ר

ר

ראשו כתם פז וגו'. איתא ג' כתרים הן, כתר תור"ה וכתר כהונ"ה וכתר מלכו"ת, שהם ר"ת כת"ם. ואיתא בספר הזוהר תלת עלמין אית ליה. [אף על פי] שהם ארבע, אעפ"כ בא"ב יש יחידות עשירות ומאות, הגם שיש עוד מספרים שהם אלפים רבבות. על זה רמז בספר יצירה ואם רץ לבך שוב לאחד. פי' דכתיב ואאלפ"ך חכמה, ואיתא הלב מבין, וזהו אם רץ לבך, [היינו בינה], להשיג יותר טוב, שוב לאחד, דהיינו אל"ף. דהיינו אם תשיג יותר יהיה זה כבר במספר אלפי"ם, ואז שוב לאלף שהוא אחד והוא אל"ף [נ"א: אלפים, היינו חכמה, ושם הוא אחדות, והיינו א']. (¹פי' הדברים כי עולם האצילות נקרא חכמה בכללות, עולם הבריאה הוא בינה וכו'. והנה יחידות עשירות מאות הם כנגד עשיה יצירה בריאה. וזה אם רץ לבך, שהוא בינה בריאה, להשיג יותר שהוא חכמה אצילות, שוב לאלף, ששם בחי' אלפים [ואחדות]). והנה כשעלה במחשבה לברוא העולמות לא היו יכולים לסבול האור אין סוף ב"ה והוכרח להיות צמצום. ולפי [זה, כל] שהוא יותר רחוק מהשורש, הבהירות בו יותר מצומצם וכל זה [נ"א: מה] שהוא קרוב להשורש הבהירות בו יותר, לפי שהיה יכול לסבול יותר. וכיוצא בזה במספרים יחידות עשירות מאות אלפים. על כן מה שבעולם התחתון הוא א', בהעולם העליון ממנו הוא עשר כי יש בו יותר בהירות, וכן במאות ובאלפים. ונודע שהפועל והנפעל הם אחדות פשוט ואינם נפרדים, ואלולי כח הפועל שבנפעל היה אפס ואופס. וא"כ לפי זה היו"ד שהוא א' בעשירות, היא הפועל של הא' ביחידות, וכח היו"ד בא', כי כח הפועל בנפעל. כי נודע שכל מה שיש בעולמות יש לו שורש בהעולם העליון ממנו כמותו, והמשיך² לו שפע וחיות. והוא [כח] הפועל שלו, כמ"ש רז"ל אין לך עשב וכו'. והנה הפ"א והחי"ת הם ג"כ כך. ואיתא בספר יצירה המליך אות פ' בממשלה, שהיא עלמא דחירות. ולפי הנזכר יש בח' ג"כ אותה מדרגה, אך למעלה בעשירות הוא פ', וכשנמשך ממנה לעולם התחתון בחינה זו נקרא ח'. ע"כ תמונתה וא"ו וזיי"ן ות"ג המחברם, בן ובת שהם כלולים בה בבחי' וא"ו וזיי"ן, הבן ובת תבונ"ה, אותיות ב"ן וב"ת, דהיינו עולמות התחתונים שיונקים ממנה רומזים בה בבחי' זו. והנה הצמצום הזה שנעשה מפ' ח' להשפיע למטה, זה נעשה בשביל שעשועים. למשל האב שאוהב את בנו הקטן, והוא מצמצם שכלו הרחב ומדבר עם בנו בשכל קטנות, ע"ד ועשית שנים כרובים. וסיבת הצמצום הוא השעשועים והתענוג שמקבל ממנו בדיבורו עם בנו. והנה אמרו רז"ל המסתכל בד' דברים ראוי לו וכו'. פי' הגם שכל הד' דברים אלו מרומזים בתורה, כי היא תמימה ושלימה, ואורייתא וקב"ה כולא חד, כמו שבו ית' אין חלקים והוא אחדות פשוט אין סוף ב"ה כביכול כך התורה אין בה חלקים אלא כלולה מהכל, אך הד' דברים הנז' מכוסים בה בהעלם גדול ולא ניתנו לדיבור. כי נודע שכל מצוה כלולה מתרי"ג מצות, אע"פ שאין אנו רואים במצוה אחת כל השאר. אך הענין כי באמת שהתורה לא שייך בה חלקים, כי כל חלק ממנה כלול מהכל כנז', אך הכללות הוא בהעלם גדול. ונודע מ"ש רז"ל קיים אברהם אבינו את התורה קודם שניתנה. והענין כי נודע באורייתא ברא קב"ה עלמא. וכמו שקודם בריאות העולמות היה הוא לבדו ית' אור אין סוף ב"ה, ולא [היו יכולים העולמות להתהוות כי לא היו יכולים לסבול האור א"ס ב"ה, והוכרח להיות כביכול הצמצום מפאת המקבלים. ובצמצום הראשון עדיין לא] היו יכולים העולמות התחתונים לקבל מפני הבהירות הגדול, עד שהוכרח להיות דרך כלל ד' צמצומים, שהם ד' עולמות אבי"ע הידועים, עד שבא לכלל עוה"ז. וכל הנז' נעשה ע"י התורה שבה נברא הכל. ע"כ גם בה כתיב אז ראה ויספרה וגו'³ ויאמר לאדם. דהיינו שקודם שבא לכלל הדיבור היה בה ארבע צמצומים, כי בצמצום הראשון היה הבהירות והשכל עדיין גדול, ולא היה הדיבור יכול לסובלה, לכן הוצרכה לכולם. ונודע בהברא"ם, באברה"ם, דהיינו שכל הנז' נעשה מאהבה, שהיא גרמה לכל הצמצום, כי אהבה דוחקת וכו'. וע"כ אברהם, שנאמר עליו אברהם אוהבי, זכה באהבתו לצמצום גדול (⁴פי' כי כמים הפנים אל פנים וכו' עד שהשיג עצם אלוהו"ת כביכול שנשכח לפניו מקודם [נ"א: שהיה נשכח בדורות שלפניו].) ואורייתא וקב"ה כולא חד, והשיג גם התורה קודם שניתנה, דהיינו קודם שנכנסה לדיבור. אבל אנחנו בעולם שנברא ע"י הצמצום הנז', ניתנה לנו ג"כ ע"י הצמצום. הגם שתורת ה' תמימה, וכלולה [אפילו] מאורות הנעלמים הנזכר, אבל היא מכוסה בה מאוד מצומצם ונעלם. והבן זה מאד. ונחזור לד' צמצומים הנזכרים. אז ראה, שהיא בחינת חכמה, וחכמה נקראת עיני העדה, והיא נקראת ראשית חכמה יראת ה', ירא"ה אותיות ראי"ה. ע"כ במשה כתיב ויר"א ראשי"ת לו, הגם שמשה זכה לבינה לבד, אעפ"כ היא נקראת אספקלריא דנהרא. והראה לו ממנה^ט בחינת ראשית. ואח"כ ויספר"ה, שהיא בינה עלמא דחירות, מונה מספ"ר. ולעתיד לבוא כתיב אז תעבורנה הצאן ע"י מונ"ה, דהיינו הבינה שיצאו לחירות, ואח"כ א"ל שהבינה קאי על (חק) [הח'] הנזכר. וגם חקרה, מדת יעקב נקרא חק"ר, וגם הוא מחכמה נפיק, לפי שהיא מדת התחברות, ואינו יכול להיות בלא חכמה המחברת דברים המתנגדים לפי שנקרא אי"ן, וכתיב אי"ן חק"ר, וכן ג"כ נקרא עי"ן, שחכמים נק' עיני העדה, וכתיב עי"ן יעקב. אח"כ ויאמר לאדם, שהוא עולם הדיבור. והנה הרב שלומד עם התלמיד ומסביר לו בכדי שיוכל לסבול ולתפוש שכל הרב הרחב, מצמצם הרב את שכלו הרחב בדיבורים כדי שיכול התלמיד לסובלם. (^יואם התלמיד אינו מבין עדיין, מוסיף לו הרב עוד איזה סברא). וזהו הח' הנזכר שהוא מצומצם ביחידות מאות הפ"א כנזכר, ומעשה כזה נקרא משבר, דהיינו שבזה מלמדו שכל חדש שלא היה בו, והמלמד לבן חבירו מעלה עליו כאלו ילדו, וכמו שהיולדת קודם שתלד יושבת על המשבר כך מעשה הנזכר נקרא משב"ר. וזהו הפ"ח נשבר, פי' הפ"א והח' נשבר, לשון משב"ר, דהיינו משבירים א"ע, דהיינו שהפ' מצמצמת א"ע להח' שהיא יחידית, זהו בשביל [להמשיך למדריגה תחתונה חכמה] (כזה)^יא. וזהו ראשו כתם פז, דהיינו הרא"ש שהוא הראשית (נ"א הר') [נ"א: הראשית שהיא הר'], וכשנמשך למטה נקרא אל"ף ע"ש אאלפ"ך חכמה, פירוש שמלמד לאחרים ומשפיע להם, וכל ההמשכה ע"י ג' קוים כנודע, וזהו שי"ן של רא"ש. כת"ם, ר"ת כהונ"ה תור"ה מלכו"ת. כהונה היא חסד, שהיא אהבה, שבה נבראו כל העולמות. ותורה, באורייתא ברא קב"ה עלמא, ובאורייתא מקיים [נ"א: מתקיים] עלמא. ומלכות היא כי כבר נודע שהמחשבה קדומה שבה נברא העולם היא משום אין מל"ך בלא עם. (כ"ז) [פ"ז] הוא שהפ' משפעת דרך כלל לז' (^יבאף על פי שבפרטות דרך ח' [לז']), שהיא סוף כל המדריגות, והבן זה מאוד.

The Lubavitch Library · chabadlibrary.org