170

ורבא ס"ל, שלאחרי שגלו אין המקום דחוצה לארץ שולל האפשריות דאמירת הלל^כד, והחסרון הוא מצד הגברא, "אכתי עבדי אחשורוש אנן", שבכדי לומר הלל צריכים להיות "עבדי ה' ולא עבדי אחש­ורוש", דרק מי שהוא במעלת "עבדי ה'" יכול להרגיש את ההנהגה הנסית בנס המלובש בטבע. משא"כ כאשר ישראל משועבדים לאומות העולם, אי אפשר להם להגיע להרגשה זו ובמילא אין מקום לאמירת הלל.

ה. ויש לבאר הענין בעבודת האדם:

החילוק בין ארץ ישראל וחוצה לארץ באדם עצמו הוא ההפרש בין עניני נשמתו ועניני גופו^כה, שבנשמת האדם שהיא "חלק אלקה ממעל ממש"^כו נרגש האור האלקי בגילוי (ע"ד הענין ד"עיני ה' אלקיך בה"), משא"כ בעניני הגוף שהוא "חוץ" להת­גלות זו.

וזהו תוכן הדיעה הא' שאין אומרים הלל על נס שבחוצה לארץ, דאמירת הלל היא ההילול על התגלות אלקית^כז, וזה שייך רק מצד נשמת האדם, שהיא מרגישה התגלות זו, ולא הגוף.

ועפ"ז יש לבאר (בפנימיות הענינים) דעת רבא שאין אומרים הלל על הנס ד­פורים לפי ש"אכתי עבדי אחשורוש אנן" ומ"מ ס"ל "כיון שגלו חזרו להכשירן ה­ראשון":

זה ש"אכתי עבדי אחשורוש אנן" הוא רק בנוגע לעניני הגוף, משא"כ בנוגע ל­עניני הנשמה, הרי מאז מתן תורה נעשו ישראל "עבדי ה'" לעד^כח, וכמפורש ב­כתוב^כט "כי לי בני ישראל עבדים, עבדי הם", וכמחז"ל^ל "שטרי קודם" [וכפתגם כ"ק מו"ח אדמו"ר בשם אביו^לא, ש"רק גופותינו ניתנו בגלות ובשעבוד מלכיות, אבל נשמותינו לא נמסרו לגלות ושעבוד מלכיות"].

ולכן לא שלל רבא גדר ההלל בזמן הגלות, כי עניני הנשמה לא נפגעו על ידי הגלות, ובהם אפשר להיות הילול; ורק על נס פורים, שהי' מלובש בטבע, אי אפשר להיות הילול^*31, כי בשייכות לטבע (היינו דברים גשמיים, ובאדם עצמו — עניני הגוף^לב), "עבדי אחשורוש אנן".

ורב נחמן ס"ל "קרייתא זו הלילא", שבכח התורה אפשר לאדם להמשיך הת­גלות אלקות גם בעניני הטבע, שגם בהם יורגש אור הקדושה.

ובעבודת האדם — כאשר הוא עובד את השם בכל עניניו הגשמיים באופן ש"כל מעשיך יהיו לשם שמים" ו"ובכל דרכיך

The Lubavitch Library · chabadlibrary.org