Made by a machine and not yet checked by a person - the segments nobody has checked are marked.
347גם עתה הנה בכל מדינה ומדינה נמצאים כאלו, אם אויבים הנלחמים בגלוי אם מתנקמים הנלחמים בתחבולות, אבל כוונתם אחת היא השליטה בתינוקות, והמטרה כמטרת אחז „אם אין קטנים אין גדולים . . אין תלמידים . . אין חכמים . . אין תורה . . אין הקב"ה משרה שכינתו בעולם".
וכאז כן הובטח גם עתה, אשר ע"י המסירת נפש והעמדה בלי חת בקיום התורה ומצות ובענין החינוך בפרט, הנה כל התחבולות והגזירות „שתשכח ח"ו תורה מישראל ולהדיחם ח"ו מאלקות" לא יועילו, והילדים יהיו „לאותות ולמופתים בישראל" ו"היסוד להיות ועמך כולם צדיקים".
וגדול כח המסירת נפש זו לזכות על ידה לגאולה השלימה והאמיתית, שתבוא במהרה בימינו על ידי משיח צדקנו.
(ממכתב ז' אד"ש ה'תיש"א)
ת ש א
במשכן של משה לא הי' האש של מעלה בדמות של ארי* וכן הוא בסי' שער חה"ש. דרמ"צ מצות ספה"ע. — צ"ע מזח"ג לב, ב. ועייג"כ שם ריא, ב. רש"י לבמדבר (ד, יג).
וי"ל דתליא בפלוגתא בפי' הכתוב אם אין פניך הולכים גו' (שמות לג, טו. ראה שם ת"י. ברכות ז, א. ועוד). ולהעיר ג"כ מהפלוגתא זבחים (סא, ב). ואולי י"ל ע"פ הידוע דאוריאל הוא בקו האמצעי ולא פני ארי' שמימין (ראה אוה"ח לזח"ג ריא, א). ואכ"מ.
(מרשימת קיץ ה'תשי"ט)348נלע"ך דמדכתב הרמב"ם בפיהמ"ש למס' שבת פי"ח שזה החילול לא התירו לעשותו אלא מפני הצורך הגדול ע"ש, ולא אשתמיט רבנו להביא דין זה דמפני הצורך הגדול בהלכותיו ש"מ דחזר בזקנותו ממה שסבר בילדותו וכונת רבנו כאן עמוקה וברורה, והוא ע"פ מה שכלל לן בהלכות שבועות פ"ה ה"ל כ' בנשבע שלא ישן ג"י או שלא יאכל כלום ז"י דמלקין אותו וישן ויאכל בכל עת שירצה, וע"ש בכסף משנה דעת הר"ן כזה — והיינו דס"ל דמאי דמותר מטעם סכנה פועל ביטול בעצם הדבר (והר"ן יסבור שהדבר נשאר באסורו רק דהסכנה דוחה את האיסור) — דו"ק והבין (ב) — והכא נמי כונת רבנו היא דלא נימא דבאמת יש כאן דין שבת רק דהסכנה דוחה את האיסור לבד — לא כן הוא, רק דגוף השבת נדחה מפני הסכנה וזה שמדייק רבנו באומרו דחוי' היא שבת אצל סכ"נ, ולא נגע כאן בלשון דחוי' או הותרה שבש"ס, כי אם להדגיש את הדין ששבת גופה הלכה לה בחולה שיב"ס וכאילו לא הי' לגבי' עיקר דין שמירת שבת, כהך דשבועות הנ"ל, ועפי"ז יתברר טעמו של המכילתא פרשת כי תשא מסכתא דשבתא, עה"פ מחללי', ריב"ב אומר הרי וכו' הואיל וחללנו מקצתה נחלל את כולה ת"ל מחללי' מות יומת אפילו כהרף עין (ג), דהצריך קרא לחייב על שבת לאחר שעברה הסכנה משום349דכיון דנוף השבת נדחה כלומר כאילו לא הי' לכן שפיר צריך קרא למקצת שבת אפילו כהרף עין, ע"ש והבין כי הוא ראי' נכונה, ובאמת הספק הנ"ל אם הוא דחוי' או הותרה מקורו בירושלמי מס' עירובין פרק י' ה"ב דחד מוקי לה בתינוק של סכנה וחברי' (בפנים הגי' חברייא) מותיב לי' אם בתינוק של סכנה יביאו ביד ואמר לי' ביכול להביאו דרך היתר ע"ש במפרשי הירוש' הרי דסברת חברייא היא דהותרה, וכנראה כאן הוא יסוד הפלוגתא (א, אבל רובי הראשונים מסכימים עם המהר"מ מרוטינבורג רבו של הרא"ש דשבת לגבי חולה שיב"ס הוי כיו"ט דשרי אוכל נפש, וע' תשו' תשב"ץ הגדול ח"ג סי' ל"ז בד"ה הרמב"ן ז"ל, וכן סתם (ה) הבית יוסף בשלחן הערוך שם סעיף י"ד וי"ב כאשר כן מפרש דעתו מרן המג"א סק"ט ומפיו אנו חיין. ומדברי התוס' שבת קל"ג ד"ה לועס בשניו אין ראי' להיש אומרים שברמ"א שם סעיף י"ב דיש לחלק בין מילה לשאר חולה שיב"ס כמו שמחלק המג"א בשם המ"מ בסי' של סק"ב ע"ש.
וראה זה מצאתי בישועות יעקב או"ח סי' שכ"ח סק"ב שמביא ראי' ברורה ומוכחת (ו) לשי' הפוסקים דשבת הותרה לגבי חולה שיב"ס — מהא דשבת דף ל' ע"א, רישא במאי עסיקנא אי בחולה שיב"ס מותר מיבעי לי' — ואי נימא דלא הוי רק דחוי' הא אמרינן בביצה דף כב ע"א מהו לכבות הנר וכו' הא אפשר בבית אחר, אין לו בית אחר אפשר לעשות מחיצה וכו' וא"כ כשמכבה לצורך חולה אף שיש בו סכנה שפיר שייך לשון פטור אבל לא לשון מותר, כיון דאפשר במחיצה או להכניסו הנר לבית אחר, הסתמא דמלתא כן הוא, ולפיכך לכתחילה מחויב לעשות ע"י מחיצה או בכפיות כלי ואמנם פטור כשעשה תיכף ע"י כיבוי כיון שמ"מ נעשה לצורך חולה שיב"ס, אלא350ודאי סתמא דש"ס (ז) כדעת הרא"ש והטור והב"י בשו"ע דשבת הותרה לגמרי לגבי', וע"י בשו"ת חת"ס או"ח סי' פ"ה שמדחה הדמיון משבת לטומאה מש"ס ערוך סוף פרק טרף בקלפי לחלק לענין עבודה בין שבת דהותרה ובין טומאה דדחוי', ע"ש.
מכל הלין נראה דדעת רוב הפוסקים, ראשונים ואחרונים, היא דשבת היתר גמור לגבי חולה שיב"ס וכן הוא דעת רבנו הרמב"ם כאשר כתבתי לעיל והמכילתא מסייעתו כנ"ל.
(ז) ממנחות (סד, א) חולה שאמדוהו כו', ממשנה (שבת קלג, א) דלועס בשיניו (אף דהוי חולה שיב"ס כמש"ש בתוס'. וחילוק המג"א ס' של סק"ג מסתבר לומר למ"ד שיש כאן איסור אלא שנדחה, משא"כ למ"ד הותרה, ועיין בשו"ע רבינו שם), מל' הרגיל; פקו"נ דוחה כו' — ולא מתיר — משמע להדיא דדחוי' (ואיידי דקאמר בפקו"נ דוחה, קאמר גם בעבודה הל' דוחה, אף שעבודה הותרה. משא"כ א"ת דבכולם הותרה הול"ל בכ"מ מתיר).
(ממכתב יום א' ח' טבת, תש"ה)
. . . בהמשך למכתבי מיום ח' טבת אשר בטח הגיעו במועדו
בפי' המכילתא פ' כי תשא עה"פ מחללי' — הנה כל זמן זה הי' מוקשה בעיני אריכות הל'*) שהקיפו עכו"ם את א"י כו' — דלמאי נפ"מ אופן החילול, ואף את"ל שר"ל שחיללו את השבת דוקא בהיתר (וכמ"ש במכ' הקודם) הרי דוגמא הרגילה בזה בדרז"ל הוא פקו"נ וחולה.
עד שימים אלו ראיתי בשו"ת תורת חסד (להרש"ז מלובלין) חאה"ע ס"ו ס"ב שכ' בפי' מכילתא זו — ביחס לענין אחר — „מדנקט במכילתא בכה"ג שהקיפו עכו"ם את א"י כו'*) מבואר מזה דלההוא נמי היינו רק בכה"ג, שאז הותר לכל ישראל לחלל שבת בכל המלאכות שיצטרפו כו' ונתחללה השבת לגמרי לכל ישראל אבל ביחיד שהתירו לו לחלל שבת בשביל פ"נ בדבר פרטי כו'" עכ"ל. — ומבואר כהנ"ל בפשיטות*, וכן מתורץ — מה שיש לחלק בין נזיר ועינוי דיוהכ"פ לשבת (מ"ש במכ' הקודם), דשם הוא ענין שבגופו משא"כ שבת, ועפהנ"ל מובן.
(ממכתב יום א' ז' שבט, תש"ה)
Suggest a fixSent for reviewReport a problemNo account neededEmbed on another site