עקב

א. מהפסוק „ולמדתם אותם את בניכם" שבפרשתנו^א למדו בגמ'^ב דנשים אינן במצות תלמוד תורה „דאמר קרא ולמדתם אותם את בניכם, בניכם ולא בנותיכם".

והנה אדה"ז בשולחנו^לח מביא הלכה זו ד"אשה אינה במצות ת"ת כו'" וממשיך; „וכשם שאינה במצות ת"ת לעצמה כך אינה במצות ת"ת לבני' ופטורה משכר לימוד בני' כו'. ומ"מ אם היא עוזרת לבנה או לבעלה בגופה ומאדה שיעסוק בתורה חולקת שכר עמהם ושכרה גדול מאחר שהם מצווים ועושים על ידה". ובסוף הסעי' מסיים „ומכל מקום גם הנשים^ד חייבות ללמוד הלכות הצריכות להן לידע אותן כו'".

ב. והנה בהל' ברכות השחר^ז כ' אדה"ז; שמטעם זה ש"חייבות ללמוד מצות שלהן לידע היאך לעשותן" נשים מברכות ברכות התורה (ומוסיף אח"כ עוד טעם) — ומזה שמברכות ברכות התורה על לימודן, מוכח שלימוד הלכות הצריכות להן הוא אצלן ענין של לימוד התורה (ולא רק הכשר למצות שלהן).

ג. והביאור בזה;

אי' בגמ'^יב גבי נכרי^יג הלומד תורה: „שנאמר אשר יעשה אותם האדם גו' כהנים לוים וישראלים לא נאמר כו' למדת שאפי' נכרי ועוסק בתורה („בשבע מצוות דידהו"^יד) הרי הוא ככהן גדול". והנה חשיבות זו (ד"ה"ה ככה"ג") הנעשה בנכרי הלומד תורה דשבע מצוות בני נח, היא מצד מעלת לימוד התורה דוקא, וכמ"ש בתוס'^טו ד"להכי נקט כה"ג משום דכתי'^טז יקרה היא מפנינים ודרשי'^יז מכה"ג הנכנס לפני ולפנים כו'", שזוהי מעלת התורה^יח (אלא שבבנ"י ע"י לימוה"ת נעשה „קודם לכה"ג", ונכרי העוסק בתורה הוא (רק^י) ככה"ג^יח).

ולכאורה אינו מובן: התורה היא מורשה קהלת יעקב — ניתנה רק לישראל ולא לנכרים, ומה שמותרים ללמוד תורה (אף כי „נכרי שעוסק39בתורה חייב מיתה"^כ), הוא לפי שנצטוו לקיים ז' מצות ב"נ, במילא צריכים הם ללמוד הלכות אלו בשביל לידע האיך לעשות מצות, אבל מאין להם המעלה דעסק התורה (מעלה זו שאינה בקיום המצות)?

ועכצ"ל: מאחר שבפועל מחויבים ב"נ ללמוד הלכות דמצות אלו (— כי בלא"ה לא יוכלו לקיימן), הנה אף שלימודם הוא בשביל קיום המצות, מ"מ, כיון שעכ"פ מחוייבים ללמוד תורה — יש בהם גם הגדרים דלומד תורה, כולל מעלות הנ"ל.

בסגנון אחר; לימוד תורת ז' מצות ע"י בני נח, אף שאינו בא לכתחילה מצ"ע, כ"א בשביל דבר אחר — קיום המצות — היינו שהלימוד הוא הכנה מוכרחת (כעין הכשר) להמצות, מ"מ נעשה עי"ז ענין לעצמו — לימוד התורה מצ"ע^כא.

ולכן יש בו גם הענין הנפעל ע"י לימוד התורה — „הרי הוא ככה"ג"^כב (אף שאינו בקיום המצות).

ד. דוגמא לדבר; לכמה דיעות^כג (והלכה כמותן^כד): אחד מד' עבודות שמחשבה פוסלת בה, היא הולכת הדם להמזבח לזרקו. ומבאר הרגצובי^כח: דאף שהולכה הכרחית היא (בנדו"ז) בשביל הזריקה שלאח"ז^כ, נעשה חשיבות בפ"ע והוי עבודה שמחשבה בה פוסלת^כז.

ה. ועד"ז מובן בלימוד התורה דנשים^כח; הא דחייבות ללמוד הלכות הצריכות להן, אם שהוא (לא מצד מצות לימוד התורה מצ"ע, כ"א) בשביל „לידע האיך לעשותן" (היינו שהוא דבר הכרחי בשביל קיום המצות), בכ"ז נעשה הלימוד ענין בפ"ע. ולכן מברכות הן משו"ז ברכות התורה^כט.

40ומאחר שלימוד הלכות (דמצות אלו) נעשה ענין ותכלית בפ"ע (של לימוד התורה), מובן^ל ששוב אין הוא מוגבל רק לשעה ש"צריכה לידע היאך לעשותן" בפועל. ולכן גם האשה היודעת כבר הלכות הצריכות לה ויודעת „האיך לעשותן", יש לה שייכות^לא ללימוד התורה, ולכן יכולה לברך ברכות התורה.

ועפ"ז מובן מה שדייק אדה"ז וכתב בטעם דנשים מברכות ברה"ת טעם זה דוקא כראשון ועיקרי, שהרי בענין זה יש לנשים שייכות לתורה מצ"ע.

ו. אמנם לפי הנ"ל, דחיובן של הנשים ללמוד הלכות הצריכות הוא (לא רק הכשר לקיום המצות שלהן, אלא גם) ענין של לימוד התורה — תגדלנה ביותר הקושיות דלעיל (סעי' א־ב

41ז. אמנם בזה ש"היא עוזרת לבנה או לבעלה בגופה ומאודה שיעסוק בתורה חולקת שכר עמהם ושכרה גדול מאחר שהם מצווים ועושים על ידה". (וזהו שמסיים גם בגמ' „לעולם זכות תורה כו' באגרא כו' ").

הביאור בזה: לכאו' אינו מובן למה היא חולקת שכר עמהם בלמוד תורתם מפני שעושים על ידה — ה"ז בדוגמת נותן כסף לעני והעני קיים בכסף זה מצוה (כגון שקנה בו מזון לסעודות שבת, וכיו"ב) דלא מצינו בשום מקום דיש לנותן הצדקה חלק במצוות שעושה העני בכסף זה (כ"א רק שכר קיום מצות צדקה) ?

והתירוץ בפשטות הוא; כשאדם נותן צדקה לעני, נעשו המעות של העני, ואח"כ — כשהעני עושה מצוה במעות אלו — הוא עושה המצוה בדילי'; אבל בנדו"ד, האשה עוזרת לבנה או לבעלה מלכתחילה בקיום המצוה של ת"ת — היינו שהיא עושה פעולת השתתפות בענין ומצוה זו, עוזרת בעצם המצוה ולכן חולקת שכר עמהם, מקבלת (חלק ב)שכר לימוד התורה של הבעל והבן^כח.

דוגמא לזה מצינו במצות פו"ר; כתב הר"ן^ל דאשה אע"ג שאינה מצווה בפרי' ורבי'^לז, „מ"מ יש לה מצוה מפני שהיא מסייעת לבעל לקיים מצותו".

והביאור: קיום המצוה של הבעל הוא ע"י „ודבק באשתו והיו לבשר אחד"^לח, היינו שמצות פו"ר שהבעל מצווה עלי' נעשית דוקא ע"י שניהם. ומכיון שהיא מסייעת בהמצוה „יש לה (ג"כ) מצוה"^כ.

ועד"ז הוא בנדו"ד, כשעוזרת בלימוד התורה הרי שהמצוה נעשית בפועל בהשתתפותה ו(גם) על ידה, לכן יש לה ג"כ מצוה.

ח. אמנם מדברי הר"ן עצמו אינו ברור הפי' ש"יש לה מצוה", די"ל בשני אופנים:

א) „יש לה מצוה (סתם)" — היינו אף שבעצם אין עלי' הציווי לקיים פו"ר, מ"מ מכיון שהיא מסייעת לבעל לקיים מצוותו, יש לה ג"כ מצוה, אבל אין לה ה"מצוה רבה"^מ דפו"ר.

42ב) „יש לה מצוה" שבנדו"ד — היינו חלק במצות פו"ר^מא.

ועד"ז מקום לספק בשכר שיש לה כשעוזרת לבנה לקיים מצות ת"ת.

והנה מלשון הגמרא „פלגאן בהדייהו" (וכן לשון אדה"ז „חולקת שכר עמהם" — ולא נוטלת שכר), מוכח כאופן הב' דיש לה חלק במצות ת"ת ממש, והיינו כנ"ל; מכיון דמצות ת"ת של הבעל והבן, שמצווים בזה, נעשית בעזרתה ו(גם) על ידה, הרי יש לה חלק בקיום מצותו, היינו חלק במצות ת"ת, ולכן „פלגאן בהדייהו" — „חולקת שכר עמהם" כמצווה ועושה, „מאחר שהם מצווים ועושים על ידה"^מב.

ועד"ז י"ל גם במצות פרי' ורבי', שבסיועה לבעלה לקיים מצותו, יש לה חלק במצוה זו^מג.

ט. אמנם עפ"י הנ"ל יש לדייק; מאחר שאם היא עוזרת לבנה או לבעלה חולקת שכר עמהם, הרי שיש לה חלק במצות ת"ת שלהם כמצווה ועושה — ולמה לא הביא זה אדה"ז גם בהל' ברה"ת, עכ"פ כטעם נוסף על שמברכות ברכת התורה^מד.

ויובן זה בהקדים קושית המפרשים^מח על הר"ן;

איתא בגמרא^מ: „ההיא דאתאי כו' (ותבעה את בעלה לגרשה כי לא היו לה בנים ממנו), אמר לה לא מיפקדת, אמרה לי' לא בעיא הך איתתא חוטרא לידה כו'", והקשו „אמאי לא קאמר משום דמסייע (כסברת הר"ן) דעדיף טפי".

אך הביאור; הא דמסייעת לבעל לקיים מצותו כו' הוא דבר התלוי ברצונה; אם רוצה, יכולה היא להנשא ולסייע לאיש לקיים מצותו43וע"י זה יהי' לה חלק בקיום מצותו, אבל מצ"ע אינה מצווה ע"ז. ומובן שאינה יכולה לתבוע את בעלה בדין שיגרש אותה בכדי שתוכל לקיים מצוה זו, שהרי אין עלי' שום ציווי, ורק כאשר מסייעת לבעלה בפועל אז היא חולקת במצותו ומקיימת מצוה. ולכן טענתה רק „לא בעיא כו' חוטרא כו'" ד"כי הא ודאי כייפינן"^מז.

ועד"ז הוא בנדו"ד; הא דעוזרת לבעלה ולבני' שעי"ז „חולקת בשכר", ה"ז דבר התלוי ברצונה (היינו שאם רוצה יכולה להשתתף במצות ת"ת דמצווה ועושה של הבעל ובני'), אבל חיוב אין עלי' בזה.

ועפ"ז מובן שלא הביא אדה"ז מה שעוזרת כו' אפילו לא כטעם נוסף שתברכינה ברכה"ת — כי מכיון שאין עלי' שום חיוב ע"ז, א"א לומר אשר לכולי עלמא^מח תברך ברכות התורה על שיכולה לעזור לבנה ולבעלה במצות ת"ת שלהם.

אמנם בהל' ת"ת, שמבאר דאף ש„אשה אינה מצווה במצות ת"ת", מ"מ יש לה שייכות למצוה זו, מקדים ומביא ענין זה לראשונה, שהרי מצד דעוזרת כו' תהא שייכת א) למצות ת"ת ממש דמצווה ועושה, ב) ובכה"ת כולה, אשר ע"כ „חולקת" היא בשכר עמהם כמצווה ועושה.

משא"כ זה דחייבות ללמוד הלכות הצריכות להן, אף שמצד זה יש להן שייכות ממש אל התורה, כי בלימודן זה יש גם יוקר ומעלת התורה — מ"מ מכיון דזה בא להן כהסתעפות חיובן במצות שלהן (ולא שייכות ישירה לת"ת), אין להן בלימוד הלכות אלו המעלה דמצווה ועושה במצות ת"ת *^מח כנ"ל, ולכן מביא זה לבסוף אחרי הענין דעוזרת כו'.

יו"ד. בפנימיות הענינים; הקב"ה וכנס"י נקראו, כביכול, איש ואשה^מט. והנה תכלית בריה"ע היא „מלאו את הארץ וכבשוה"80), לכבוש את העולם (מל' העלם) ולהמשיך בו אור האלקי שלמע' מהעולם (הטבע).

ו"איש (זה הקב"ה) דרכו לכבוש כו'"81), כי אין בכחו של נברא לשנות בכח עצמו את הטבע, לכבוש העולם, זהו רק בכחו של הקב"ה בורא העולם.

והנה שליחות זו, לכבוש את העולם נעשית בפועל דוקא ע"י בנ"י ובכח התורה שניתנה להם82), כי התורה גם בירידתה למטה היא למע' מהעולם; שלכן ארז"ל63) „כל חפצים44לא ישוו בה"64) — „אפי' חפצי שמים", כי המצוות („חפצי שמים") נתלבשו ממש בדברים גשמיים, אבל התורה גם לאחרי שנתלבשה בגשמיות כתיב66) „הלא כה דברי כאש", ולכן היא למע' מחפצי שמים, כי היא בחי' „שמים"80) עצמן87).

ובנ"י ע"י לימודן בתורה מתייחדים88) עם התורה ועי"ז נעשים בעה"ב על טבע העולם לכובשו (ולכן ביכולתם לשנות טבע העולם, וכמארז"ל860) ע"פ אל גומר עלי

ומכיון שבנ"י הם ה"מסייעים" בעבודה זו לכבוש את העולם — אף שבעצם הכח (ה"מצוה") ע"ז בא מהקב"ה ע"י התורה — נעשים הם שותפים עם הקב"ה במצוה ועבודה זו — תכלית בריה"ע [וכמרז"ל^ס „נעשה שותף להקב"ה במע"ב"]^מא.

(משיחת חגה"ש וש"פ

נשא תש"ל ותשל"א)