בלילה ההוא נדדה שנת המלךא, ומביא כ"ק מו"ח אדמו"ר במאמרו ד"ה זהב, דאיתא במנהגי מהרי"לג דמבלילה ההוא צריכים להגבי' את קולו בקריאתו לפי שזהו עיקר הנס [דמבלילה ההוא הוא התחלת תוקפו של נסד]. ומדייק בזה, דלכאורה עיקר הנס הוא בקשת אסתר ותחנוני' כי נמכרנו אני ועמי גו'ה [וכן ההכנות שעשתה לפנ"ז, לך כנוס את כל היהודים גו' וצומו עלי גו'ו], וכאן אומר דעיקר ותוקף הנס הוא מה שנדדה שנת המלך. ומביא על זה, דאיתא בילקוטז, בלילה ההוא נדדה שנת המלך זה מלכו של עולם, וכי שינה יש לפניו, אלא כשישראל חוטאין עושה עצמו כישןח וכשעושים רצונו לאט ינום ולא יישן.
והענין הוא, דהנה אדם הוא אדמה לעליוןי, ולכן כל הענינים שלמעלה הם באותו האופן כפי שהם באדם (אתם קרויים אדםיא), לעילא כגוונא דלתתאיב, ובלשון הכתוביג כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם, ולכן, כאשר ישראל הם במצב של שינה, היינו שהענינים דתומ"צ (שעי"ז הם אדמה לעליון) הם אצלם במצב של שינה, עי"ז נעשה שינה כביכול גם במלכו של עולם. וכמ"שיד אני ישנה ואיתא בזהרטו בגלותא, שמצד השינה דישראל בזמן הגלות, נעשה עי"ז שינה כביכול גם למעלה. וזהו שבלילה ההוא נדדה שנת המלך הוא תוקפו של נס, כי ע"פ סדרההשתלשלות, זמן הגלות הוא זמן של שינה (למעלה), וזה שבלילה ההוא (גלותטז) נדדה שנת המלך מלכו של עולם הוא תוקפו של נסיז. וזהו גם דיוק הלשון נדדה שנת המלך (נדדה דייקא), דלשון נדדה שנת המלך (שהשינה נדדה מהמלך) מורה שהי' ראוי שהשינה תהי' בהמלך [בדוגמת שאומרים על אדם שנדד ממקומו], כי זמן הגלות הוא זמן של שינה (כנ"ל), אלא שהי' נס שהשינה נדדה ממנו.
ב) וממשיך בהמאמר, דביאור ענין השינה למעלה יובן מענין השינה באדם למטה, מבשרי אחזה אלקהיח. והנה החילוק בין ער לישן באדם התחתון אינו בנוגע לעצם מציאותו, שהרי גם בעת השינה מציאותו היא בשלימות. שבעת השינה ישנם כל אבריו וגידיו (וגם החיות שבהם), וישנם אז כל כחות הנפש, ופועלים פעולתם. וכמו שרואים במוחש בענין החלומות, שיש בהם הפעולה דכל הכחות, שכל ומדות וכו' וגם רצון ותענוגיט. ועד דכאשר הוא זוכה, השכל שמשכיל בחלום הוא שכל אמיתיכ, וכן הוא גם בנוגע לתענוגכא ורצון. אבל גם מי שאינו בדרגא זו, הרי רואים במוחש שגם בהחלומות שלו ישנם מדות שכל רצון ותענוג בנוגע לענינים שישנם במציאות (משא"כ ענינים דנמנעות, כמו פילא דעייל בקופא דמחטא, א"א להיות גם בחלוםכב). והחילוק שבין ער לישן הוא, דבעת שהוא ער, כל עניניו הם באופן מסודר, ומכש"כ שאין שייך שיהיו שני ענינים הפכיים בבת אחת ובחיבור אחד ואפילו לא בהמשך אחד. וכאשר כל הענינים והכחות הם באופן מסודר, ניכר אז החילוק שביניהם ומעלת הכחות זה על זה. משא"כ בעת השינה, בחלום, יכול להיות חיבור שני כחות הפכיים (כח היותר עליון עם כח היותר תחתון), ועד לחיבור כמה וכמה כחות יחד באופן בלתי מסודר, ומכש"כ שאין ניכר המעלה והיתרון שבכחות הנעלים על הכחות שלמטה מהם. והדוגמא מזה יובן למעלה, דענין השינה הוא שאין ניכר כביכול המעלה והיתרון של ענינים הנעלים. וזהו מהקשר דענין הגלות עם ענין השינה (וכנ"ל שבזמן הגלות הו"ע השינה למעלה), כי סיבתהגלות היא ע"י זה שאין ניכרת אז המעלה דישראל. דישראל הם בנים למקום כמ"שכג בנים אתם לה' אלקיכםכד, ועכ"פ עבדיו של הקב"הכה, כמאמרכו אם כבנים אם כעבדים, שגם עבד מלך הוא מלךכז (לא רק כמלךכח (בכ"ף הדמיון) אלא מלך), ובנים צריכים להיות סמוכים על שולחן אביהם וכן עבדים על שולחן אדונם, והסיבה לזה שגלו מעל שולחן אביהםכט ואדונם, הו"ע השינה, שאין ניכר, כביכול, למעלה העילוי דישראל, ומזה נעשה ענין הגלות.
ג) וממשיך בהמאמרל, דזה שבעת השינה אין ניכר מעלת הכחות זה על זה הוא בדוגמת הכחות כמו שהם כלולים בעצם הנפש, ששם כל הכחות הם בהשוואה. והיינו דענין התעלמות הכחות שבעת השינה הוא מה שהכחות מתעלים ומסתלקים לשרשם, עצם הנפש. ומזה מובן גם בהנמשללא, דענין ההתעלמות שבזמן הגלות (שינה) הוא מה שהגילויים מתעלים למקורם, ועד להעצמות. וכידוע מאמר הזהרלב עה"פלג כי איננו, דקוב"ה סליק לעילא, שעלה למקומו, חדר לפנים מחדרלד. והיינו, דענין ההתעלמות שבזמן הגלות הוא רק לגבי למטה, שבזמן הגלות מסתלק האור למעלה ואינו מאיר למטה (שלכן נעשה גלות), אבל לגבי האור עצמו, הרי אדרבא, דוקא בזמן הגלות הוא סליק לעילא. ובדוגמת הסילוק דשינה באדם התחתון, שהסילוק הוא רק לגבי הגוף (שאור הנפש מסתלק מהגוף), אבל לגבי הנפש, הרי אדרבא, דוקא בעת השינה הנפש עולה למעלה ושואבת לה חייםלה.
וביאור הענין, הנה כללות סדר ההשתלשלות הוא בדוגמת הדרגות דכחות הנפש. דכמו שבכחות הנפש, התחלת מציאות הכחות היא כמו שהם כלולים בנפש ששם הם כולם בהשוואה, ואח"כ הם נמשכים בגילוי להתלבש באברי הגוף ואז דוקא נעשה בהם ענין ההתחלקות, ובכחות הגלויים גופא יש כמה אופנים, כמו שהם בגילוי באופן מסודר (בעת שהאדם ער) וכמו שהם בהעלם, במצב של שינה, ועד שלפעמים הם במצב של התעלפות ר"ל, עד"ז גם למעלה ישנם כל דרגות אלו, כמרז"ללו מההנשמה ממלאה את הגוף כך הקב"ה ממלא את העולם, דהתחלת הספירות הוא כמו שהם כלולים באוא"ס ב"ה, ושם הם למעלה מהתחלקות, ולאחרי שנמשכים באצילות, עם היות שאצילות הוא עולם האחדות, נעשה בהם ענין ההגבלה וההתחלקות, עשר ולא תשע עשר ולא אחד עשרלז, ואז דוקא ניכרת מעלת הספירות זו על זו, ומכש"כ כשהם נמשכים בעולמות בי"ע שלמטה מעולם האחדות, שאז הם בהתחלקות יותר. ומזה משתלשל ההתחלקות בעוה"ז, דבית המקדש הוא מקום הכי מובחר שבעולם וממנו אורה יוצאת לכל העולםלח, דהעולם מצד עצמו הוא עולם מלשון העלם והסתרלט ונמשך בו אור מביהמ"ק שהוא נשמת העולם (בדוגמת ענין ההשתלשלות בספירות, דספירה התחתונה מקבלת מהספירה שלמעלה ממנה), ואז ניכר גם המעלה דישראל, המעלה דבנים אתם להוי' אלקיכם והמעלה דעבדי הם, עבדים נאמנים להשם אדונם. דכ"ז הוא דוגמת כחות הגלויים דנפש האדם בעת שהוא ער, משא"כ בזמן הגלות, הענינים שלמעלה (שנמשכו בבחינת ההשתלשלות, באצילות ובבי"ע) הם בדוגמת כחות הגלויים דנפש האדם בעת השינה, שאז אפשר להיות חיבור הפכים, ומזה נעשה ענין הגלות.
ד) אמנם, כמו שבאדם התחתון ענין ההתעלמות שבעת השינה הוא שהכחות מתעלים ומסתלקים למקורם בנפש, והחסרון וגרעון שבשינה הוא רק בכחות הגלויים (שהכחות הם באופן בלתי מסודר), משא"כ כחות הכלולים בנפש, עם היותם שם בהשוואה, אין זה חסרון, ואדרבא, בהיותם כלולים בנפש הם בשלימות (יותר מכפי שהם כשנמשכים בגילוי), עד"ז הוא גם בהנמשל, דענין ההתעלמות בזמן הגלות (שינה) הוא שהגילויים מתעלים למקורם, ושם, המקור דישראל, עם המעלה דישראל, הוא מיטן גאַנצן שטורעם (בדוגמת כחות הכלולים בנפש, שהם בשלימות), אלא שזהו למעלה (בהמקור), ובסדר ההשתלשלות אין זה ניכר, ולכן נעשה מזה ענין הגלות. וכשנדדה השינה ונמשך מהמקור בפנימיות (בסדר ההשתלשלות) אז מתגלה מעלת ישראל מיט אַ שטורעם. ועפ"ז מודגש עוד יותר חיבור ההפכים שבגלות, דהגם שבזמן הגלות העילוי דישראל הוא עוד יותר מבזמן הבית, מכיון שבזה"ג הגילויים מתעלים למקורם ששם הוא המקור דישראל, אעפ"כ, הנה לא זו בלבד שלמטה אין ניכרת המעלה דישראל, אלא שהם מקבלים השפעתם ע"י שרי האומות שהם בגלות אצלםמ. וי"ל שזהו מהטעמים שגלות נמשל לעיבורמא, כי בעיבור בבטן אמו הוא דבר והיפוכו. דאע"פ שנר דלוק על ראשו כו' ומלמדין אותו כל התורה כולה וכו'מב (שזהודוקא בהיותו בבטן אמו, משא"כ כשנולדמג), אעפ"כ, בהיותו בבטן אמו ראשו בין ברכיו, שאין ניכר מעלת הראש על הרגלים, ויתירה מזו, שראשו הוא בין ברכיו, ועד שגם המאכל שלו (שאוכל ממה שאמו אוכלת) אינו דרך הפה אלא דרך הטבור, כמבואר בארוכה פרטי הענינים בזה בתו"א לרבינו הזקןמד ובדרושי רבותינו נשיאינו שלאח"זמה.
ה) ועפ"ז י"ל מה שארז"למו בשעה שנכנסו נכרים להיכל ראו כרובים המעורין זה בזה, דלכאורה תמוהמז, הרי כרובים מעורין זה בזה מורה על גודל החיבה דהקב"ה וישראל כחיבת איש ואשהמח, ובשעה שנכנסו נכרים להיכל הרי הי' לכאורה היפך החיבה. אך הענין הואמט, שדוקא אז הי' אור נעלה ביותר, אור שלמעלה מהשתלשלות, ורק שאור זה הי' במקומו (למעלה מהשתלשלות) ולא האיר למטה (בהשתלשלות). ויש להוסיף בזה ע"פ מאמר רז"לנ חייב אדם לפקוד את אשתו בשעה שהוא יוצא לדרך, דמכיון שבזמן הגלות כנסת ישראל היא כאשה שהלך בעלה למדינת היםנא, לכן, לפני יציאתו של הבעל (הקב"ה) לדרך, היתה הפקידה, ולכן היו אז הכרובים כמערנב איש ולויות. ועפ"ז יובן בעומק יותר מה שהגלות נמשל לעיבור (והגאולה ללידה), דכמו שלמטה, כשאדם פוקד את אשתו נעשה יצירת הולד, אלא שבתחילה הוא בעיבור בבטן אמו (בהעלם לגמרי, ולאח"ז באופן דראשו בין ברכיו וכו'), ובמשך כל זמן העיבור הוא הולך וגדל עד שמגיע זמן הלידה שאז הוא יוצא לאויר העולם (בגילוי), עד"ז הוא למעלה, שמהפקידה שהיתה ברגע שלפני הגלות נעשה מיד המשכת האור (יצירת הולד) גם למטה, אלא שהמשכתו הוא בהעלם, באופן דגלות (עיבור), ובמשך זמן הגלות הוא הולך וגדל מיום ליום עד שבקרוב ממש תהי' הלידה והגילוי בגאולה העתידה.
ו) וממשיך בהמאמרנג, דזה שבלילה ההוא נדדה שנת המלך מלכו של עולם (עיקר הנס דפורים) נעשה ע"י המס"נ דישראל במשך כל השנה. והענין הוא, דענין המס"נ הוא מצד נקודת הנפש שלמעלה מכחות פרטיים, בחינת יחידה. והיינו דענין המס"נ (מה שאינו מתחשב עם חשבונות דשכל ושאר כחות)הוא שמעלה את הכחות שלו למקורם בנפש, בדוגמת העלאת הכחות למקורם בעת השינה. אלא שבשינה, העלאת הכחות להנפש היא באופן שהכחות מסתלקים מאברי הגוף ועולים להנפש כמו שהיא בהעלם (בעצמותה), משא"כ במס"נ, הרי אדרבא, העלם הנפש היא בהתעוררות ובהתגלות, וזה פועל על הכחות כמו שהם נמצאים במקומם באברי הגוף שיהיו בטלים להנפש (שלא יתחשב עמהם, כנ"ל). וזהו מה שע"י המס"נ נדדה שנת המלך מלכו של עולם, דע"י שנקודת הנפש (שלמעלה מהשתלשלות שבאדם) האירה בגילוי, עי"ז נעשה כן גם למעלה, שאור העצמי שלמעלה מהשתלשלות (שבו עולים הבחינות דהשתלשלות בעת השינה והגלות) האיר בגילוי.
ויובן זה בפרטיות יותר ע"פ הידוע שהשלימות דמס"נ הוא כשהמס"נ (שמצד יחידה) נמשכת ופועלת גם בכחות הפרטייםנד, בכל לבבך ובכל נפשך שגם העבודה הפרטית דכל כח וכח תהי' באופן דמס"נ, למעלה ממדידה והגבלה. והמס"נ היתה אצל כל ישראל, מנער ועד זקן טף ונשיםנה, די"ל הכוונה בזה, שגם העבודה הפרטית של כאו"א (נער, זקן, טף ונשים) היתה חדורה בהתנועה דמס"נ. וי"ל שזהו עוד ענין במש"כ בהמאמר שהמס"נ שלהם היתה במשך כל השנהנו, דבמשך השנה ישנם כל שינויי התקופותנז [וכמבואר בכמה דרושיםנח בענין מעלת האתרוג (דאתרוג הוא בחינת מלכותנט, ענינה של אסתרס) שדר באילנו משנה לשנהסא], ובכל תקופה ישנה עבודה מיוחדת, ועד שגם בכל יום (באותה התקופה גופא) יש עבודה מיוחדת השייכת ליום זה, כמאמרסב כל יומא ויומא עביד עבידתי', ומה שעמדו במס"נ כל השנה, אולי י"ל עוד כוונה בזה, שגם הענינים דשנה (העבודה הפרטית דכל יום ויום) היו באופן דמס"נ, למעלה ממדידה והגבלה. וזהו מה שענין נדדה שנת מלכו של עולם נעשה ע"י שעמדו במס"נ כל השנה דוקא, דע"י שהמס"נ שלהם האיר בגילוי גם בכחות הפרטיים (כל השנה), עי"ז נעשה כן גם למעלה, שהאור שלמעלה מהשתלשלות, נדדה שנת המלך, נמשך בבחינת פנימיות, ועד שויאמר להביא אתספר הזכרונות דברי הימיםסג, שנמשך גם בספר הזכרונות דברי הימים, שרש הזמן (כמבואר במאמרסד), ועד שוימצא כתוב גו'סה גם בספר הזכרונות דשושן הבירה כפשוטו, גם בזמן הגלות, גלו לעילם (שושןסו) שכינה עמהםסז.
ז) וכמו שהי' בגלות עילם, עד"ז הוא בכל גלות, דבכל מקום שגלו ישראל שכינה עמהם, וגלו לאדם שכינה עמהםסח. שע"י שישראל עומדים במס"נ, שאינם מתביישים מפני המלעיגים, שזה קשור עם תנועה דמס"נסט, ותנועת המס"נ דאל יתבייש מפני המלעיגים נמשכת אצלו בענינים הפרטיים דתומ"צ במשך כל היום, דזהו מה שענין זה (אל יתבייש מפני המלעיגים) הוא ההתחלה של כל ד' חלקי השו"ע, ועד שהתנועה דמס"נ מביאה אותו גם לידי הוספה בלימוד התורה ובהידור בקיום המצוות, ועד שההוספה היא למעלה ממדידה מכיון שהיא באה מצד מס"נ, ועד שניכר בלימוד התורה ובקיום המצוות שלו שהם נעשים במס"נ, ועאכו"כ בדחילו ורחימוע, שבלימוד התורה הוא זוכר את נותן התורהעא וקיום המצוות שלו חדור עם ההרגש של מצַוה המצוות, אשר קדשנו במצוותיו וצונו, וכמבואר בארוכה בדרושי אדמו"ר האמצעיעב שבכל המצוות צריכה להיות הכוונה הכללית (שהיא שוה בכל המצוות) שמקיים את הציווי של מלכו של עולם. וע"י העבודה דמס"נ, ובפרט שהמס"נ נמשכת ופועלת בענינים הפרטיים דתומ"צ, הנה עי"ז נדדה שנת המלך, שנמשך האור שלמעלה מהשתלשלות ועד בספר הזכרונות דברי הימים, שרש הזמן והזמן, ועד שויהיו נקראים לפני המלךסג, גם לפני המלך אחשורוש כפשוטו בעוה"ז הגשמי כשאכתי עבדי אחשורוש אנןעג, שגם כשנמצאים עדיין בזמן הגלות ודינא דמלכותא דינאעד (ומרדכי הוא רק המשנה למלךעה), הנה גם אז והיועו מלכים אומניךעז, וגוזרים על אלו שבתחילה היו מנגדים ליהודים ויהדות שיסייעו ליהודים וליהדות, ועד שאתהפכא חשוכא לנהורא ומרירו למיתקא, בדוגמת שהי' בימי מרדכיואסתר, שהמלך אחשורוש גזר על המנגד שילך ויכריז לפני מרדכי היהודי ככה יעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרועח, מלכו של עולם וגם להבדיל כו' המלך אחשורוש כפשוטו. ועד אשר ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקרעט וכן תהי' לנופ, אורהפא זו תורה [ובתורה גופא, אורה לשון נקבה דקאי על תושבע"פפב, תורה בפירושהפג, שממנה יוצאת אורה לכל העולם כולו] ושמחה זה יו"ט וששון זו מילה ויקר אלו תפילין, דהוקשה כל התורה כולה לתפיליןפד, וי"ל דכולל גם תפילין דמארי עלמא דכתיב בהו ומיפה כעמך ישראל גוי אחד בארץפו, היינו שניכר בגילוי המעלה דישראל, נדדה שנת המלך.
ח) ומיסמך גאולה לגאולהפז, שמגאולה זו דליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר בזמן שנמצאים עדיין ברגעים האחרונים של הגלות, יבואו בסמיכות מיד לגאולה האמיתית והשלימה, שמלכים אומניך יביאו את בני ישראל כאשר יביאו בני ישראל את המנחה בכלי טהורפח אל ארץ הקודש, ארץ אשר גו' תמיד עיני ה' אלקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנהפט, ושם גופא בירושלים קרית מלך רבצ דוד מלכא משיחא, ושם גופא בהר הקודש, ובמקדש אד' כוננו ידיךצא. וכל זה יהי' באופן של זריזות, ועד לזריזות בתכלית למעלה מכל מדידה והגבלה ועד באופן (של עד) דלא ידעצב, אַז מ'טאַנצט אַריין בשמחה רבה שלמעלה מכל מדידה והגבלה אין דער גאולה האמיתית והשלימה במהרה בימינו ממש. שכל היהודים שבמשך כל הדורות, ובראשם נשיא דורנו וכו' ומרדכי היהודי ואסתר המלכה, כולם יגאלו מהגלות – שלימות הגאולה, ביחד עם שלימות העם ושלימות התורה ושלימות הארץ, ובאופן דירחיב ה' אלקיך את גבולךצג, גם ארץ קני קניזי וקדמוניצד, ואין מקרא יוצא מידי פשוטוצה, ואדרבא, עולם הפשט שהואצו עוה"ז התחתון ועולםהמעשה – הוא העיקר והיסוד שכל סדר ההשתלשלות נצב עליו, וכפירוש הידוע בוהנה הוי' נצב עליוצז.
ובפשטות – שבקרוב ממש תהי' הגאולה האמיתית והשלימה דכל ישראל שבמשך כל הדורות, נשמות בגופים, ע"י משיח צדקנו, במהרה בימינו ממש.