שמועה או הלכה למשה מסיני וכיו"ב, שבזה אין חידוש שאומר ממי קיבל שמועה זומג, אלא גם בדברים התלויים בסברא, שתלמיד ותיק חידשמד ע"י א' מהמדות שהתורה נדרשת בהן, או ע"י סברות בעומק טעמי ההלכותמה, הרי את היסוד ו"דרך הלימוד" קיבל מרבו (וכיו"ב), ולכן יש ענין להזכיר את שם רבומו.
וזהו הפירוש הפנימי במה שמסיים "הא למדת כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם" (דלכאורה, גאולה לעולם — מאי בעי הכא?) — שהמעלה בזה שגם דברים אלו אומר בשם אומרו היא כך, שעי"ז מגלה (גואל) ההעלם דכל עניני התורה, ששורש ואמיתית כל פרטי הלכות פירושים וסברות שנתחדשו ע"י כאו"א הוא במה שנאמר למשה מסיני*46.
והיינו, דנוסף על הידיעה בכלל התורה שיודע מסורתה עד למשה מסיני, הרי הוא גואל כל פרט מדברי תורה, עי"ז שמגלים את האומר הראשון, שהוא משה רבינו מפי הגבורהמז.
ז. וע"פ כ"ז אולי יש לבאר דברי אאמו"ר, "דעפ"י פשוט י"ל שאימתי צריכים לומר דבר בשם אומרו הוא כשהאומר אמרו לאדם זה האומרו, אבל אם לא אמר לו אז אינו מחוייב לומר בשם אומרו":
בגדר*47 התורה יש ב' דברים: (א) מסירה מדור דור, (ב) מה שישראלמח מוסיפים ומחדשים בתורה. וכמו התנאים, ש"כמה ענינים (ש)נתחדשו בתושבע"פ ורק אסמכוהו אקרא"מט ועד שישנם "הגזירות והתקנות והמנהגות"נ שבאים לגמרי על ידי החכמים ועד שנעשו תורה דוקא על ידי ישראל, כי רק דברים שנתפשטו בישראל ורוב הציבור יכולים לעמוד בהם נעשו חלק מהתורהנא.
ודבר זה הוא מצד עצם גדר התורה, כי כיון שהתורה לא בשמים היא אלא ניתנה לבעלותם של ישראל, ופסק דיני התורה הוא ע"פ הנראה בשכלם, ועד