Kuntres Acharon, Choshen Mishpat, Laws of Lost Property and Deposit

אגמ' כ"ב. עיין תוס' ורמב"ן וריטב"א. ומ"ש התרומות הדשן סי' קפ"ח, היינו טעמא משום דרגילה כן דמיא לתאנה דידיע דנתרא, ולעבד הנותן פת לעני שכך נהגו. והתוס' וסיעתם לא פליגי על הרשב"א שבשיטה מקובצת בדינא, כי אם במציאות, דהתוספות סבירא להו דוחק לומר שכך נהגו כמ"ש הרשב"א ודו"ק. ומהא דאיתא בקידושין דף נ"[ב] לא קשה מידי, דרבא לשיטתיה אזיל, כמ"ש הט"ז ביו"ד סי' של"א. ועיין שם סימן שכ"ח. ומה שכתב הש"ך סי' שנ"ח דלתרומה כו', צע"ג, דהמקשה לא אסיק אדעתיה דלתרומה בעינן דעת בעלים משום גם אתם, אלא תרומה תליא מילתא בחושש משום גזל לחוד, כדקתני בברייתא בהדיא (וכן גבי הכשר). ואף שהתוס' בב"ק דף ס"ו ע"א ד"ה כיון חילקו בין יאוש להפקר גמור, היינו לענין קנייה מעכשיו, אבל אי מהני למפרע במתנה והכשר מהני נמי ביאוש. עיין רש"י כ"ב ע"ב ד"ה אינן. וגם מ"ש הש"ך במה יקנה כו' אילו היה יודע כו' צע"ג דמה יענה בכרכתא ובאגא דיתמי שאם לא יטלם המוצא יאכלום רמשים, ומשום הכי מחלום לכל אדם כמ"ש סי' ר"ס סעיף ו', ואפילו הכי פריך לאביי:

בעטרת זקנים סי' י"ד. וכן דעת הש"ך סי' רצ"ב ס"ק ח. עיין שם בתוספות. והמרדכי מדמי תלמיד חכם לשולחני.
ואף שהתוס' כתבו כן לרב הונא. הא רב הונא גופיה סבירא ליה בהשואל דשואל לא קני עד שישתמש, אם כן לא מהני כלל לזה מה שהוא שואל לרב הונא, ולא לרב נחמן. אלא היינו טעמא, שכיון שבידו להוציאן, זכייה זו זכה במשיכה, וכדין לוה. והוא הדין לרב נחמן. אלא דכיון דהברירה בידו שלא להוציאן, הלכך אם נגנבו קודם שהוציאן לא הוי עדיין לוה לרב נחמן, כי אפשר שלא היה מוציאן כלל (ומשום הכי נמי לא מעל טרם שהוציא, מפני שאינו לוה עדיין עד שעה שיוציאן. ונסתלקה בזה השגת החכם צבי סי' ע"ג על הש"ך), דהא רב נחמן אמר דלמא מתרמי כו', ודלמא לא מתרמי (ועוד יש לומר טעמא דרב נחמן הואיל ואין כל הנאה שלו, דהמשאיל גם כן נהנה, שהרי הפקידם לשמרם, הלכך פטור מאונסים כמ"ש הש"ך סי' ע"ב ס"ק כ"ט ול' בשם ר"ן ורשב"א).
והנה משמעות התוס' דאף לרב הונא אינה הלואה גמורה שסתמה ל' יום, אלא צריך ליתן לו מעות אחרים, הואיל ונתן לו בתורת פקדון ומצי למתבעינהו כל שעתא ושעתא, ואפילו הכי יכול ליתן לו מיד מעות אחרים משום דעד שעתא דתבעא להו קני להו. והוא הדין לרב נחמן דשומר שכר הוא, ותשמישו זהו שכרו עד ההיא שעתא דתבע להו, וקני להו עד ההיא שעתא במשיכה לחזרה, כר' אלעזר דפליג ארב הונא וסבירא ליה דד' שומרים קונים במשיכה לחזרה ע"ש בגמ'. ובר מן דין בנידון דידן דמי לחזרה בתוך הזמן כיון שאינו נוטל פקדונו, ובתוך הזמן פשיטא דשומר שכר דמי לשוכר שאין המשכיר יכול לחזור. עיין סי' שמ"א (וסי' של"ג ושל"ד, גבי מלמד שאין בעל הבית יכול לחזור בתוך הזמן, ומלמד נוטל שכר שימור לדינא דגמרא בנדרים דף [ל"ז א'] והוה שומר שכר).
ומכל מקום לענין מעילה לא קיימי ברשותיה, כי אינו אלא שומר עליהן בשכר שיוכל ללותן כשיצטרך למזבן זבינא, וכל זמן שלא נזדמן לו זבינא אינו לוה עליהן לרב נחמן, אלא לרב הונא הוא דשואל הוי ולא שומר שכר. ועיין בב"מ צ"ט דאפילו משאיל לא מעל אלא לפי טובת הנאה. ופי' הרמב"ם במשנה פ"ה דמעילה דהוא הדין למתנה. ובשומר שכר אין למפקיד טובת הנאה. הלכך לא דמי לשוכר שברמב"ם הלכות מעילה:

גסמ"ע ש"ך סימן ע"ב. ואף הט"ז באו"ח ועטרת זקנים, על כרחך מודים בלא היה רגיל להשאיל לו בלאו הכי, כמ"ש ביו"ד סי ק"ס ס"ז. ומשום הכי השיג החכם צבי בחו"מ סימן ע"ב ע"ש:

דסמ"ע (ולא שייך כאן שלא מדעת כיון שהקרן קיימת. וכן משמע בגמרא גבי ספר תורה מהו דתימא כו' עיין שם):

הכן הוא כוונת הטור, שלא כתב כן אלא בסי' ער"ב ולא בסי' רס"ג ודו"ק:

וב"ח סי' ער"ב ורש"ל בחכמת שלמה (ואף הפרישה לא פליג בכהאי גוונא. וזה נכלל באדם חשוב שהזכיר שם, דרוצה לומר שחשוב בעיני הבריות איזו חשיבות שיהיה):

זדרישה סי' ער"ב (ולזה נתכוין הרמב"ם שכתב זקן מכובד, ולא מכובד סתם, לאפוקי מכובד בעיניו):

חמשנה שם (עיין שיטה מקובצת בדף ל' בשם הרמב"ן ורשב"א, שדימוה לאונס דסוף פרק ג' דכתובות, וכן פירש הר"ן שם, וכן הוא בשיטה מקובצת בדף ל"ב בשם הרא"ש. והתם אפילו דרבנן. ומשום הכי לא הביא הטור דין זה דכהן בבית הקברות כי אם בסי' ער"ב, שצער בעלי חיים דחי איסור דרבנן כמ[ו] שכתב בא"ח סי' ש"ה, והוא הדין איסור דאורייתא דקיל מיניה, כגון לאו גרידא, כיון דלא תליא בדעת בעלים כלל לא שייך כאן מי דחינן איסור מקמי ממונא. עיין שם ברמב"ן ורשב"א שבשיטה מקובצת בדף ל' גבי נוסחי דוקני דגרסי פשיטא כו' ודו"ק):

Kehot Publication Society · CC BY-NC · sefaria.org