יתן לו השי"ת פרנסתו במקום שיש מנין וכו'. ויוכל לקיים ככל המוטל עליו בענינים הנ"ל . . .
. . . בהשאלה: א) אם לשכור אחר שיאמר קדיש אחר הזקנה ע"ה, כיון שבנים אין לה והנכדים אומרים בלאה"כ קדיש אחר בנה — האב ע"ה.
נ"ל כיון שיש מעלה באמירת נכד ובפרט בני בן לגבי אחר — יאמרו הנכדים. ועפמש"כ באחרונים (ראה קצש"ע סכ"ו סט"ז, שד"ח אבלות ס"ק נג. כל בו ע' שעו) דקדיש אחד עולה לשני מתים. — בזרע אמת (הובא בשד"ח אבלות ס"ק קנח) ל"מ כן. וי"ל דשאני שם דעכ"פ קרוב יאמר, משא"כ לשכור אחר. וצ"ע בהס' הנ"ל בפנים. ואינם תח"י.
ב) אם לומר הקדיש לאחר הזקנה לאחר גמר י"א חדש דפטירת האב, דיש לחוש דהוי כמשוי לי' רשע בעיני השומעים,
בס' משנת דרע"ק (הובא באלף המגן ע"ס מט"א, ובהשמטות מהרש"א ביו"ד) מוכח דאין לחשוש להנ"ל. וכ"כ בכנף רננה (הובא בכל בו ע' שסט). וכ"מ בקצשו"ע הנ"ל. ומסיים בטוב.
במענה למכתב כת"ר מט' מ"ח בהנוגע לקדיש ויארצייט דתינוק — ע"י אביו שי' וכו', ונראה מסגנון מכ' כת"ר שהורי האב אין מקפידין ע"ז כו'. כן להעיר, אשר אין מקום לדיון ע"ד השגת גבול שאר אבלים
והרי כבר ציין כת"ר, לשו"ע יו"ד סי' שע"ו. ראה שם פ"ת ס"ק ג' הדין באם הנפטר פחות מכ' שנה. ומפורש הענין עוד יותר בשדי חמד, אסיפת דינים מערכת אבלות ס"ק קנ"א קס"ב ורי"ב, וראה ג"כ שו"ע שם סי' שד"מ סעיף ד'. דמכל הנ"ל משמע — דתועלת האמירת קדיש (וגם יארצייט) משעבר עליו שלשים יום, עיין בש"ך שם. ומה שיש רוצים לחלק בין הקדיש שלאחרי צדוק הדין, משא"כ קדיש סתם, שהוא לעילוי הנשמה, אפשר דקודם י"ג שנה, שאינו בר חיובא, אין לאמרו.
230הוספות עקב
כבר נדחה עפמש"כ בספרים המצוינים בשדי חמד האמור. ובס' כל בו על אבילות להרב גרינולד.
איברא דבס' ילקוט דת ודין (להרב דוד אסף, חיפה, תש"ה), נדפס מכתב הרה"ג וכו' רצ"פ פרנק שי' שקודם י"ג שנה אין נוהגין בו לא יא"צ ולא קדיש. אבל לא הביא כל סמוכין לדבריו, והרי בספרים הנ"ל איפכא מסתברא.
והנה ידועה הקושיא בזה, הובאה בנודע ביהודא מהד"ת יו"ד סי' ח' מש"ס סנהדרין ק"ד ע"א אבל מובא בכ"מ דמתורץ בתוספת סוטה יו"ד ע"ב ד"ה דאייתי, דתפלה מצלת. ומבואר בארוכה בזה, בצוואת כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע, (נדפסה בקונטרס חנוך לנער, עמוד יט (כ"ט), עיי"ש באר היטב). ומשם מוכח ג"כ דמעלה באב לגבי שאר קרובים, וק"ל.
ומענין לענין, לסיום מכתבו בחשבון יום היארצייט, מיום המיתה או מיום הקבורה* — מובאה בזה הוראת כ"ק מו"ח אדמו"ר זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע: יא"צ — ביום המיתה אפילו בשנה ראשונה, ואפילו כשיום הקבורה רחוק מיום המיתה (נדפס בהיום יום י"ג שבט).
ויהי רצון שבקרוב ממש נזכה לקיום היעוד, והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם, כי בלע המות לנצח, ויקיצו וירננו שוכני עפר.
ויעוין רמזים נפלאים בלשון „בלע המות לנצח", דוקא, בפירוש דן ידין מ"ג — על ספר קרנים — להמקובל האלקי הר"ש מאוסטרופלה, דשייך ליונה בן אמיתי, אשר ידוע דשאב רוה"ק בשמחת בית השואבה, ונזכה בקרוב בקיומה — בבנין בית השלישי בביאת משיח צדקנו.
231ג) נוסף על זה — ישנו גם הטעם דמניעת טורח הצבור, ובימי המעשה — גם הטעם דבטול מלאכה (ראה ברכות ל"א א' ברע"ק כשהי' מתפלל בצבור כו'. ומגלה כ"ב, ב).
ד) גם לולא כל הנ"ל, צריך לברר אם יש ענין באמירת קדיש — לבד החיוב דאבילות, דסיום לימוד אגדתא וכיו"ב.
{
והנה בבירור הנ"ל:
א) כבר נפסק בשו"ע או"ח סי' קל"ב ס"ב בהגהה דאפילו במקום שאין יתום יאמרו הקדישים בשביל מתים דכולי עלמא, אלא שיאמר מי שאין לו אב ואם או כשאין האו"א מקפידים. ועד"ז הוא ג"כ ברמ"א שו"ע יו"ד סי' שע"ו סעיף ד'.
ב) במקום שאין בירור בנגלה סומכין על הנמצא בקבלה (ראה שערי תשובה או"ח סכ"ה סקי"ד). וע"פ המבואר בפע"ח בשער הקדישים ובכ"מ, בשער הכוונות, בסידור האריז"ל ועוד — אמירת הקדישים היא בין עולם לעולם, שלכן יש לאומרם גם בין תפלה לדוד וקוה ובין קוה לעלינו, עיי"ש. וראה ג"כ לקוטי תורה (לרבנו הזקן) פ' מסעי (צב, ב), שיחת י"ב תמוז תש"ז (אות יד־יח) לכ"ק מו"ח אדמו"ר זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע. ואף שבקדיש שלאחר עלינו אין טעם הנ"ל — כמבואר בפע"ח וכו' שם — הנה מובא שם טעם אחר שהוא שייך גם כשאין חיוב בביהמ"ד. וע"ד פסק הרמ"א — בשביל מתים דכולי עלמא.
ג) ובפרט שאמירת הקדיש יש בו ענין מצד עצמו — כמובן מהמבואר (ר"ח שער הקדושה פרק י"ז ד"ה בפרט ובהקדמת ע"ח ד"ה ועשה טוב) בפירוש תיבת צדיק: צ' אמנים, ד' קדושות, י' קדישים, ק' ברכות (הובא באחרונים ובשולחנו של רבנו הזקן או"ח ריש סי' נ"ה. ויש להעיר שם, דמתחיל דהקדישים דסדר התפלה הם לא פחות מז'. ומסיים, ע"פ הנ"ל, שראוי לכל אדם להזהר שלא לפחות מלענות עשרה קדישים בכל יום. ודוחק לומר שמזהיר את האדם להיות באיזה מנינים כדי למלאות מספר הקדישים, אלא שהכוונה גם לאותם הקדישים שהם משום מנהג, או שלאחרי לימוד אגדה).
ד) ואין זה מקרי קדיש ללא צורך, כיון שמנהג ישראל תורה היא, והרי אומרם בשביל איזה כוונה.
ה) כן אין שייך בזה הטעם דטורח הצבור וביטול מלאכה — דכיון שאם היו חיובים בביהכנ"ס — היו אומרים הקדישים — נכנס זה בסדר תפלת הצבור ואורך זמנה — וסבור וקבל.
ו) אין להקשות ממכתב כ"ק מו"ח אדמו"ר (נדפס בקונטרס ס"ד) שכותב להזהר באמירת קדיש דרבנן שלאחרי ברייתא דר' ישמעאל, דלכאורה למה אינו מזהיר על הקדישים שלאחרי שיר של יום וכו'.
232הוספות עקב
— די"ל בפשיטות שאמירת הקדיש הנ"ל בטלוהו באותו בית הכנסת אשר אליהם נכתב המכתב, וככתוב שם, ולא בטלו קדישים הנ"ל.
ז) בקדיש לאחרי תהלים מחלק כ"ק מו"ח אדמו"ר, שבאם יש חיוב יאמרוהו אחרי כל ספר. ובאם לאו — רק פעם אחת אחרי כל התהלים (כנדפס בסידור תו"א — תש"א).
אבל אין לדמותו לנידון דידן, כי אמירת קדיש בין ספר לספר — בתהלים — חידוש הוא. וכידוע מנהגינו באמירת ברכי נפשי ולדוד ה' אורי שלאחרי שיר של יום — שאומרים קדיש רק פ"א לאחרי כל המזמורים שלא להרבות בקדישים בין מזמור למזמור (הובא בשער הכולל פי"א סקכ"א הנ"ל),
ודיו לחידוש זה — כשיש חיוב על אתר.
הערה מתאים למנהגנו הנ"ל, נראה לי שבמקרה שאומרים קדיש בין ספר לספר — יאמרו מקודם היהי רצון שאחרי הספר (עכ"פ יאמרו — זה האומר קדיש), שענינו סיום אמירת מזמורים שלכן אומר קדיש אח"ז. ואח"כ כשמתחיל ספר שלאחריו — הוא מעין דבר חדש. וע"ד ברהמ"ז כשמחלקין סעודה לשנים (ראה שו"ע רבנו סרצ"א סוס"ג).
המורם מכל הנ"ל, אשר לדעתי יש לומר כל הקדישים שמנהגנו לאומרם אפילו כשאין חיוב בביהכנ"ס — היינו גם הקדיש לאחר שיר של יום, קוה, עלינו. ולא עוד אלא אפילו הקדיש שלאחרי שיעור התהלים שנקבע לאומרו לאחר תפלת שחרית, וכמש"כ הלבוש סי' קל"ב, אשר לעולם צריכים לאמר קדיש לאחרי שאמרו פסוקים . . .
לכאורה צ"ע, ע"פ הנ"ל בפרע"ח וכו' שאמירת הקדישים הם בין עולם לעולם — מפני מה הקדישים שעד שיר של יום חיובים הם, משא"כ הקדישים שלאחרי זה. וי"ל הטעם — ע"פ המבואר (פע"ח שער קרה"ת פ"ג ובכ"מ) שעד תפלת העמידה והיא בכלל, שזהו ד' עולמות עשי' יצירה בריאה אצילות, הנה כאו"א מהם נמצא במקומו והקדיש הוא העמוד דרך בו עולה מעשי' ליצירה כו', משא"כ הד' עולמות אבי"ע שלאחרי ובא לציון הנה כולם נמצאים באצילות (עד עלינו), אלא שבאצילות גופא מחולקים הם, שמזה מובן שאין הכרח הקדיש כ"כ, אבל בכ"ז יש לו מקום — ולכן יצא מכלל חיוב ונשאר בגדר מנהג ישראל. ואכ"מ.
זה עתה מצאתי מובא משו"ת זכרון יהודה או"ח סע"ג שבעהמ"ס כתב סופר נהג — באם לא הי' מי שיאמר קדיש אחר עלינו, שש"י וכו' — לאמר קדישים אלו בעצמו ושמסתמא ראה כן מאביו החתם סופר. וראה ג"כ שדי חמד חלק אסיפת דינים מע' אבילות ס"ק קסג.
(ממכחב 0' שבט תשט"א
233. . מה ששאל שנוהגין שמי שצריך להזכ"נ עולה לתורה בו ביום — לא ראיתי מדייקין בזה. וגם איך אפשרי הדבר והלוא אין מוסיפין על הקרואים באחש"פ וכו'. אבל מדייקין לאחוז בעץ החיים בעת אמירת יזכור. וכן עושה כ"ק מו"ח אד"ש. — המנהג שהש"ץ במוצאי יוהכ"פ — צ"ל מי שיש לו או"א לא ראיתיו. ובביהכנ"ס כאן אין נוהגין כן.
. . . ובמ"ש אודות קריאת ויחל ביום ת"צ וכיו"ב, — הנה בע"פ לא שמעתי הוראות, ומה שמצאתי בשו"ת ורשימות כ"ק רבותינו נשיאינו, ובאחרונים, הבאתי המסקנא והמנהג בזה — בלקוט מנהגים הנדפס בסוף רשימת מגילת איכה*, יעו"ש, ובהערה — ציוני המקורות. ויש להוסיף מה שבא לידי לאחרי ההדפסה: שו"ת צפנת פענח חלק ב' סי' ל"א, שו"ת מנחת יצחק להרב ווייס שי' מנשסתר, סי' ס"ה. ובכ"א — אנו אין לנו אלא פס"ד כ"ק אדמו"ר הצ"צ, שהרי בכל מקום נמצאים אנו באתרא דרב . . .
*)נדפס גם בס' המנהגים־חב"ד ע' 45. המו"ל
בהנוגע לעשות ציורים על העמוד וכן כתובות שונות. לדעתי חשש בדבר בלבול כוונת המתפלל והיסח הדעת בתפלה בה עומד, שלא תמיד מתאמת להכתוב על העמוד והתיבה. והא דבכמה בתי כנסיות אין נזהרים בזה, י"ל טעמם שמפני הרגילות בהכתב וציורים, אין חוששים שיגרום להיסח הדעת מפני הרגילות שבהם, והוא ע"ד המבואר בנוגע לנשיאת כפים דאם דש בעירו שאני. ובכ"ז לדעתי הוא תירוץ כל שהוא, כיון שמתחלפים היורדים לפני התיבה, ובהם גם כאלו שאין מתפללים אפילו בבית הכנסת זה, ולא ראו הציורים אפילו באקראי. וצ"ע בנ"כ או"ח ס"צ סכ"ג.
. . . לענין מחשבות זרות, צריך להרבות באותיות התורה ואותיות התפלה. ושיהי' גם כן חקוק במוח זכרונו איזה פרקים תניא ואיזה פרקים משניות, שזה מגין אפי' בשעה שאין חוזרים אותם ואפילו במחשבה. וכמובן בלקוטי תורה סוף פ' קדושים, ובמילא מהנכון שילמוד בע"פ גם את דרוש הנ"ל והדרת פני זקן.
כיון שלעתים תכופות מחשבות הנ"ל מבלבלות דוקא בעת התפלה ובעת הלמוד, לכן טוב שבעת התפלה ובעת הלימוד יהי' הסידור או הספר שלומד — לפניו באותו מקום שעומד. וכשירגיש שמחשבותיו מתפזרות הרי יעיין תיכף בהסידור והספר — שאותיות הכתב, האַלטען איין . . .
234בנוגע לענין פיזור הנפש, הנה במשך שבועות אחדים יתרגל להתפלל מתוך הסידור וכן בשעת הלימוד כשחושב, בנגלה או בחסידות, יהי' אצלו הספר או המאמר שאודותו חושב, וכשרק יתחיל להרגיש פיזור המחשבה שלו יביט בהאותיות שבספר אשר אותיות מאירות לפזר את החושך והבילבול, וכהפירוש עה"פ ובבואה לפני המלך אמר עם הספר ישוב מחשבתו הרעה כן ילמוד בע"פ התחלת פרק מ"א בתניא, מזמן לזמן יחזור ג"כ בדיבור את השורות — והנה ה' נצב עליו, כו' אם עובדו כראוי. בטח שומר השעורים השוים לכל נפש בחומש תהלים ותניא וכן חוזר דא"ח בע"פ מזמן לזמן וירגיל א"ע לחשוב באותיות התורה ובאותיות התהלים ובפרט בהלכו ברחוב. מובן שכל הנ"ל צריך להיות בלי בליטות, וכידוע אשר חמץ (גאוה וישות) אסור אפילו במשהו . . .
. . ובמענה על שאלותיו.
א) במה שאינו מתרגש מלימודו ומתפלותיו, הנה ילמוד הקונטרס פוקח עורים שנעתק גם כן ללשון הקדש והוא לאדמו"ר האמצעי בנו של כ"ק אדמו"ר הזקן בעל התניא והשולחן ערוך, שבטח נמצא אצל ההנהלה דישיבת תומכי תמימים . . . ויראה שם כמה סיבות מפני מה גופו ונפשו הבהמית אין מתרגשים מהלימוד והתפלה ובידו לתקנם וכמאמר רז"ל אין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו ואינו מבקש אלא לפי כחן, וכיון שניתנו לו גוף ונפש הבהמית כזה בודאי ניתנו לו ג"כ הכחות לכבשם.
ב) מה שכותב שמחשבות זרות מבלבלות אותו בשעת התפלה הנה ידוע שמח"ז בעת התפלה באים בסיבת דברים בטלים ומחשבות בטלות קודם התפלה וככל אשר יגדיר את עצמו בזה ימעטו המח"ז בעת התפלה ויתפלל מתוך הסידור וכן יאמר קודם התפלה ולאחרי' איזה קאפיטלעך תהלים ויתן פרוטה לצדקה קודם התפלה.
ג) מ"ש שסובל מהרהורים רעים, הנה עליו ללמוד מאמרי חסידות אשר סוף סוף משמחים את הלב ומרוממים את הנפש ובמילא מגביהים ומוציאים אותו מתוך הרפש ובוץ, ויוכל להתחיל הלימוד בהקונטרס ומעין מבית ה' יוצא.
ד) בכלל קשה לענות בפרטיות על שאלות כאלו בכתב, וכבר ידוע מעלת דברי התעוררות הנשמעים מפה אל פה פנים אל פנים ובמילא ימצא הזדמנות היותר קרובה להתראות עם המשפיע דישיבת תומכי תמימים . . . ויראה לו את מכתבי זה ויבקשו שישמע את שיחתו וייעצו בטוב לפניו בגשמיות וברוחניות וככל אשר יקדים בזה ה"ז משובח.
235. . . כותב ע"ד ביקורו אצל הרופא ומה שאמר לו.
והנה ידוע עד כמה שיקר בעיני ה' בריאותו של גוף ישראל ועל פי מה ששמענו מכ"ק מו"ח אדמו"ר זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע שפעם הנה אביו כ"ק אדמו"ר גליא לדרעא ואמר לו: ראה גודל ערך הגוף שבשבילו הנה יצקו — געגאָסען — כמה תורה ומצות, ובמילא פשוט שצריך הוא לשמור על בריאות גופו וכיון שזהו מהענינים שהתורה מסרה לרופא להורות בסדרים באכילה ושתי' וכו', צריך לעשות כהוראתו, ואינו מובן מה שכותב שמפני זה אינו יכול לעסוק בעבודת התפלה, ואם כוונתו שאינו אוכל וטועם קודם התפלה, הרי ידוע באחרונים וכן פסקו נשיאינו הק' שבמקום הנצרך לבריאות הגוף מותר לטעום קודם התפלה, ואדרבה מצוה וחובה הדבר, ובפרט ע"פ פתגם הצ"צ שטוב לאכול בשביל התפלה מאשר תפלה בשביל האכילה, ובפרטי האכילה ידבר בזה עם המשפיע שי' ויעשה כהוראתו, בהתאם להוראת הרופאים, וה"ה למה שכותב אודות עצבין שבטח גם זה יכול לתקן בקל ע"י טיול לעיתים קרובים וכיו"ב והעיקר ע"י בטחון גמור בהשי"ת שמוליך את כאו"א מאתנו, וגם הוא בכלל, במסילה העולה בית א־ל, אלא שצריך לחזק הקשרים בה' ותורתו ע"י אהבת השם אהבת התורה ואהבת ישראל וכלך מענין המרה שחורה שזהו מעצת היצר לבלבלו מהתורה ועבודה ובעיקר מהענין דבכל דרכיך דעהו.
עס האָט מיר געפרייט צו האָבן אַ גרוס פון אייך . . . אָבער איך בין ניט צופרידן פון דעם וואָס צייטן ווייז פילט איר נאָך אַלץ קאָפּ שווינדעל. איר האָט געדאַרפט — אויב איר טוט דאָס נאָך ניט ביז יעצט — צו עסען מזונות פאַרן דאַוונען, אויסער דעם וואָס איר טרינקט, און עס איז באַוואוסט דער פתגם של אדמו"ר הצמח צדק, וואָס ער האָט געזאָגט אַז עס איז גלייכער צו עסען צוליב דאַוונען (ד. ה. אַז דערנאָך דאַווענט מען במנוחה) איידער דאַוונען צוליב עסען וואָס בדרך ממילא זיינען די נערווען און די קאָפּ אָפּגעשוואַכט איז די תפלה ניט במנוחה, און דער יצה"ר והגוף גארען ווען מען וועט שוין עפּעס איבער כאַפּען. און פילע מאנ"ש האָבען געהאַט אַ הוראה מכ"ק מו"ח אדמו"ר, אַז צוליב געזונט זאָלען זיי עסען פאַרן דאַוונען און ניט יוצא זיין מיט טרינקען אַליין און אַז איר וועט זיך אַזוי פירן, וועט דאָס ברענגען נוצן סאיי פאַרן גוטען געזונט און סיי פאַרן עסק.
236. . . ברמב"ם הל' ת"ת שמתחיל בפטורי ת"ת ו(עוד) עדיין לא הודיע החיוב.
וי"ל מפני שקיום מצוה זו מתחיל תמיד כשהוא קטן, כברמב"ם שם „שנאמר ולמדתם אותם את בניכם" (אלא שהחיוב הוא על האב) — וכהקדמה ל"קטן אביו חייב ללמדו" מוכרח להביא דמצ"ע פטור, ובמילא מתחיל בלשון הרגיל בש"ס בכ"מ „נשים עבדים וקטנים" — שהרי דרך הרמב"ם בספרו לכלול דברים בדינם, לכללם (להביא) מנינם וכו'.
ולהמתיק יותר זה שעדיין לא הודיע החיוב — הרי התחלת — הקדמת הלכות אלו היא: יש בכללן ב' מ"ע כו' — שג"ז להרמב"ם.
ולהעיר יתרה מהנ"ל — דבטושו"ע שהבדילו ת"ת דקטן מזה דגדול — הקדימו ת"ת דקטן. ובשו"ע דאדה"ז (שאין דרכו בכללים ומנינים) מקדים רק פטור דקטן.
והנה הנ"ל לא שייך בנוגע לסוכה (— שחינוכה מדרבנן) ובכ"ז הקדים הרמב"ם (רפ"ו) הפטורים — כי בפרקים הקודמים מדבר בדיני הסוכה —
ודלא כבהל' ק"ש (רפ"ד) — אף שבכהנ"ל אותו הלשון נו"ע וקטנים.
ואולי י"ל — שזהו על דרך (ולא ממש) דהכלל בריש מס' עירובין וסוכה דנפישין מילתא כו' — בנוגע להמשנה, שבסגנון זה כותב הרמב"ם משנה תורה שלו, ובפרט שכלל זה — סברא הוא . . .
מ"ש כת"ר במכתבו אודות התעמולה בלימוד הלכה וכו', הנה בקשר לזה, הנני להביע תמיהתי על כל אלה שיכולים לעשות בהבא לקמן, והוא: ברובא דרובא חסרה הידיעה בהלכות הצריכות בחיי היום יומים, והיינו — כפשוטו — בהלכות ברכות הנהנין, הפסק בתפלה, מוקצה בשבת כו' וכו' ולדאבון הרב וביני לביני — ככל אשר תגדל ידיעת הבחור או האברך בתורה תמעט אצלו הידיעה בהנ"ל, והרי ידוע פסק משנה שלא המדרש עיקר אלא המעשה ובפרט מעשה בהענינים הבאים לאדם מידי יום ביומו, ואשר ברובא, המציאות דהלכות הנ"ל אין פנאי לעיין בספר אלא צריך להחליט על אתר, ולמרות כל זה לא ראינו משתדלים בלימוד הלכות אלו, ולא רק שאין משתדלים בזה אלא שנעשה זה ענין של מהיכי תיתי, וכחלק התורה המשתייך לעמי הארצים ולנשים, אף שידוע ומפורסם שזה הי' מתקנת237משה רבינו הראשונות ללמוד הלכות חג בחג ולפני החג שהוא מפני טעמים הנ"ל, ועיין בשו"ע רבינו הזקן ריש סימן תכ"ט ובהלכות ת"ת סוף פרק א' ולשונו של רבינו הזקן באגה"ק בסופו, ויה"ר שיתחילו בזה בהקדם בכל האפשרי, כי הרי כל יומא ויומא עביד עבידתי'.
6
לשאלתו בלקו"ת ס"פ קדושים לחקוק במוח הזכרון ה' חומשי תורת משה כו' — והרי דברים שבכתב א"א רשאי לאומרם בע"פ, האיסור הוא לאומרם כו' אבל פשיטא שצ"ל השתדלות ביגיעה שד"ת יהיו חקוקים בזכרונו הן תושב"כ הן תושבע"פ. והיא מל"ת מה"ת (ראה הל' ת"ת לאדה"ז פ"ב סג־
. . בקושיתו שלימוד פנימיות התורה, הנה בהל' ת"ת לאדה"ז רפ"ב מחשבו בכלל שליש בתלמוד, ובלקו"ת ויקרא (ה, ג) בכלל שליש במקרא, ה"ז תלוי בחלק פנימיות התורה שלומד אם הוא פי' המקראות, או שקו"ט בהבנה והסברה. דוק ותשכח בחילוק הל' בזה שבלקו"ת וברמב"ם וש"ך (המקורות בשו"ע שם). ומזה מובן שאפשר להיות ג"כ לימוד בפני' התורה ע"ד לימוד הל' פסוקות שבמשנה ותלמוד שהוא ביצירה (שליש במשנה). ובזה מבואר מש"כ בפע"ח שער הנהגת הלימוד (מ"ד, ב) ובכ"מ דמדרש והגדה הם ביצירה. ובכ"ז כ' בלקו"ת שם דפנימיות התורה נלמד מאף עשיתיו — מקרא, כי זהו בכלל ועיקרו, וכמו שתלמוד בבריאה אף שהלכותיו פסוקות שבו ביצירה. וק"ל.
. . . מש"כ ע"ד אי האפשריות העבודה במקצוע נפנה* בין אנשי העיר (לבד אנ"ש והתמימים) ומסביר זה בכמה טעמים ונימוקים — הנה שתי שורות וחצי לפני זה כותב, אשר „אנ"ש מקושרים בכל לבם ובכל נפשם עד מס"נ בפועל ממש, און אַז מען זאָל זיי הייסען קריכען אין לאָך — וועלען זיי קריכען" — והנני ממליץ עליו מרז"ל כמה לא חלי ולא מרגיש גברא דמרא סייעי, כי כנראה שאין אצלו אף צל דקס"ד אפשר יש מעין סתירה בין ההקדמה והמסקנה!
כי ע"פ הנסיון אשר ראינו בכל מקום אשר התעסקו בנפנה בשנים האחרונות (ארצה"ב, קאנאדא, דרום אמעריקא, דרום אפריקא וכו') עשו238פעולה אף שלא בכ"מ בשווה, כמובן, והמתעסקים בזה לא הוזקקו להוציא מתרמילם את המס"* נ בפועל, ואפילו לא קריכען אין לאָך. ולא עוד אלא שמצבם עצמם בגו"ר הוטב, וכבודם בעיני אלו שהתעסקו והשתדלו עמהם הולך וגדל, וסו"ס רואים שהם המקבלים ולא הנותנים ואפילו בגשמיות ובממון.
אלא שבמדינתם, עתה, ע"פ הסברתו במכתבו, יש מן המוכן מס"נ בפו"מ ופשיטא שכולל מסירת הרצון והשכל והטו"ד.
ברם בנוגע למה שנשאו את ראש פב"פ ופב"פ ומינו אותם לנציבי המלך במדינה — אין כל ספק בעיניהם שטעות יש כאן, ואין כל ספק בעיניהם שאין כאן כל נגיעה והתערבות פון דעם קלוגינקען — ע"פ השם שנקרא בשיחות דזמן האחרון
— וזאת למודעי: מה שכותב הנני בזה אין כונתי ח"ו לאיש פרטי, כי מי אני לפסוק הדבר שדוקא פב"פ עליו מוטל ענין פלוני, ודברי מכוונים לקבוצם יחד, שבלי ספק יש בו כל הנצרך למילוי תפקידם העיקרי במדינתם עתה, שהוא הפצת מעינות הבעש"ט ואדה"ז באנשי חוצות . . . ואין לנו מעין שדרך בו נמשכים מעינות הבעש"ט ואדה"ז אלא אחד — הוא כ"ק מו"ח אדמו"ר (שליט"א), וע"י התקשרות במעין זה, התקשרות הגוף („שיכול לקנות חיי נפשו החיונית") והנפש, גם מים כו' נעשו מים חיים, כי כן הוא ע"פ דין תורה השולטת ומנהגת את הטבע, גאָר בפשטות און אומעטום.
וכת"ר בא במכתבו (וכנראה מהעדר הפעולות, זהו ג"כ החלטת אנ"ש שבמחנו) און גאַנץ קאַלטבלוטיג גוזר (שניידט אָפּ), שלכל אחב"י שבמחנו — (מלבד אלו הדרים בשכונה שלו) — אין שייכות לכל זה! יקראו נא לאסיפת כל אנ"ש ויעשו חשבון צדק כמה יגיעות יגעו לרכוש נפשות לזה, ואז למותר יהי' כל שקו"ט, כי תומ"י יתבררו הסיבות להעדר תוצאות.
אברך אחד שהוכרח לברוח ממקומו, אינו שייך לעבודת התפלה אינו לא משכיל ולא עובד, בלא חתימת זקן וכו' וכו', ומעולם לא למד לא בתו"ת ולא בישיבה בכלל — נדד למדינה רחוקה ביותר הן במקום הן בעניני יהדות. וכעבור איזה זמן התחילו להגיע מאנשים ונשים משם מכ' לכ"ק מו"ח אד"ש. ולדוגמא — מאשה בעלת עסק שמציעים לה לשכור חנות ודירה בחלק א' של העיר או בחלק אחר. ושואלת החלט כ"ק אד"ש מה תעשה. — ומעולם לא ראתה אותו, ויודעת שמעולם לא הי' כ"ק מו"ח אד"ש לא רק בעירה אלא גם בכל מדינתה, אינה מאנ"ש וכנראה גם לא מגזע אנ"ש אבל כששמעה מהאברך דברים היוצאים מן הלב, יש רבי בישראל, ואין הוא נכנס בהגבלות הטבע, והרוצה ללכת לבטח דרכו: במסחר, בהנהגת הבית, וכו' — לא ירים את ידו מבלי לשאול את פי הרבי. והכירה בהאברך שפיו ולבו שווין, כי ניכרין דברי אמת, ציותה לכתוב השאלה הנ"ל, שייכת ממילא לנפנה, ומתקרבת ליהדות, ובטח בקרב הימים יהיו הליכות ביתה בכשרות וטהרת המשפחה וכו'. — אלה מתולדות פעולות אברך פשוט ושעושה כ"ז לא מצד מסנ"פ וקב"ע, כי אין זה אצלו היפך השכל, גם לא היפך שכלו האנושי,239והגע בעצמך: פשוט אצלו על יסוד מה שראה במוחש, שהרבי אמירתו אמירה וברכתו ברכה, וגם נה"ב מסכמת ע"ז. כי אין זה אצלו מצד השכלה שקו"ט ועיון בספרים, אלא שהנסיון, שלו ושל כמה ממכיריו, הראה לו אז מ'האָט געפאָלגט איז געווען גוט, און אַז מ'האָט ניט געפאָלגט האָט מען געהאַט אַ פּסק. ובמילא כמו שאינו בוש לומר לכל מיודעיו הזקוקים לזה, האַדרעס של רופא מומחה, כך כשרואה איש נמצא במבוכה און עומד לפני פתרון שאלת חיים עיקרית, אומר לו: לא אלמן ח"ו ישראל. יש לך את מי לשאול. — ולא עוד אלא שאינו מחכה עד שמיודעו יבוא אליו לחקור ולדרוש אם יש רבי, כיון שע"פ רוב אינו יודע גם מה זה רבי, אלא שהוא הולך אליו ומסביר לו שאין לו להשען כלל לא על בינת עצמו ולא על השדכן ולא על הרופא ולא על הסרסור, שאין כל אלו אלא ענינים מסופקים, ויש לו דרך ודאית לפתור את ספקותיו. וארז"ל דברים היוצאים מן הלב נכנסים אל הלב.
ועתה בנידון מכתב כת"ר.
במחנו יש מסלתה ומשמנה של אנ"ש, שראו את אדנ"ע, ולהבדיל בין חיים לחיי החיים את כ"ק מו"ח אדמו"ר (שליט"א), נבחנו בכור העוני ונסיונות מכל המינים, עוסקים בהשכלה בעבודה וכו' וכו', נמצאו בתחלה בקעמפּ בין אלפים מאחב"י שהיו צמאים לדבור חם וחי, למלה של התעוררות וקירוב, והצעירים שבהם שאפו בעיקר להוראה: אי' הוא משה זה האיש אשר יעלנו מהמצרים והגבולים ויורנו דרך החיים.
והשאלה: כמה נפשות נתוספו, על ידי השתדלותם ויגיעת נפשם, על תורת הבעש"ט ואדה"ז — במשך כל זמן השהי' בקעמפס?
כתבתי אז לקעמפ דאנ"ש היותר גדול שיעשו בכל הנמצאים בקעמפ ובפרט בהנוער מעמד רוחני (כי שערתי שאין נחיצות באחיזה בגשמיות בתחלת הכבוש). וענוני שבודאי טוב הדבר, אבל מתחלה צריך להבטיח תקציב להוצאות, ובכלל נכון להתחיל בזה כשיבואו כל אנ"ש אל המנוחה ואז יסעו מהם ככל הנצרך חזרה להקעמפ ויעבדו שם במסנ"פ! וכשזרזתי עוה"פ ע"י אחד שנסע לשם — בחרו, כמדומה לי, בועד. ובזה נסתיים הדבר. וה"תוצאות" ידועות.
האָבען זיך אנ"ש אָפּגעמאַטערט, וכנראה אשר גם מיט זיי האָט מען זיך געמאַטערט, און געזעהן, אַז עס איז אַ רחמנות אויף אידען: מען מאַטערט זיך און אָן אַ טאָלק. והביאום אל עיר נושבת — וכולי האי ואולי. והנה — עס חזר'ט זיך איבער דער גאַנצער סדר (יותר נכון — היפך הסדר). זה יותר משנה שנמצאים במחנם עתה, ומה הוא הסך הכל מהפעולות קיימות ב . . . וסביבותי'?
בהיותי ב . . . זה שנה וחצי דברתי כמה פעמים, עד שסו"ס החליטו (כנראה מפני הכבוד) שועד נפנה יתעסק גם באנשי העיר. כמובן יתעסקו בזה המתאימים לדבר עם הרחוקים לע"ע וכו' וכו'. מזמן לזמן חקו"ד240מהנעשה בזה ונודעתי . . . שאין עושים מאומה, לא בענין מעמד רוחני ולא בענין מעמד גשמי — שני החצאים, שמלבד בהוראת שעה, צ"ל ביחד והולכים ומתקיימים רק ביחד.
גם אני הייתי שמח אם סו"ס הי' מי שהוא מודיעני, שכמה מפרטי פעולותיהם אי ידועים לי, ועשיריות אנשים לא רק התפעלו מהם ונתנו נדבות ממון על המוסדות אלא שגם קבלו מהם תורת הדא"ח ונעשו חסידים או עכ"פ מקושרים קצת. והנה רואה אני במכתבו שמופרך כל מקצוע עבודה זה אצלם.
פשיטא אשר שמירת הציור פון די אייגענע ד' אמות דורשת עבודה רבה ויגיעה תמידית, אבל אפילו שמירת ביהמ"ק היתה רק אחת העבודות, ולא כל הכהנים כולם התעסקו בה.
פשיטא אשר אם יפגשו איש ויאמרו לו זשיד דאוואי גראשי ואתנם לפב"פ הנמצא במרחק כמה אלפים פרסאות, שאין אתה יודע אותו, והוא אין לו שייכות עמך, אלא שהוא בעל מעלות גבוהות ונשאות — יהיו בעיניו כמתעתעים.
ולאידך גיסא פשיטא אשר איש המאמין באמונה שלימה, היינו המנהגת את כל הכחות שלו, שדעת וברכת פב"פ בכל משלה ויודע בחברו שצריך להחליט בענין עיקרי בבני חיי ומזוני וכו' או גם בענין של סכנה ר"ל. הנה מצד אנושיות אהבת ישראל פקו"נ וכו' אם רק יש תקוה וספק ספקא אולי ישמע לדבריו, עליו לרדוף אחרי חברו ולומר לו: רחם על עצמך ועל ב"ב ועל כל אשר לך ועל בינתך אל תשען, למוד דא"ח התקשר בפב"פ עשה ע"פ דבריו ואז תצליח.
וידוע הבטחת אדה"ז, אַז וואָס חסידים וועלען טאָן וועלען זיי מצליח זייד
לא ראינו אינה ראי' פרט בדבר הרגיל (ראה ש"ך ואדה"ז שו"ע יו"ד רס"א). ראיתי כמה ממכתבים המתקבלים לכ"ק מו"ח אד"ש ממחנם, ולא פגשתי אף אחד שיהי' כתוב משום שהכותב נתקרב עתה לחב"ד בהשפעת מי מאנ"ש הנמצא שם.
באים הם ב . . . וסביבותי' במגע עם מאות, ואולי עם אלפים ואלפים, מאחב"י, כ"י. עפמ"ש הרמב"ם בענין הדבור, משוחחים הם ביניהם ארוכות וקצרות. כמה אנשים מכל אלו האלפים פנו בשאלה ע"ד ניתוח או שידוך, בקשת ברכה לר"ה וכיו"ב? והאומנם אם היו מספרים להם מהו הרבי מליובאוויטש — ספור, גם בלא ביאור — ובפעם השני' מקצת משיחותיו ואח"כ מהוראותיו — הרי כמה וכמה נפשות, הם וזרעם וזרע זרעם עד א"ס, היו מתקשרים ע"* י באילנא דחיי, מוסיפים אור בבתיהם, נעשים אנשי משה (ראה סד"ה ויבא עמלק דקונטרס* המוסג"פ. ולפענ"ד אף דבתו"א והוס' ד"ה241ועשית ציץ הכוונה ב"אנשי משה" — ביטול, בקונטרס זה הכוונה — מקושרים בהרבי, האתפשטותא דמשה שבכל דור. ולכן לא נתבאר זה בפירוש), נעשים אנשי מעמד ומחזיקים גם בכל המוסדות בחפץ לב ובספ"י ולא רק מפני הכבוד.
ותמורת כהנ"ל, זה פונה למוסד שלו וזה פונה לעסק שלו, כ"א מרגיע את עצמו בזה שנותן נפנה בעין יפה ובמדה רחבה, מצדיקים א"ע בזה שיש מן המוכן, כפ"ד כת"ר, מס"נ בפועל ממש, והעבודה, כנראה, עדיין לא הותחלה.
וסדר זה נוהג לע"ע, במשך שנה ויותר. ובקבוץ אנ"ש שהוא מכמה וכמה עשיריות, כ"י, של אותם שכתרם אדנ"ע בתואר „נרות להאיר". וע"פ פתגם כ"ק מו"ח אד"ש הרי במקום חשך כשמעמידים פנס אור הרי — מעצמם — מתקבצים סביבו
והאומנם דעת כת"ר היא שהמניעה מאנשי . . . וסביבותי' היא?
ואמרתי ע"ד הצחות: כל ענין הגלות הנורא הוא ע"י שבירת הלוחות כי בלאה"כ הי' חרות, א"ת חרות אלא חרות. הסבה לשבירת הלוחות הוא חטא העגל שאז חזרה הזוהמא דחטא עה"ד, שע"פ דא"ח (ראה ד"ה ע"כ יאמרו תרצ"א) בא ע"י מעוט הירח, שבא ע"י שבה"כ דתהו, שבא ע"י הצמצום. ומהו הצמצום? דער אור גייט ניט לחוץ. ער איז זיך אין זיינע אותיות. אָבער ניט ווייטער (ראה לקו"ת סו"ס ויקרא ד"ה להבין מ"ש באוצ"ח פ"ה).
עוה"פ אכפיל דברי שאין כוונתי לאיש פרטי ח"ו, כ"א להקבוץ בכללו. ובודאי יראה מכתבי לכל מי שיש תועלת בזה. — ולמותר לומר שאין זה אלא שקו"ט ביני לבינם ועל דעת עצמי* . ולא שח"ו יהי' ויבא יוסף גו' . . . וחבל על הזמן ההולך ואבד ולא משתכח.
בתקוה אשר לא יקפיד — אפילו במח' — על מכתבי זה. ואת והב בסופה.
*) ראה לקו"ש ח"י ע' 293. המו"ל.
6
במענה על מכתבו מיום י' מנחם אב, שמחתי לשמוע כי עסק הנפנה* מתנהג בכי טוב, כמקודם, ובודאי נשען על הכתוב באגה"ק סי"ד אשר בכל יום ויום נמשך אור חדש עליון יותר שלא הי' מאיר עדין מימי עולם (ומובן שם שאין זה רק בראש השנה אלא בכל יום ויום) הנה גם ענין נפנה שזהו ענין ההתקשרות לאילנא דחיי בכל נר"ן וח"י וגוף ונפש הבהמית, כמובן ממה שנתבאר בתניא ובאגה"ק במעלת מצות הצדקה, שנקראת מצוה סתם, בטח ישתדל שיהי' באופן זה, היינו שיהי' לא רק טוב כמקדם, אלא הולך וטוב בתוספות עליון יותר . . .
*) ראה הערת המו"ל בע' 237. המו"ל.
6
242. . . ומה שכתב במכתבו ע"ד פנימית אבא פנימית עתיק, הנה כשיעיין במקומות המשך רס"ו המסומנים בהערתי (בקונטרס לימוד החסידות ע'ו יראה אשר התכלית הוא להגיע לעצמות התענוג הפשוט שהוא למעלה מפנימיות עתיק שהוא פנימיות אבא, ולזה באים ע"י מעשה המצות (או ע"י דדייקין במילי דחכמתא), והנה לדעת באיזה מצוה צ"ל זהיר טפי, שזהו אינו בבחינת טו"ד מושג (אגה"ק ס"ז), ובמילא בקל אפשר לטעות ע"י פיתויי . . . *) שבעצמות היא כאשר האדמו"ר שלו מורה לו באצבע דרכו ועבודתו, ואז אין עליו לבוא בטו"מ ובקשות אולי ישנה הרבי החלטתו, ומכ"ש וק"ו שאין לו להביט על ימין ועל שמאל אולי ימצא ענין אחר לענות בו להתעסק בזה.
ולדוגמא: כ"ק מו"ח אדמו"ר (שליט"א) העמיס עליו כמדומה לי, העבודה דמל"ח ומחנה בעירו (ואולי גם במדינתו). וא"כ הרי פשוט שאין עליו לחפש ולהתעסק בחקירות מה הוא מקצוע העבודה של אחרים, וגם לא לרדוף, בנוגע לעצמו, אחרי ענינים שאינו יודע אם שייכים אליו א"ל, עכ"פ עד שימלא במילואו את תפקידו המוטל עליו, ואשר הורו לו עליו באצבע לאמר: זוהי הדרך שלך המובילה בית א־ל, ובזה תצליח.
וכעבור כמה שנים בזה, הרי א"א להונות לא את אחרים ואפילו לא את עצמו, כי המעשים יוכיחו את המצב באשר הוא: מספר פלוני של ילדים וילדות קרבתי לחנוך הכשר, פלוני ופלוני התחילו להניח תפלין ע"י השתדלותי, במספר פ' של בתים התחילו ללמוד ולקרא בספרים כשרים תמורת אינם כשרים, פב"פ התחילו ללמוד תורת החסידות, מספר עקז' של ספרות הכשרה, ובפרט של תורת הדא"ח, הפצתי וכו' וכו'.
והנה אם חסר בחשבון, הרי אף שבודאי יש טעמים ע"ז, ובפרט טעם מורא בו"ד יהודי שהוא בעל בחירה, וא"כ צדיק וזכאי הוא, אבל בכ"ז האור חסר, אבל אם אינו מתפעל ועושה את שלו והחשבון מתאים, הרי דרך שער זה עולים כל התומ"צ שלו וכמבואר באגה"ק שם.
(ממכתב ז' לעשי"ת ה'תש"ח)243ופה העליון, אשר גם לפה העליון לא נתגלה הקץ. ועל פי אדה"ז הנה (נראה ש)כן הוא גם בענין השכר ופרנסה רוחניות.
והגע בעצמך: וואָס דאַרף מען אַרומגיין מיט אייגענע מחשבות, טראַכטן וואָס פאַר זיך איז בעסער אין רוחניות וואָס אין רוחניות בכלל ווייסן מיר הלואי די מציאות אַליין אָבער ניט דעם מהות.
בשעת מען האָט אַ הוראה פון דעם נשיא הדור, וואָס דער נשיא איז לבן של כל ישראל וואָס איז העכער פון פה, און נאָכמער:
וויא על פי חסידות ווערט מבואר, איז דער נשיא דער רבי דער ממוצע המחבר מיט עצמות א"ס ב"ה, איז אַז ער האָט אָנגעוויזן רוחניות איז דאָס זיכער דאָס בעסטע וואָס עס קאָן זיין פאַר דער נשמה . . . וואָס בריאות הנשמה איז דאַן ווען זי איז אַ כלי אויף אויסצופירן די כוונה העליונה און רצון העליון.
ובזה ימצא ג"כ מענה כללי לכל אנ"ש שי' הנמצאים באוסטראליע ואינם פוסקים מלהתאונן על גורלם אשר'נדמה להם שהוא גורל מר להיות רחוקים ממקום פלוני או מאנשים פלונים,
אשר אין זה אלא מעצת היצר לבלבלם בעבודתם ולמונעם ממילוי תפקידם המוטל עליהם, שהטיל עליהם כ"ק מו"ח אדמו"ר הכ"מ, שהוא הוא הנשמה כללית — ועפ"י המבואר בדא"ח במדריגת כלל שלמעלה מן הפרטים גם כשהם מתכללים בהכלל.
ידוע פתגם אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע, אַז תמימים זיינען נרות להאיר, ומשמע מסתימת דברים אלו שזהו מהותם, ומזה למדנו כמה דברים, ושנים מהם: א) המדליק נר מנר אינו חסר עי"ז בנר שממנו הדליקו, ב) כיון שתפקיד נר זה הוא להאיר, וממלא תפקידו שמאיר, הרי זה עילוי שלו היותר גדול שיכול להיות, שממלא מצות הבורא אשר עי"ז מתחבר אתו, שזה פירוש מצוה — צוותא וחיבור, וכמבואר בדא"ח בכמה מקומות.
מובן למדי די עלנטקייט וואָס מ'פילט אין אוסטראַליע, ובפרט כאשר נזכרים על הסביבה שהיו נמצאים בה כשהיו כלם ביחד בהקהל רב, וכזרוח השמש בצהרים שאז שרגא בטיהרא מאי אהני, אבל כנראה שאדרבה לא הי' זה אלא ענין הכנה בלבד כדי אָנצושעפּן זיך מיט כוחות שיוכלו להאיר את החושך ולעשות את מקומם ומדינתם עתה למקום אורה זו תורה ודוקא עם המאור שבה זו תורת הדא"ח, שיפוצו המעיינות חוצה בכל קצוי תבל.
ואז מובטחים אנו שתחזור מלכות בית דוד כמבואר בארוכה בשיחת שמח"ת תר"ץ.
ובמילא זהו השכר היותר גדול שיכול להיות הן ברוחניות והן בגשמיות.
(ממכתב ח' אלול, השי"ת)244ב"ה, ה' מנ"א ה'שי"ת (הילולא דהאריז"ל)
ברוקלין, נ.י.
כבוד חברי הועד להחזקת מרכז לעניני
חינוך, מחנה ישראל, וקה"ת, הוו"ח
אי"א עוסקים בצ"צ, ומקושרי כ"ק מו"ח
אדמו"ר הכ"מ שהיא העולה על כולנה,
ה' עליהם יחיו
בנועם קראתי במכתבם הידיעות על אודות פעולותיהם הטובות להחזקת המוסדות מל"ח מ"י וקה"ת, ובטח כמו כל הענינים שבקדושה ילכו פעולותיהם ותוצאותיהם הלוך וגדול, עד כי גדל מאד (ראה במאמר ח"י אלול ד"ה השקיפה פ"* ובלקו"ת המסומן בהערה שם במעלת מאד על מאדך).
אין הזמן גרמא לבוא באריכות ואסתפק בשורות אחדות, וד"ל.
כמה אופנים בהתקשרות איש אל רעהו, תלמיד לרבו, חסיד לרבי שלו, וכמה מדריגות בזה. ההתקשרות בכלל הוא ע"י ההליכה באורחותיו, ומתחלק לשלשה סוגים, מלמטה למעלה, בהתאם לסוג אורחותיו של זה שמתקשר אליו: (א) מבקש או מצוה לאחרים לעשות — התקשרות המתקשר על ידי זה שמקיים ציווי והוראה זו. (ב) עושה בשותפות עם אחרים — התקשרות המתקשר על ידי זה שמשתתף גם כן בזה. (ג) עושה בעצמו — התקשרות המתקשר עי"ז שכאשר נתנה לו אפשריות מחליף אותו בעשיותיו.
ובמכתבי של ער"ח תמבאתי לעורר את החסידים המקושרים או השייכים אל כ"ק מו"ח אדמו"ר הכ"מ.
מובן מעצמו שאין כוונתי ח"ו וח"ו למעט בגודל ערך שאר המוסדות של כ"ק מו"ח אדמו"ר הכ"מ, ועל אחת כמה וכמה שאין הכוונה למעט ח"ו וח"ו ענין המעמד, וידוע שכל הענינים בקדושה משלימים זה את זה ולא ח"ו מחסרים זה את זה.
בעבודתם בקודש, שזהו ג"כ מהכלים
הרחבים להמשכת וקבלת כל טוב גשמי
ורוחני לכל אחד ואחת לכל המצטרך
להם, ואחכה לבשורות טובות.
245. . . ומה שכותב שלבנו . . . אין חשק כל כך בלימודו, יסביר לו באותיות המתאימות לפניו, אַז איצטער איז גאָר אַנדערש, וצריך הוא לדעת אשר כ"ק מו"ח אדמו"ר הכ"מ הוא הוא הנשיא והראש של כל חסידיו ומקושריו, וכיון שהראש הרי, בפשיטות הגמורה, הוא בריא וחזק, הרי נמצאים בו כל הכוחות והחיות השייכים לכל אחד ואחת מהמקושרים שלו בשלמות ואין הדבר תלוי אלא בהם. ואם ח"ו אינם מתאימים לפי רצון הראש, הרי אין זה נוגע להמקושר בלבד. וכאשר יתבונן בזה אפילו לשעה קלה, בטח יראה גודל האחריות המוטלת עליו, ובמידה המתאמת למצב בריאותו, ימסור ויתן את עצמו, זיך איבערגעבן גאָר אינגאַנצן, לרצונו של כ"ק מו"ח אדמו"ר הכ"מ ולמילוי דבריו והוראותיו הנמצאים בשיחותיו מכתביו הכלליים או הפרטים, אשר בהם ימצא כל אחד ואחת מבני ישראל הוראות בדרכו בחיים, און מ'דאַרף ניט נתפּעל ווערן, וואָס האָט אַ קליינער אינגל פאַראַ שייכות מיט אַזאַ גרויסן רבי'ן, כמבואר הדבר בכמה מקומות דא"ח וגם במאמר ח"י אלול דשנה זו*, פרק ז'. ומוסג"פ הקונטרס.
בטח יש לו וגם לחתנו שי' קביעות עתים ביחוד לתורת כ"ק מו"ח אדמו"ר הכ"מ ואומרים ג"כ הקאפיטל ע"א דתהלים
כבקשתו אזכירו הוא וכל ב"ב שיחיו על ציון כ"ק מו"ח אדמו"ר הכ"מ לכתיבה וחתימה טובה.
246. . . מה שכתב שהי' חולה ברגליו זה איזה פעמים (ותקותי שכבר נתרפא כליל לעת הזאת) אולי צריך הי' לקיים דברי כ"ק מו"ח אדמו"ר (שליט"א) בפשיטות מבלי להכנס בחשבונות ואריכות ההתבוננות ושאילת עצה לזה. והוא עפמ"ש באגה"ק ס"א ובלקו"ת ד"ה יחיינו מיומים רפ"ג דהאמונה הוא בחי' רגליו.
(ממכתב ז' אדר ראשון תש"ח) ב"ה, ראש חודש אלול, חדש הרחמים, תש"כ.
שנת המאתים להסתלקות הילולא של
מורנו הבעל שם טוב ז"ל.
ברוקלין, נ. י.
ועדה המארגנת, כפר חב"ד.
ה' עליהם יחיו.
מאשר הנני קבלת הפ"נ, שיקרא בעת רצון על הציון הק' של כ"ק מו"ח אדמו"ר זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע.
ובאתי בזה בהצעה, בהקדמה — שהיציאה מאה"ק ת"ו לחו"ל, הרי אפשרית היא, רק במקרים מיוחדים, ומהם, כדי להשתטח על קברי צדיקים, (ראה שדי חמד חלק אסיפת דינים בתחלתו, ובפאת השדה לשם). ובפרט בצדיק נשיא שהי' קרוב אליו לומד תורתו ומתנהג ע"פ הוראותיו והדרכתו, או עכ"פ מקבל עליו לעשות כזה מכאן ולהבא.
ידועים דברי רבותינו נשיאינו, בענין התקשרות שהוא ע"י (כנ"ל) לימוד תורתו וקיום הדרכותיו ותקנותיו.
וידוע ומפורסם עד כמה מסר נפשו כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא ישראל על תורת החסידות בכלל ועל הפצתה באופן הכי רחב ולחוגים הכי שונים — מתוך אהבה, ובאותה „הלשון" שהם שומעים.
ולכן — על כל אחד ואחת שי' מהמשתתפים בנסיעה האמורה, להתחיל בהאמור בפועל קודם התחלת הנסיעה בפועל, כוונתי — להוספה בלימוד הדא"ח ובפרט בלימוד מאמרי בעל הציון,
ובהנוגע להנשים, במה שיש בהאמור גם אליהם או במיוחד אליהם.
247(עיין הלכות תלמוד תורה לרבנו הזקן סוף פרק א': הנשים חייבות ללמוד הלכות הצריכות להן וכו' כל מצות עשה שאין הזמן גרמא וכו' ובימיהם הי' החכם דורש וכו' בלשון שמבינים הנשים וכו', והרי בכלל מצות עשה שאין הזמן גרמא, הם לכל לראש שש המצות שחיובן תמידי לא יפסק מעל האדם אפילו רגע בכל ימיו, ואלו הם. א) להאמין בשם. ב) שלא להאמין לזולתו. ג) ליחדו. ד) לאהבה אותו. ה) ליראה אותו. ו) שלא לתור אחר מחשבת הלב וראית העינים.
שלזה באים במיוחד ע"י הלימוד שבימינו הוא לימוד תורת החסידות, וכפס"ד הרמב"ם הלכות יסודי התורה ריש פרק ב'. ומעשה רב).
כן יפריש כאו"א — בלי נדר — בכל יום חול בבקר פרוטות אחדות לצדקה, למוסדות בעל הציון, לחיזוק המוסדות.
כן יבקרו קודם הנסיעה, עכ"פ פעם אחת, בתוככי בני ישראל, בחוגים שלעת עתה עדיין אינם מהמקושרים בכל עניניהם וכו', ז.א. שבדקות עכ"פ חל עליהם התואר דחוצה. ובביקורם ידברו דברי התעוררות בכלל, ומתורתו של בעל הציון בפרט.
וכל המוסיף בכל אחד מהנ"ל, הרי זה משובח, כמובן.
בעת הנסיעה — ילמדו ברבים שלשת השיעורים דחומש תהלים ותניא הידועים ע"פ התקנה של בעל הציון. וכן שיעור בתורתו — במקום שלבם חפץ, של רוב המשתתפים בזה,
ובודאי יצטרפו להם כל הנוסעים ובצירוף הצוות, שמבני ישראל הוא.
ויהי רצון שתהי' הנסיעה בשעה טובה ומוצלחת בכל הפרטים, ובנקודה הפנימית — שעל ידה יתוסף בהפצת היהדות בכלל, ובהפצת המעינות חוצה ביחוד. וינצלו זמן שהותם כאן, כסגנון חז"ל, כדבעי למיעבד — מתוך שמחה וטוב לבב.
ונזכה במהרה לקיום היעוד דבשובה ונחת, דנחזור כולנו בשובה ונחת לארצנו הקדושה על ידי משיח צדקנו בקרוב ממש.
טובה ומתוקה בגשמיות וברוחניות גם
יחד — לכאו"א שליט"א
מכתבי זה בא גם בתור מענה למכתביהם הפרטים של כו"כ מהמשתתפים שליט"א בהנסיעה האמורה. ובודאי יודיעו לכאו"א מהם את האמור.