64

למשה ("אמור גו' ואל כל בנ"י") הי' אפשר לכלול גם פרט זה. ומשמע מזה, שבנדו"ד עשה זאת משה מדעת עצמו].

ד. ויש לבאר טעם הדבר ע"פ הכלל^כג ד"כהנים זריזין הן", וא"כ אין צורך להזהיר ב"ד עליהם, ולכן מפרש דהצורך באזהרה (אמירה) נוספת הוא רק בשביל כהנים קטנים שאינם שומרים א"ע מן הטומאה.

[ומ"ש רש"י על "קדושים יהיו" "על כרחם יקדישום ב"ד בכך" (וכן על "וקדשתו" פי' "שאם לא רצה לגרש הלקהו כו'") — אין זה תוכן הענין ד"להזהיר ב"ד על הכהנים", ד"להזהיר כו'" הוא דין כללי, שב"ד צריכים להש­תדל שהכהנים ידעו ויזהרו בכך [ע"ד "להזהיר גדולים על הקטנים", שהפירוש בזה הוא^כד, שהוא חיוב על הגדולים לדאוג שהקטנים לא יטמאו א"ע], משא"כ הא ד"על כרחם יקדישום ב"ד בכך" הוא דין פרטי, שכהן הרוצה לטמא את עצמו, כופין אותו ב"ד בעל כרחו ומפרישים אותו מן הטומאה, וכן אם נשא אשה פסולה, מענישים ומייסרים אותו].

אלא שעפ"ז צ"ע לאידך גיסא, כיון שאין צורך בכך, אמאי הזהיר משה את ב"ד של ישראל על הכהנים?

ויובן זה בהקדים ביאור הכלל דכהנים זריזין הם, שיש לפרשו בשני אופנים: א) זהו מצד עבודת הכהונה^כה, דכיון שהם עוסקים בעבודת הקודש (או שנמצאים במקדש) ה"ז פועל בהם ענין הזריזות. ב) זהו מצד עצם ענין הכהונה^כו, דכן הוא טבע ותכונת הנפש של כהן בעניני כהונה (וכלשון רש"י^כז "שכולם היו בני תורה וחרדים ונזכרים כו'", ובמ"א^כח "בקיאין הן בכל. . דכתיב בהן^כט יורו משפטיך ליעקב").

והנפק"מ — בענינים שאינם שייכים לעבודת הכהונה, האם גם בהם אמרינן כהנים זריזין הם.

[דאע"פ שבהלכות שבהן שווים כל ישראל לא מצינו חילוק בין כהנים ושאר ישראל (לדוגמא — לא מצינו בגזירות חכמים שרק בישראלים גזרו גזירה ולא בהכהנים — להיותם זריזים) — הרי זהו לפי שהענין דכהנים זריזים הם אמרינן רק בענינים השייכים לכהונתם; אבל אכתי יש מקום לעיון בענינים שאינם שייכים לעבודת הכהונה, האם גם בזה אמרינן כהנים זריזים הם^כה].

וכמו בעניננו — הפרישות מטומאה (ואיסורי חיתון כו'), שזהירות זו צ"ל בכל מקום (אפילו בחו"ל) ובכל זמן (גם כשאין ביהמ"ק קיים), ואין כאן זריזות הבאה מעבודת הכהונה, אלא שזהו א' מעניני כהונה.

The Lubavitch Library · chabadlibrary.org