ענין מורא מקדש לאחר חורבנו, דאם פירוש "מקדשי תיראו" הוא כפשוטו, מורא מהמקדש, הרי הציווי הוא רק בזמן שבית המקדש קיים, אבל בזמן שאין ביהמ"ק קיים ליכא דין מורא מקדש, אבל כיון שהמורא הוא ממי שהזהיר על המקדש ה"ז בין בזמן שביהמ"ק קיים בין בזמן שאין ביהמ"ק קיים.
אבל גם ביאור זה דחוק הוא בל' הרמב"םט, שהרי דין זה כתב הרמב"ם בפירוש להלן בהלכה בפ"עי, "אע"פ שהמקדש היום חרב בעונותינו חייב אדם במוראו כמו שהי' נוהג בו בבניינו כו' שנאמר את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו מה שמירת שבת לעולם אף מורא מקדש לעולם שאע"פ שחרב בקדושתו עומד", וצ"ע (א) הרי שהלכה זו אינה בהמשך להלכה א', (ב) ועד כ"כ שמקורה מלימוד מיוחד בפ"עיא.
ב. גם צלה"ב: בברייתא הנ"ל הלשון "אלא ממי שהזהיר על המקדש", ועד"ז הוא בתו"כיב "ממי שפקד על המקדש"יג, אבל הרמב"ם שינה וכ' "אלא ממי שציוה על יראתו". וצ"ב, מהי כוונת הרמב"ם בשינוי זה, שהיראה היא ממי שציוה על יראתו.
ויתירה מזו: בס' היד שינה הרמב"ם גם מהלשון שנקט בספר המצוותיד, שכתב "לא מן המקדש אתה ירא אלא ממי ששכן שכינתו במקום הזה"טו, ולכאורה לפי הלשון שבסהמ"צ מבואר גם טעם היראה, מצד השראת השכינה שבמקדש, ואמאי שינה בס' היד.
[ולפי לשון זו מובן גם הא דיש חיוב מורא מקדש גם לאחר חורבנו, כיון שהשראת השכינה שבמקדש אינה בטילה, כמ"ש הרמב"ם בפרק הקודםטז שקדושת המקדש קיימת "לפי שקדושת המקדש כו' מפני השכינה ושכינה אינה בטילה"].
ג. ויובן זה בהקדם השינויים בדרשות רז"ל הנ"ל על פסוק זה ("לא מן המקדש אתה ירא אלא כו'", "את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו מה שמירת שבת לעולם אף מורא מקדש