החודש הזה לכם ראש · ש"פ ויקהל-פקודי, פ' החודש, כ"ה אדר ה'תשל"ה

בס"ד. ש"פ ויקהל-פקודי, פ' החודש, כ"ה אדר ה'תשל"ה^*

החודש הזה לכם ראש חדשים גו'^א, ואיתא במדרש^ב (הובא בפירוש רש"י ר"פ בראשית) אמר ר' יצחק לא הי' צריך להתחיל את התורה אלא מהחודש הזה לכם כו' ומה טעם פתח בבראשית משום כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים^ג. וע"פ הידוע^ד שגם שאלה בתורה היא תורה, תורת אמת, יש לומר, דזה שאיתא במדרש (תורת אמת) שההתחלה בתורה הי' צ"ל בהחודש הזה לכם [ובפרט שלשון המדרש הוא לא הי' צריך להתחיל את התורה אלא מהחודש הזה לכם, דלשון לא כו' אלא מורה שהוא לעיכובא^ה] הוא גם אליבא דאמת, שהתורה מתחלת בהחודש הזה לכם^ו. וכמ"ש אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע במאמרו ד"ה זה^ז שפרשת החודש היא עיקר התחלת התורה. אלא שענין זה (שהתורה מתחלת בהחודש הזה לכם) הוא בפנימיות, ובגילוי, התחלת התורה היא בבראשית ברא.

ויש לקשר זה ע"פ הידוע^ח בתיווך ב' הדיעות בזמן הבריאה^ט, דעת ר' אליעזר שבתשרי (כ"ה אלול^י) נברא העולם ודעת ר' יהושע שבניסן (כ"ה אדר^יא) נברא העולם, שהבריאה בפועל היתה בתשרי, והמחשבה לברוא את העולם היתה בניסן^יב. ועל פי הידוע שהמחשבה היא הפנימיות (הכוונה והתכלית) של העשי' שלאחרי המחשבה, נמצא שהבריאה בפועל שהיתה בתשרי היא החיצוניות דהבריאה, ופנימיות הבריאה היתה בניסן^יג. ועד"ז הוא בנוגע להתחלת התורה, דזה שהתורה מתחלת בבראשית ברא גו' (הבריאה בפועל שהיתה בתשרי), הוא בחיצוניות, אבל בפנימיות, התחלת התורה היא החודש הזה לכם (שקאי על ר"ח ניסן).ב) ויובן זה בהקדים דבהחילוק בין תשרי וניסן כמה ענינים. ומהם, דההמשכה בתשרי היא ע"י אתערותא דלתתא, וההמשכה בניסן היא מלמעלה, אתערותא דלעילא מצד עצמה^יד. דזהו שברכת הגשם היא בשמע"צ (תשרי) וברכת טל היא בפסח (ניסן), כי גשם הוא^טו המשכה ע"י אתעדל"ת וטל הוא^טו שיורד מלמעלה מעצמו^טז. ועוד חילוק בין ניסן ותשרי, דהחיות שנמשך בראש השנה (תשרי) על כל השנה הוא בגבול ומדה (שבכללות הוא החיות שמלובש בהנבראים בפנימיותם), שהוא השרש דהנהגת הטבע, וזה שניסן הוא ראש חדשים [דזה שנקרא בשם ראש חדשים הוא לפי שממנו נמשך חיות לכל החדשים, בדוגמת ראש כפשוטו שממנו נמשך חיות לכל אברי הגוף] הוא בנוגע להמשכת אור הבל"ג שלמעלה מעולמות, השרש דהנהגה נסית שלמעלה מהטבע^יז. וזהו שבריאת העולם היתה בתשרי ויציאת מצרים היתה בניסן, כי בריאת העולם הוא זה שנברא העולם מדוד ומוגבל ע"פ חוקי הטבע, ויציאת מצרים היא היציאה מהמיצרים וההגבלות דעולם ע"י גילוי אור הבל"ג שלמעלה מעולמות. ויש לומר דשני ענינים אלה תלויים זב"ז. דההמשכה הבאה ע"י אתערותא דלתתא (עבודת הנבראים) היא מדודה ומוגבלת לפי אופן המטה, וההמשכה הבאה ע"י אתערותא דלעילא מצד עצמה היא כפי אופן המעלה. ועפ"ז צריך להבין, מה שהמחשבה לברוא את העולם היתה בניסן, מהי השייכות דבריאת העולם (מדידה והגבלה) לניסן (גילוי אור הבל"ג).

ג) והנה הפלוגתא דר"א ור"י היא גם בנוגע להזמן דגאולה העתידה. דר"א ס"ל דבניסן נגאלו ובתשרי עתידין ליגאל ור"י ס"ל דבניסן נגאלו ובניסן עתידין ליגאל^יח. ומבאר הצ"צ^יט דאזלי לשיטתייהו באופן הגאולה^כ. דר"א ס"ל אם ישראל עושין תשובה נגאלין ואם לאו אין נגאלין, ולכן ס"ל דבתשרי עתידין ליגאל, כי אז התשובה מתקבלת ביתר שאת^כא. דזה שהגאולה דיציאת מצרים היתה בניסן וגאולה העתידה תהי' בתשרי הוא, לפי שהם חלוקים באופנם. דהגאולה דיצי"מ היתה ע"י הגילוי מלמעלה, ולכן היתה בניסן. וגאולה העתידה תהי' ע"י התשובה, עבודתם של ישראל, ולכן תהי' בתשרי. [וזהו גם הטעם על זה שהגאולה דיציאת מצרים (וכן הגאולות שלאחרי') היתה גאולה שיש אחרי' גלות, בחינת נקבה^כב, וגאולה העתידה תהי' גאולה נצחית שאין אחרי' גלות, בחינת זכר^כב, כי איש מזריע תחילה יולדתנקבה, אשה מזרעת תחלה יולדת זכר^כג]. ור"י ס"ל לא בכסף תגאלו^כד לא בתשובה ומעשים טובים [דאפילו אין עושין תשובה נגאלין^כה], לכן ס"ל דבניסן עתידין ליגאל. וזה שהגאולה העתידה תהי' גאולה נצחית, בחינת זכר, אף שגם גאולה העתידה תהי' ע"י גילוי מלמעלה, הוא, כי הגילוי דלע"ל הוא ממקום נעלה מאד, שגם כשאיש מזריע תחלה יולדת זכר. כמ"ש^כו ולציון יאמר איש ואיש יולד בה והוא יכוננה עליון, דכאשר הגילוי הוא ממקום נעלה מאד, והוא יכוננה עליון, אזי, איש ואיש יולד, דגם כשאיש מזריע תחלה נולד איש (זכר).

וצריך להבין, דבנוגע לאופן הגאולה קיימא לן כר' אליעזר, כמ"ש הרמב"ם^כז שאין ישראל נגאלין אלא בתשובה, ובנוגע לזמן הגאולה מובא בכמה דרושים^כח שבמדרש^כט הכריע וסתם כדעת ר"י דבניסן עתידין ליגאל^ל. ויש לומר הביאור בזה, ע"פ מ"ש בתניא^לא שכל הגילויים דלע"ל תלויים במעשינו ועבודתינו במשך זמן הגלות. דענין זה הוא (בפשטות) לכל הדיעות. אלא שלדעת ר' יהושע, זה שע"י מעשינו ועבודתינו בזמן הגלות יומשכו הגילויים דלע"ל, הוא (לא מצד עצמם, אלא) לפי שבמעשינו ועבודתינו בזמן הגלות יש הכח דהגילוי מלמעלה (כדלקמן סעיף ה). ועפ"ז יש לבאר התיווך דשני פסקי דינים הנ"ל, שאין ישראל נגאלין אלא בתשובה ושבניסן עתידין ליגאל, כי זה שישראל עושין תשובה בסוף גלותן ומיד הן נגאלין^לב הוא, לפי שבעשיית התשובה דישראל בסוף גלותן יש הכח דהגילוי מלמעלה, ענין ניסן.

ד) ויובן זה ע"פ מה דאיתא במדרש^לג משל למלך כו' לא זז מחבבה^לד עד שקראה בתי כו' לא זז מחבבה עד שקראה אחותי כו' לא זז מחבבה עד שקראה אמי, ומבואר בהדרושים^לה, דג' ענינים אלה (בתי אחותי אמי) הם כנגד ג' רגלים.דביציאת מצרים (פסח) שאז היו ישראל במצב דערום וערי'^לו והגאולה היתה ע"י הגילוי מלמעלה, נגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה בכבודו ובעצמו וגאלם^לז, נקראו בשם בתי, דבת היא בחי' מקבל, שאין לו משל עצמו כלום והוא רק מקבל זה שנותנים לו מלמעלה. ובמתן תורה (שבועות) נק' בשם אחותי, דע"י התורה נעשים אחים ורעים להקב"ה. ובכללות הוא, שע"י התורה נעשים ישראל חד עם הקב"ה [כידוע בפירוש המאמר^לח ישראל אורייתא וקוב"ה כולא חד, דע"י שישראל הם חד עם אורייתא עי"ז הם נעשים חד עם קוב"ה]. וע"י התשובה (שלמעלה מתורה) נק' בשם אמי, שהם משפיעים כביכול בהקב"ה. כמ"ש^לט צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו ואיתא במשנה^מ דיום חתונתו הוא יום הכפורים, דע"י התשובה דיוהכ"פ (דביוהכ"פ הוא שלימות התשובה^מא) מעטרת כנס"י עטרה להקב"ה. וכיון שהגילוי דהתשובה והכפרה דיוהכ"פ הוא בחג הסוכות^מב, לכן עיקר הענין דאמי הוא בסוכות. ומבואר בהדרושים^מג, דזה שגאולה העתידה תהי' בניסן, אף שניסן הוא בחי' בתי (למטה מאחותי ואמי), הוא, כי המעלה דאחותי ואמי קשורה עם מציאותו של האדם העובד (שע"י העבודה שלו נעשה אח להקב"ה, ויתירה מזו שהוא משפיע כביכול להקב"ה). ולכן, ע"י העבודה דאחותי ואמי הוא מגיע (ונעשה אח ואם) רק לדרגת האור ששייך להשתלשלות (מציאות האדם)^מד. והמעלה דבתי (שאין לו משל עצמו כלום והוא רק מקבל מלמעלה) היא בענין הביטול. ועי"ז הוא מגיע בעצמות אוא"ס^מד. וזהו שבניסן עתידין ליגאל, כי בגאולה העתידה יהי' גילוי עצמות אוא"ס, דגילוי זה הוא ע"י הביטול [דזהו שבמשיח כתיב^מה עני ורוכב על חמור, עני דוקא], בחי' בתי.

ה) ויש לומר, שמהטעמים על זה שהגילויים דלע"ל תלויים במעשינו ועבודתינו בזמן הגלות דוקא, הוא, כי ענין הביטול הוא בעיקר בהעבודה שבזמן הגלות. וכמבואר במק"א^מו, דבהעבודה שבזמן הבית, מכיון שהי' אז השגת אלקות ובעלותם לרגל גם ראי' באלקות^מז, היתה נרגשת גם מציאותו של האדם המשיג והרואה, ובזמן הגלות, ובפרט בדרא דעקבתא דמשיחא, העבודה היא בביטול, לא מצד מציאותו של האדם ורק מצד האלקות.ויש לומר, דהכח שישנו בדורות אלו לעמוד בכל הנסיונות שלא היו (כ"כ) בדורות הקודמים, כולל הנסיון דאל יבוש מפני המלעיגים^מח שהוא נסיון גדול ביותר^מט, הוא, כי כשהאדם עומד בנסיון ע"י שמגביר הכחות שלו, כיון שכחותיו הם במדידה והגבלה, ישנם דברים שאין ביכלתו להתגבר עליהם, משא"כ בדרא דעקבתא דמשיחא, שהעבודה היא בבחי' בת, לא מצד הכחות שיש לו אלא מצד ביטולו לאלקות, הרי מובן, שלגבי אלקות אין שום הגבלות. ויש לומר, דענין זה (המעלה דבחינת בת שבזמן הגלות) מרומז בזה שמבואר בהדרושים (הובאו לעיל) שג' הענינים דבתי אחותי ואמי הם כנגד ג' רגלים. שהסדר בג' ענינים אלה שבתי הוא למטה מאחותי ואמי, הוא כמו שהם כנגד ג' רגלים, זמן הבית. אבל בחי' בתי שבזמן הגלות, שהוא הביטול שמצד עצם הנשמה, אינה בכלל ג' ענינים אלה^נ והיא למעלה מהם.

ו) ועפ"ז יש לבאר התיווך דשני פסקי הדינים בנוגע להגאולה, שאין ישראל נגאלין אלא בתשובה ושבניסן עתידין ליגאל, כי זה שישראל עושין תשובה בסוף גלותן [שבגלות עצמו, עיקר ההעלם וההסתר דהגלות הוא בסופו], הוא באופן שנרגש בהם, דזה שעושין תשובה הוא לא מצד ציור המציאות של האדם העושה תשובה^נא אלא מפני שהבטיחה תורה שבסוף הגלות יעשו תשובה. בחינת ניסן, בת, שאין לו משל עצמו כלום והוא מקבל מלמעלה. והגם שהתשובה היא ברצונו ובבחירתו^נב, וכלשון הרמב"ם שסוף ישראל לעשות תשובה, עשי' ועבודה דישראל [ודלא כההתעוררות תשובה הבאה ע"י הכרוזים שמלמעלה^נג], מ"מ עשיית התשובה דישראל שבסוף הגלות היא לא מצד הציור שלהם מצד עצמם, אלא מפני שהבטחת התורה פועלת עליהם שיעשו תשובה.

ויש לומר, דזהו מה שישראל עושין תשובה ומיד הן נגאלין, דכאשר עשיית התשובה היא מצד האדם עצמו (שהוא במצב וציור כזה ששייך לתשובה), הגם שתשובה בכלל היא באופן דדילוג^נד מ"מ יש בה איזה סדר והדרגה. דכיון שהאדם הוא מוגבל, גם בהדילוג שלו יש סדר^נה. שבתחלה הוא בא לתשובה תתאה ואח"כ לתשובה עילאה^נה ועד שהוא נגאל לגמרי מהמצב (גלות) שהי' לפני התשובה. וזה שישראל עושין תשובה בסוף גלותן ומיד הן נגאלין, הוא, לפי שעשיית תשובה זוהיא באופן דבת (מצד הבטחת התורה), שהביטול דבת מגיע בעצמות אוא"ס שלמעלה מהשתלשלות (כנ"ל סעיף ה), ולכן, התשובה דבת היא למעלה מסדר והדרגה (למעלה גם מהסדר דדילוג).

ז) והנה זה שהבטחת התורה פועלת על האדם שיעשה תשובה מעצמו, הוא חיבור דניסן ותשרי. דזה שהתשובה (שבסוף הגלות) היא שישראל עושין תשובה בכח עצמם, מלמטה למעלה [ודלא כביציאת מצרים, שחפצם של ישראל לצאת מטומאת מצרים ולדבקה בו ית' היתה מצד הגילוי מלמעלה, שלכן יציאתם ממצרים היתה באופן דכי^נו ברח העם^נז], הוא הענין והמעלה דתשרי. וזה שעשיית התשובה היא מצד הבטחת התורה, שלכן היא באופן דמיד הן נגאלין, למעלה מסדר והדרגה, הוא המעלה דניסן. וכמשנת"ל (סעיף ב) שהמעלה דניסן לגבי תשרי הוא שבניסן הוא המשכת אור הבל"ג. ויש לומר, דזה שבניסן דוקא עתידין ליגאל, אף שבהתשובה שבסוף הגלות (שעל ידה תבוא הגאולה) ישנם שני הענינים והמעלות, דניסן ודתשרי, הוא, כי הכח להחיבור דתשרי וניסן בעבודת האדם הוא כי תכלית^נח הכוונה בהבריאה דתשרי (בראשית ברא) שאז נברא העולם במדידה והגבלה הוא בכדי שע"י העבודה דתומ"צ יהי' בו הגילוי דניסן (החודש הזה לכם). וזהו שהמחשבה לברוא את העולם היתה בניסן, שהמחשבה היא הכוונה והתכלית של העשי' שלאחרי המחשבה (כנ"ל סעיף ב), כי הכוונה והתכלית דבריאת העולם דתשרי (מדידה והגבלה) הוא שיהי' בו הגילוי דניסן שלמעלה מהגבלה. אלא שבכדי שתושלם הכוונה שגם בהגבול יהי' גילוי הבל"ג היתה הבריאה בפועל באופן שבגילוי לא הי' נרגש בה הכוונה. שעי"ז נברא עולם מוגבל. וע"י מעשינו ועבודתינו ובפרט בזמן הגלות, מתגלה שהפנימיות (הכוונה והתכלית) דהגבול שנברא בתשרי הוא שיהי' בו גילוי הבל"ג. וזהו שעשיית התשובה שבסוף הגלות (עשיית ופעולת האדם שנברא בתשרי, גבול) היא באופן דבל"ג (ניסן), כי ע"י מעשינו ועבודתינו מתגלה שענינו הפנימי דהגבול שנברא בתשרי הוא הבל"ג דניסן. וזהו בניסן עתידין ליגאל, כי אז יתגלה שגם הגבול דתשרי, פנימיותו הוא הבל"ג דניסן.

ח) וזהו אמר ר' יצחק לא הי' צריך להתחיל את התורה אלא מהחודש הזה לכם, דענין זה הוא גם אליבא דאמת (כנ"ל בתחלת המאמר), כי זה שהתורה מתחלת בבראשית ברא, אף שענין התורה הוא המשכת וגילוי אוא"ס הבל"ג שלמעלה משייכות לעולמות, הוא, כי הכוונה דתורה היא להמשיך גילוי אוא"ס הבל"ג בהגבול דעולמות, ולכן יש בתורה גם ההגדה דמעשה בראשית בכדי להמשיך הבל"ג דתורה גם בעולם ולעשות ממנו דירה לו ית'^נט. אלא שבכדי שגילוי הבל"ג דתורה יהי' גם בעולם כמו שהוא במציאות (מחוץ להתורה כביכול), לכן פתח בבראשית, שההגדה דמעשה בראשית (ועד"ז הפרשיות שלאח"ז) הוא לפני פרשת החודש, מצוה ראשונהשנצטוו בה ישראל^ס, בכדי שע"י לימוד התורה וקיום המצוות יהי' גילוי הבל"ג דתורה גם בחלק דהעולם כמו שהי' לפני קיום התומ"צ. וכיון דזה שפתח בבראשית הוא בכדי שגילוי הבל"ג דתומ"צ (החודש הזה לכם) יהי' גם בהענין דבראשית כמו שהוא לפני פרשת החודש, נמצא, שבפנימיות הענינים – ההתחלה היא בהחודש הזה לכם, כי הפנימיות דבראשית (שלפני פרשת החודש) הוא החודש הזה לכם.

ט) והנה ידוע^סא דבריאת העולם בכ"ה באלול היתה בבחינת "כה", וביום ברוא אדם הראשון (אחד בתשרי) נעשה גילוי אלקות בעולם, בחינת "זה". אלא שהגילוי שהי' ע"י אדה"ר הוא באין ערוך להגילוי דמ"ת^סב. ועפ"ז יש לומר, דזה שהחודש הזה לכם הוא הפנימיות דבראשית ברא הוא נעלה יותר מזה שהתשובה דהאדם היא באופן דבל"ג (דלעיל סעיף ז). כי החיבור דבל"ג וגבול ע"י שהתשובה דהאדם היא למעלה מהגבלה הוא גילוי הבל"ג דתומ"צ בהעולם כמו שהוא בדרגת "זה", וזה שהחודש הזה לכם הוא הפנימיות דבראשית ברא הוא גילוי הבל"ג דתומ"צ בהעולם שנברא בכ"ה באלול כמו שהוא בדרגת "כה"^סג. ויש לומר, דגילוי זה יהי' בעיקר בהגאולה שלאחרי התשובה דסוף זמן הגלות. דע"י גילוי הבל"ג בהעולם כמו שהוא בדרגת "זה" (האדם) ע"י התשובה שבסוף זמן הגלות, יהי' אח"כ (מיד) הגילוי דבל"ג גם בהעולם^סד כמו שהוא בדרגת "כה", ועי"ז תושלם הכוונה דדירה בתחתונים בתחתון שאין תחתון למטה ממנו^סה. וגם ענין זה נכלל בזה שבניסן עתידין ליגאל [דעתידין ליגאל קאי על הגאולה שלאחרי התשובה], שגם הגילוי בעולם שיהי' בהגאולה (ע"י עשיית התשובה דישראל לפנ"ז) יהי' בבחי' ניסן, אור הבל"ג שלמעלה משייכות לעולמות. והגילוי יהי' באופן שזה יהי' הפנימיות דהעולם עצמו, בגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו בקרוב ממש.

**********

The Lubavitch Library · chabadlibrary.org