מביא רש"י טעם לעריפה כל עיקר, והרי אין פרש"י על התורה ספר של טעמי המצוות, ולא בא אלא לפרש פשוטו של מקרא, וברובא דרובא לא מצינו שרש"י יפרש טעמן של המצוותיב.
ויש לומר, שההכרח בנדו"ד למצוא טעם (גם ע"ד הפשט) למצות עריפה, הוא מפני האופן המיוחד של המתת הפטר חמור, "וערפתו" דוקא:
הריגת חמור ע"י עריפה — "עורפו בקופיץ מאחוריו" — היא מיתה הקשורה ביסורים וצער, כי ע"י עריפה מאחוריו ב"קופיץ" ("סכין גדול"יג) שוברים את עצם הצוואר כו'יד. וצ"ע: גם אם יש צורך להמית את הפטר חמור (כיון ש"כל פטר רחם לה'"טו, וכמו שבכור בהמה טהורה צריכים לזבוח לה'טז, עד"ז פטר חמור שלא רצה לפדותו צריכים להמית), מ"מ, למה צריכה מיתתו להיות באופן כזהיז?
והרי הזהירות ב"צער בעלי חיים" הוא ענין המובן בשכל הפשוט (גם ד"בן חמש למקרא"). ועוד זאת: מפורש לעיל בפ' בראשיתיח ש"לא הותר לאדם ולאשתו להמית ברי' ולאכול בשר" (דלאדם ולחוה לא הותרה מיתת ברי' אפילו בשביל אכילה), ומזה מובן, דגם כאשר הותרה אח"כ (לנחיט), צ"ל זהירות שלא לצער הבעל חי, שזהו הטעם בפשטות לאיסור אבר מן החיכ, ולכן שחיטת בהמה לאכילה היא בסכין (כמובא בפרש"י לעיל בפ' ויראכא).
ולכן, לאחרי שפרש"י מהי עריפה — "עורפו בקופיץ מאחוריו והורגו" — מוכרח להמשיך ולבאר הטעם לזהכב: "הוא הפסיד ממונו של כהן לפיכך יפסיד ממונו".
ביאור הדבר:
זה שבעל החמור אינו רוצה לפדותו אינו אלא "הפסד" (היזק) בלבד, שהרי אין לו הנאה וריוח מזה, כי קודם פדייתו הרי הוא אסור בהנאהכג (וכמ"ש רש"י בד"ה שלפנ"ז "נותן שה לכהן ופטר חמור מותר בהנאה", שבפשטות כוונת רש"י היא, שהפדי' ע"י שה היא היא המתירה את הפטר חמור בהנאהכד), ועוד, דאם אינו פודה אותו, הרי צריך להמיתוכה — וא"כ מה