כתובט כיצד הגיעה שמועה זו לפרעהי. אבל אין זה מתרץ אמאי סיפר הכתוב ע"ד יראתו של משה].
ולכן מביא רש"י פירוש המדרש, שיראתו זו של משה ה"ה דאגה שמא אין ישראל ראויין להגאל.
ב. והנה כיון שאין מקרא יוצא מידי פשוטו (ובפרט בנדו"ד, שלא זו בלבד שלא הסתפק רש"י בפירוש המדרש, אלא עוד מקדים "כפשוטו" לפני "מדרשו"), עכצ"ל, שגם לפי הפירוש הפשוט ב"ויירא משה" — שהי' ירא לנפשו, מפני שנודע הדבר שהרג את המצרי — יש ביאור וטעם (עכ"פ ע"ד הדרוש) לכך שענין זה נאמר בכתוב.
ויש להקדים דברי המדרשיא על הפסוקיב "ויירא יעקב מאד ויצר לו" — "ר' פנחס בשם ר' ראובן, שני בני אדם הבטיחן הקב"ה ונתייראו, הבחור שבאבות והבחור שבנביאים, הבחור שבאבות זה יעקב. . ואמר לו הקב"ה והנה אנכי עמךיג, ובסוף נתיירא שנאמר ויירא יעקב. הבחור שבנביאים זה משה. . וא"ל הקב"ה כי אהי' עמךיד ולבסוף נתיירא ויאמר ה' אל משה אל תירא אותוטו, אינו אומר על תירא אותו אלא למי שנתיירא".
ופליגי מפרשי המדרש בכוונת המאמר, דיש מפרשיםטז שזהו שבחם של יעקב ומשה, דאע"פ שהובטחו מאת ה', מ"מ לא סמכו על ההבטחהיז, כי יראו שמא גרם החטאיח ושוב אינם ראויים לקיום הבטחה זויט; אבל יש מפרשיםכ שכוונת המדרש ש"אין ללמוד מהם, שהראוי שלא לירא", אלא להיות "נכוןכא לבו בטוח בה'"כב [וכדמשמע מפשטות המשך דברי המדרש שם, שמביא מה "שהנביא מקנתר את ישראל ואומר להםכג ותשכח ה' עושך גו' ותפחד תמיד כל היום גו'", שהנביא הוכיח את ישראל על זה שהיו מפחדים כו'כד].