להבין ענין רשב"י, הנה ידוע המאמר דל"ג בעומר של אדמו"ר מהר"שא (בעל ההוראה דלכתחילה אַריבערב), דזה שמצינו בזהרג ששיבחו את רשב"י בשבחים נוראיםד, כמו ר' יהודה הוה קרי לי' שבתה, ומאן פניו האדון ה' דא רשב"יז, יובן זה מענין השבחים שמשבחים את הבורא ית', דלכאורה תמוה, וכי הוא ית' צריך לשבחים שלנוח, וידוע הביאור בזהט, דלהיות שכל העולמות הם באין ערוך אליו ית', וההשפעה לעולמות היא ירידה לגבי' ית', לכן בכדי לעורר אצלו ית' הרצון להשפיע בעולמות הוא ע"י השבחים. וזהו מה שארז"לי לעולם יסדר אדם שבחו של מקום ואח"כ יתפלל, דהגם שתפלה היא מצות עשה מן התורה לבקש צרכיו מהקב"היא, וציווי התורה הוא נתינת כח, מ"מ, צריך להיות תחילה סידור שבחו של מקום, שעי"ז מעוררים אצלו ית' הרצון להשפיע צרכי המשבח. ועד"ז הוא גם בנוגע לרשב"י, שמצד עוצם מעלתו של רשב"י לגבי שאר התנאים, שהי' מובדל מהם באופן דאין ערוך, לכן, בכדי לעורר השפע שלו, הוצרכו לשבחו. ויש לומר, דמ"ש בהמאמר דענין שבחי רשב"י יובן מענין שבחו של מקום, הוא בנוסף על הבאת ראי' שבכדי לעורר השפעה שבאין ערוך צריך לשבחים, אלא גם, שהאין ערוך דשאר התנאים לגבי רשב"י הוא בדוגמת האין ערוך דנברא לבורא. וזהו גם מ"ש בהמאמר שהיו משבחים אותו בשבחים נוראים, דלשון נורא מורה על ענין שמובדל בערך לגמרי, עד שמטיל אימה.ב) והענין הוא, דהנה כתיביב והאיתנים מוסדי ארץ, איתנים אותיות תנאיםיג, והם המייסדיםיד את התושבע"פ שנקראת בשם ארץטו, היינו שממשיכים בחינת איתן בתושבע"פ. וי"ל שהמשכת איתן להתנאים הוא ע"י רשב"י, שהוא הי' הממוצע בין בחינת איתן להתנאים, כמבואר בארוכה בהמאמרטז.
וביאור הענין (השייכות דבחינת איתן לרשב"י), הנה ידוע, דאיתן קאי על עצם הנשמהיז, בחינת יחידה, שהיא מיוחדת באלקות בתכלית היחוד. וזוהי השייכות דאיתן לרשב"י, כי רשב"י הי' בתכלית היחוד, כמו שאמר על עצמו אנא סימנא בעלמאיח, בחד קטירא אתקטרנא בי' בקוב"ה, בי' אחידא בי' להיטא בי' אתדבקתיט [כמבואר בהערות אאמו"רכ ענין ג' הלשונות], שהוא הביטול והיחוד שמצד היחידה. וזהו גם שרשב"י הי' מקור פנימיות התורה, רזין דאורייתא שהם נשמתא דאורייתאכא ורזין דרזין שהם נשמתא דנשמתאכב, שבנשמתא לנשמתא נכלל גם בחינת יחידהכג. ולא עוד אלא שגם לימוד הנגלה שלו (שבזה הי' רוב לימודוכד), הי' באופן דלימוד פנימיות התורה, המשכת אלקות מלמעלה למטהכה. דהנה החילוק בין נגלה דתורה לפנימיות התורה הואכו, שנגלה דתורה נתלבשה בדברים גשמיים בכדי לברר בירוריםכז, משא"כ פנימיות התורה היא למעלה מהתלבשות, והלימוד דפנימיות התורה הוא (בעיקר לא בכדי לברר בירורים, כי אם), להמשיך אורות עליונים. ואצל רשב"י, הנה גם בלימוד הנגלה האיר הפנימיות, ועד שגם לימוד הנגלה שלו הי' המשכת אלקות מלמעלהכח. וזהו העילוי דרשב"י על שאר התנאים, דכל התנאים, עיקר עסקם הי' או בנגלה דתורה או בנסתר דתורה. דרוב התנאים, עיקר עסקם הי' בנגלה דתורה, דמארי קבלה מועטים היוכט, ורב יהודה כולי תנוייבנזיקין הוהל, דחלק זה שבתורה נתלבש בדברים הכי תחתונים שבעוה"ז הגשמי גופא (עניני נזיקין, טענות של שקר וכו'), בכדי לברר גם הניצוצות שבדברים אלולא. ואלו שעיקר עסקם הי' בנסתר דתורה, מעשה מרכבה, לא היו עוסקים בנגלה כ"כ. כמו ר' נחוניא בן הקנה שחיבר ספר הקנהלב, הרי בנגלה דתורה מובא ממנו רק מעט. משא"כ רשב"י, הנה נוסף על זה שעסקו בפנימיות התורה הי' באופן נעלה הרבה יותרלג, המשיך האור דפנימיות גם בנגלה, כידועלד בענין מחצתי ואני ארפאלה שע"י רשב"י נתרפאה ונתבטלה המחיצה שבין גליא דתורה לסתים דאורייתא, ועד שהנגלה והנסתר הם חד.
ג) ועפ"ז יובן שהעילוי דרשב"י על כל התנאים הוא עילוי שבאין ערוך, שלכן, בכדי לעורר השפע ממנו הוצרכו לשבחו. דהנה העילוי דיחידה על נרנ"ח הוא עילוי שבאין ערוך, וכמובן גם מזה שנקראת יחידה לשון יחיד, דתואר יחיד מורה שאין שני לולו. דהגם שגם יחידה היא (ניצוץ) נברא, וכל ה' הדרגות (גם יחידה) שייכים להנפש שמלובשת בהגוף ובאופן דשם כמאמרלז חמשה שמות נקראו לה (להנפש שבגוף), אעפ"כ, הרי ענינה של יחידה הוא מה שהיא מקבלת מבחינת יחידלח, ניצוץ נברא שענינו הוא מה שבו מתלבש ניצוץ בוראלט. ומזה מובן במכ"ש בענין יחידה הכללית (דכלללות ההשתלשלות ומכ"ש) דתורה, שהיא נעלית באין ערוך אפילו מנשמתא דאורייתא, ועאכו"כ מגופא דאורייתא, היינו ההלכות דתורה שנק'מ גופי תורה. ולכן, בכדי לעורר השפע דרשב"י (בחינת איתן, יחידה), ובפרט בחינת הפנימיות שבזה (העלם שלצורך עצמומא), שיומשך בלימוד התורה (נגלה דתורה, ועד לנזיקין) דהתנאים שהלימוד שלהםמב הי' באופן דהתלבשות לברר בירורים, הוצרכו לשבחו, כי בכדי לעורר השפעה שבאין ערוך הוא ע"י קדימת השבחים, כנ"ל.
ד) אך צריך להבין, מכיון שרשב"י הי' מובדל בערך משאר התנאים איך יפעלו עליו השבחים שלהם ועד לעורר ולחדש ההשפעה אליהם. וביותר אינו מובןמענין השבחים שמשבחים את הבורא, בכדי לעורר הרצון להשפיע לנבראים, הרי התעוררות הרצון הוא בעצמות אוא"ס שלמעלה מהשתלשלות [כמובן מהמבואר בכ"ממג דע"י השבחים מעוררים הרצון שיומשך ויתלבש בהספירות], והיאך שייך שהשבחים שלנו יתפסו מקום בעצמות אוא"ס. וידוע הענין בזהמד, דזה שהעלאת מ"ן דהנבראים (כולל ענין השבחיםמה) מעוררת ההמשכה, הוא לפי שכן עלה ברצונו ית' שהעלאת מ"ן דהנבראים תתפוס מקום אצלו ית'. ולא עוד אלא שע"י העלאת מ"ן דהנבראים יהי' שינוי כביכול בהאור, שיומשך למטה למקום שאין ערוך כלל, אף שמצד עצמו הוא מובדל מזה. ויש לומר הביאור בזה, דמכיון שנתאוה הקב"ה להיות לו ית' דירה בתחתוניםמו, דענין נתאוה הוא למעלה מהטעם כמאמר אדה"זמז אויף אַ תאוה איז קיין קשיא, הנה להיות שהתאוה והתענוג דלמעלה הוא דירה בתחתונים, בתחתון שאין תחתון למטה ממנומח, לכן העלאת מ"ן דהנבראים פועלת בהאורמט. ולכאורה יש להוסיף, דזהו גם מה שרובם ככולם של השבחים (בסידור שבחו של מקום בפסוקי דזמרה קודם התפלה) הם בענין השפעתו ית' בנבראים, כי [נוסף לזה שהשבח צ"ל מעין השפע שרוצים לעורר, ובכדי לעורר ההשפעה למטה צ"ל השבחים בענין זה, הנה] ע"י שמשבחים לפניו ית' השפעתו לנבראים התחתונים, עי"ז מעוררים ומגלים התענוג בדירה בתחתונים.
ועד"ז הוא גם בענין השבחים דרשב"י, דזה שע"י השבחים עוררו שיומשך השפע שלו (בחינת איתן, יחידה) בלימוד התורה דהתנאים שהלימוד שלהם הי' לברר בירורים, הוא מצד היתרון שבענין הבירורים (על ענין הגילויים), דהרצון והתענוג שלמעלה הוא בענין הבירורים דוקא. דזהו מ"ש והאיתנים (אותיות תנאים) מוסדי ארץ, ארץ מלשון רצוןנ, ויתירה מזו שארץ שייך גם לתשוקה כמ"שנא פקדת הארץ ותשוקקי', דהרצון ותשוקה ותענוג שלמעלה הוא בארץ דוקא, בבירור דברים הגשמיים, ובפרט בבירור הענינים דנזיקין, שנעשה ע"י האיתנים מוסדי ארץנב. וע"י המשכת האור דפנימיות התורה שלמעלה מענין הבירורים, תורתו של רשב"י, להאיתנים מוסדי ארץ (שעי"ז נמשך להם תוספות גם בענין הבירורים), עי"ז נעשה יתרון בהאורנג,כי יתרון האור הוא מן (בירור) החושךנד. ולא עוד אלא שע"י שנמשך להאיתנים מוסדי ארץ (ענין הבירורים) השפע דרשב"י (אור שלמעלה מענין הבירורים), ישנם ב' המעלות, המעלה דאור ישר והמעלה דאור חוזר, וע"ד לאתבא צדיקייא בתיובתאנה, המעלה דצדיקים והמעלה דבעלי תשובה.
ה) ויש לקשר זה עם מאמר הזהרנו זמנא חדא הוה צריך עלמא למיטרא, אתו לקמי' דר"ש ר' ייסא ור' חזקי' ושאר חברייא, וע"י שדרש להם בפסוקנז הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גו' ירד מטר, ומבואר בדרושי אדמו"ר הצ"צנח ואדמו"ר מהר"שנט, דהגם שרשב"י המשיך ירידת הגשמים ע"י אמירת תורה בדרך מלמעלה למטה, מ"מ הי' צריך לזה גם העלאת מ"ן דהחברייא והשבחים ששיבחו אותו, שעי"ז פעלו יתרון ברשב"י ע"ד מתלמידיס יותר מכולן. ויש לומר, שהשייכות דענין זה לירידת גשמים היא, כי במטר כתיבסא כי לא המטיר גו' ואדם אין לעבוד את האדמה, דירידת המטר הוא ע"י עבודת האדם, ובפרט ע"י עבודת התשובה כמארז"לסב עה"פסג יערוף כמטר לקחי גו' שברו הבריות את ערפן מיד מטר יורד, ובירידת המטר ע"י אמירת תורה דרשב"י (מלמעלה למטה) והעלאת מ"ן דתלמידיו (מלמטה למעלה) היו ב' המעלות, המעלה דצדיקים והמעלה דבעלי תשובה.
ולכאורה יש להוסיף, דהמשכת השפע דרשב"י (בחינת איתן, יחידה) להאיתנים מוסדי ארץ בשביל ענין הבירורים, הוא ע"ד המבואר במקום אחרסד בענין יחידה שבנפש, דזה שהיחידה מתפשטת בד' אמותיו של אדםסה, שלכןסו ד' אמות של אדם קונות לו בכל מקוםסז גם שלא מדעתוסח, הוא דוקא בכדי לקנות חפץ שמונח בהםסט, הקנאת דבר גשמי (שמחוץ לאדם) לרשותו של האדם, בכדי לבררו ולזככועל ידי שישתמש בו לשם שמים, כי הבירור דדברים גשמיים דוקא מגיע בהעצם. ועד"ז הוא גם ביחידה דתורה (תורת רשב"י), שהיא מתעוררת ונמשכת בשביל ענין הבירורים.
ו) וע"פ כל הנ"ל יובן גם זה שהשבחים שהיו משבחים את רשב"י (שמביא בהמאמר) בכדי לעורר את ההשפעה הם ר"י קארי לי' שבת ומאן פני האדון הוי' דא רשב"י, כי בשבחים אלו מרומז המשכת העליון (שמובדל בערך) למטה, ויתירה מזו שההמשכה היא ע"י עבודת התחתון. דהנהע בשבת כתיבעא כי קודש היא, קודש מלה בגרמי'עב, היינו ששבת הוא מובדל ושלא בערך לששת ימי המעשה, ואעפ"כ נמשך מקדושת השבת בימים שלפניו ושלאחריו, דמיום ד' ואילך הוא קמי שבתא ועד יום ד' הוא בתר שבתאעג, נוסף לזה ששבת מיני' מתברכין כולהו יומיןעד. ועד"ז הוא בנוגע להאדם, דעם היות ששבת היא מקדשא וקיימאעה, דמכיון שקדושת השבת היא קדושה נעלית ביותר, קודש מלה בגרמי' (כנ"ל), אין שייך בה תפיסת ידי אדם, אעפ"כ ניתן כח לישראל להוסיף בקדושת השבתעו, זכור את יום השבת לקדשועז, ועד שישראל מוסיפים גם בהתענוג דשבת, כלשון רז"לעח כל המענג את השבת.
ועד"ז הוא גם בענין מאן פני האדון הוי', דהוי' הוא שם העצם שם המפורש ושם המיוחדעט, משא"כ זה שהוא ית' נקרא בשם אדון הוא כמרז"לפ לך נאה לקרות אדנ' שאתה אדון לכל בריותיך, דנוסף לזה ששם אד' הוא בספירת המלכותפא, ובמלכות גופא – כמו שיורדת בבריאהפב, להוות את העולמות ולהיות אדון עליהם, הנה מלשון רז"ל שאתה אדון לכל בריותיך (בריותיך דוקא) משמע שהשם אד'פג הוא על נבראים אלו שהם בריות בעלמאפד [ובדוגמת אדון בפשטות, שהתואר אדון הואעל עבדים דוקא]. וענין פני האדון הוי' הוא ההתאחדות דהוי' (שם העצם) עם בחי' אד' (אדון לכל בריותיך). וזהו גם מה שבמצות ראי' כתיבפה יראה כל זכורך את פני האדון הוי'. דהנה ארז"לפו כשם שבא ליראות כך בא לראות, דנוסף לזה שבעת העלי' לרגל היו רואים אלקות במוחש (דראי' הוא למעלה מהשגה) והראי' היתה גם בבחינת הפנימיות דאלקות כמ"ש יראה גו' את פני גו', הנה יתירה מזו, שראיית האדם באלקות (מלמטה למעלה) היתה באותו האופן כמו הראי' דלמעלה, כשם שבא ליראות כך בא לראות, ישר יחזו פנימופז, שהראי' שלמטה והראי' שלמעלה הם ישר, בהשוואהפח. ולכן נאמר בזה יראה גו' את פני האדון הוי', כי בכדי שתהי' ההתאחדות דהראי' שלמטה עם הראי' שלמעלה, הוא ע"י המשכת בחינת האדון הוי', התאחדות דאדון עם הוי'.
ויש להוסיף, דבמצות ראי' נכלל גם הבאת קרבן (עולת ראי') כמ"שפט ולא יראו פני ריקם. שבזה נראה גודל העילוי דעבודת הבירורים, שע"י הבאת קרבן גשמי [ועד שלדיעה אחתצ צ"ל הקרבן לא מן העוף אלא מן הבהמהצא], עי"ז דוקא יראו פני, גילוי הפנימיות דאלקות ובאופן דראי', ועד לבחינת ישר יחזו פנימו.
ז) וע"פ כל הנ"ל יובן גם הקשר דהסתלקות רשב"י עם ספירת העומר, ועד שיום הסתלקותו נק' (ע"פ מנהג ישראל תורה היאצב) בשם ל"ג בעומרצג. והענין הוא, דהעבודה דספירת העומר היא בירור המדות דנפש הבהמיתצד, ואעפ"כ (ואדרבא, מצד זה), דוקא במצוה זו אומריםצה ועל ידי זה יושפע שפע רב בכל העולמות, כי עבודת הבירורים דוקא מגעת למעלה מעלה, וממשכת משם שפע, לא אור שהוא הארה בלבד אלא שפע שהוא מהות הדברצו, ויתירה מזו – שפע רב, ולהיותו שפע רב לכןצז (מצד הריבוי שבו) הוא נמשך ונשפע בכל העולמות, עד לעולם הזההתחתון, ובעוה"ז גופא למקום הכי תחתון שאין תחתון למטה ממנו. וי"ל שזהו הקשר דימי הספירה [ובהם גופא, דיום הל"ג בעומר, סוף ותשלום העבודה דספה"ע בעיקרי המדותצח] להסתלקות רשב"י, כי עבודתו של רשב"י היתה לרפא ולבטל את המחיצות שבין כל הענינים, ולהמשיך מלמעלה מעלה עד למטה מטה, מבחינת איתן בבחינת ארץ. וענין זה עומד בגלוי ביום הסתלקותו בל"ג בעומר, כמבואר באגרת הקודש לאדה"זצט שביום ההסתלקות הנה כל עבודת האדם אשר עבד במשך ימי חייו עומדת בגלוי כפי שהיא בשרשה ומקורה, וכמבואר בארוכה בדרושי ל"ג בעומר בסידור לאדמו"ר האמצעיק.
וענין זה נמשך למטה מטה עד לשמחה כפשוטהקא. ועד שמזה נמשכת שמחה גדולה ביותר, עד לשמחה הפורצת גדרקב, שמחת עולםקג, הפורצת את גדרי הגלות, ומביאה את הגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, דמשיח אתא לאתבא צדיקייא בתיובתא. וזה קשור גם עם ענין הפצת המעינות, אימתי אתי מר לכשיפוצו מעינותיך חוצהקד, במהרה בימינו ממש, ובעגלא דידןקה.