28

ברמב"ן כאן^יח כ' דהאבק שהלך בכל ארץ מצרים כשירד על האדם כו' הי' "מעלה בהן שחין ואבעבועות, כי הי' חם שורף". ולפ"ז, גוף המכה (השחין והאבעבועות) נולד באופן טבעי (מהאבק החם השורף), והנס הי' רק בהליכת ופיזור האבק בכל ארץ מצרים.

ולכאורה אפשר לדייק כן גם מדברי רש"י, שפי' "לשחין פורח אבעבועות" — "כתרגומו, לשחין סגי אבעבועין, שעל ידו צומחין בועות", "שחין, לשון חמי­מות, והרבה יש בלשון משנה^יט שנה^כ שחונה", וכמבואר במפרשים^כא, דזה שה­שחין הוא סיבה לאבעבועות ("לשחין סגי אבעבועין") הוא לפי ששחין פירושו חמימות, וחמימות גורמת אבעבועות. ו­משמע מזה, שגם רש"י ס"ל כהרמב"ן שהאבק מפיח הכבשן הי' "חם שורף".

אבל קשה לפרש כן בפרש"י, שמפרש "פיח כבשן" — "דבר הנפח מן הגחלים עמומים", שגם את"ל שעדיין הי' הפיח^כב חם^כג, קשה ביותר לומר שהי' "חם שורף" עד כדי כך, שגם לאחרי הליכתו בכל ארץ מצרים עדיין היתה בו חמימות כדי להוליד באדם ובבהמה שחין ואבעבו­עות. ועוד זאת, הרי מזה גופא שמשה ואהרן החזיקו פיח זה בידים^כד מוכרח שלא הי' "חם שורף" כדי להוליד אב­עבועות בעת החזקת הפיח, וכ"ש וק"ו לאחרי הליכתו בכל ארץ מצרים.

[ואף שי"ל שגם זה הי' נס, שהיו יכולים להחזיק בידם פיח חם שורף, וה­פיח נשאר בחמימותו גם לאחרי הליכתו בכל ארץ מצרים — הרי בפרש"י לא נזכר כלל ע"ד נסים אלו (אף שמפרט הנסים שאירעו במכה זו)].

ועוד קשה, שהרי לקמן בפרשת נגעים^כה מפורש בפרש"י, ד"שחין, לשון חמום, שנתחמם הבשר בלקוי הבא לו מחמת מכה שלא מחמת האור", היינו דשחין הוא שם לחימום הבשר בלקוי שלא מחמת אור, ואיך אפשר לומר ש­שחין כאן היינו מהאבק שהי' "חם שורף".

ולכן מסתבר לומר, שהולדת השחין (החמימות, שעל ידה צמחו אבעבועות) באדם ובהמה היתה בדרך נס^כו, שמה­אבק נוצרה חמימות (שחין) בדרך נס^כז (ע"ד הולדת כנים מן העפר במכת כנים).

וזוהי כוונת רש"י במ"ש "הרי נסים הרבה", אף שמפרט רק שני נסים, כי

The Lubavitch Library · chabadlibrary.org