106

העדה^מב (ההתראה) להבעלים^מג, דאף ש­גבי שואל לא נשתנה טבע השור, מ"מ, כיון שההתראה היתה לשואל, אין זה מ­חייב את המשאיל כשחוזר השור לרשו­תו, שהוא צריך התראה בפ"ע.

ועפ"ז מובן גם סיום דברי הרמב"ם "והשואל פטור שהרי החזירו": כיון ש­טבע השור לא נשתנה והרי הוא שור נגח, סד"א דאע"פ שהשור כבר הוחזר לרשות הבעלים, מ"מ, כיון שהשואל עשהו לשור נגח (ועדיין נגח הוא), נחייב את השואל לשלם חצי נזק (השני) שאי אפשר לחייב הבעלים^מד. כלומר, כיון ש­זה שהשור "חזר לתמותו" הוא רק בכך שאי אפשר לחייב את הבעלים בנזק שלם (כיון שלא היתה העדאה בפני בעלים), אבל השור מועד הוא, א"כ יש לחייב את השואל לשלם את ההפסד (חצי הנזק דנזק שלם) כיון שהוא גרם שהשור ייעשה מועד. וקמ"ל הרמב"ם דכיון שהחזירו בטלה כל אחריותו דה­שואל ואין לחייבו שום ממון.

משא"כ גבי מכר ומתנה מדייק ה­רמב"ם "שהרשות שנשתנית משנה דינו" (ולא ש"בטלה ההעדה"), כי כאן חל בו שינוי יסודי יותר, שנשתנה דין השור, ששוב אין עליו חזקת מועד, והיינו לפי שנשתנה טבע השור ובמילא אין עליו דין מועד.

ועפ"ז מדויק לשון הרמב"ם בהמשך הלכה זו "אבל אם השאילו או מסרו לשומר הרי הוא בחזקתו, וכן שור ש­הועד בפני אפוטרופסין ונתפקח החרש כו' אע"פ שבטלו האפוטרופסין הרי הן מועדין בחזקתן שהרי ברשות בעלים הן" — שלא נקט סתם "שנשאר מועד" וכיו"ב, אלא מדייק שנשאר בחזקתו, כי זהו הניגוד לתחילת ההלכה, דבמכר ומתנה נשתנתה חזקת (וטבע) השור, משא"כ ב­שואל שומר ואפוטרופוס, לא נשתנתה חזקת נגחן, כיון שאין כאן שינוי רשות גמורה, דגם שואל ושומר "שם בעלים עליו"^מה, וכ"ש אפוטרופוס ש"ברשות בעלים הן".

[ויש לומר, דמ"ש הרמב"ם גבי אפוט­רופוס "שהרי ברשות בעלים הן", הכוונה לא רק לדין רשות, אלא גם "רשות" בפשטות, דגבי אפוטרופוס נשאר השור ברשות ובית היתומים, וא"כ פשוט יו­תר^מו שטבע השור לא נשתנה כש"בטלו האפוטרופוסין"].

ו. ע"פ כל הנ"ל יתבאר היטב הדין ד"רשות משנה" ברמז, בפנימיות ה­ענינים:

"שור" — קאי על הנפש הבהמית שב­אדם, שצריך לשמור עלי' שלא תעשה דבר בלתי רצוי ח"ו, ואדרבה, יש לנצל

The Lubavitch Library · chabadlibrary.org