Yisro 1

א. בשייכות להכתוב בפרשתנו^א; „ויאמר יתרו ברוך ה' אשר הציל אתכם", ארז"ל^ב „גנאי הוא למשה וששים רבוא שלא אמרו ברוך עד שבא יתרו ואמר ברוך ה'". וצריך להבין מהו הפי' „שלא אמרו ברוך וכו'" — הרי משה ובנ"י אמרו שירה^ח לה' אחר הנס דקרי"ס^ד?

ואין לפרש שהגנאי הוא שלא אמרו ברוך על יצי"מ (כ"א על קרי"ס) דא"כ „העיקר חסר מן הספר".

ויובן זה בהקדים מ"ש בזוהר^ג דעד שלא בא יתרו והודה להקב"ה לא ניתנה התורה לישראל; וכשבא יתרו ואמר^ח „ברוך ה' אשר הציל אתכם וגו' עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלקים גו'", עי"ז פעל ד"אסתלק קוב"ה ביקרי' עילא ותתא ולבתר יהב אורייתא בשלימו".

ולכאורה קשה להבין; איך יתכן שכל מעלתם בקודש של משה ואהרן ושש"ר מישראל — קודם שבא יתרו — לא הי' מספיק עדיין שתנתן התורה לישראל, ולא זכו לה אלא לאחר ש(גם) יתרו הודה להקב"ה ואמר „כי גדול ה' מכל האלקים"?

ב. ויובן כל הנ"ל בהקדים הקושיא: בתחלת הפרשה כתוב „וישמע יתרו כהן מדין חתן משה את כל אשר עשה אלקים" — וצ"ל מה משמיענו כאן הכתוב בהדגשה זו שהי' „כהן מדין" (ולכאו' הי' די להודיענו בקיצור: „וישמע יתרו חותן משה")?

ועוד: ב"כהן מדין" ישנם שני פירושים; א) „כהן" מלשון שר^ז, היינו שיתרו הי' שרו של מדין; ב) כהן לע"ז^ח [וראה רש"י להלן^ט „שהי' מכיר בכל ע"ז שבעולם כו' "]; ולפי' השני, שהי' כומר לע"ז, תמוה ביותר: וכי באה תורה כאן לספר בגנותו^י של יתרו חותן משה [ובפרט שמתוכן פרשתנו נראה שהכוונה להיפך — לספר בשבחו של יתרו]?

והביאור בזה: דבאמת לא בא הכתוב בתואר זה, „כהן מדין", להפחית את חשיבותו של יתרו, אלא, אדרבא, לתאר את גדולתו וכבודו בעבר (בארץ מדין), שע"י זה מודגשת עוד יותר מעלתו בבואו להתגייר, עד ש"נדבו לבו לצאת אל המדבר מקום תוהו לשמוע דברי תורה"^יא.

דהנה גם לפי פירוש השני של „כהן מדין" (שהי' כומר לע"ז) ה"ז מורה על גדולתו של יתרו בענין הידיעה וההשגה, דהרי תחילת טעותם75של הטועים והנטפלים לעבודה זרה באה (בעיקר) ע"י הבנה והשגה. כמ"ש הרמב"ם^יב ש"אמרו הואיל והאלקים ברא כוכבים אלו וגלגלים להנהיג את העולם כו' ראויין הם לשבחם ולפארם ולחלוק להם כבוד. וזהו רצון האכו'".

כלומר, אעפ"י שכן הוא האמת, שהשפעת החיות האלקית נמשכת בעוה"ז הגשמי ע"י הכוכבים ומזלות, וכמארז"ל^יג „אין לך עשב למטה שאין לו מזל מלמעלה המכה בו ואומר לו גדל" — אעפ"כ אסור לכבדם וכו' בשביל זה, כי אין להם שום בחירה ורצון משלהם, והם רק „כגרזן ביד החוצב בו" לעשות כרצון ממ"ה הקב"ה^יד.

וכשם שישנם ממוצעים בעוה"ז — הכוכבים והמזלות, שע"י באה השפעת החיות לעוה"ז — שבאמת הם בטלים במציאותם בתכלית (והמייחס להם איזה כוח וממשלה ה"ז עובד עבודה זרה); כמו"כ ישנם מלאכים ממוצעים בעולם היצירה ובעולם הבריאה וכמש"נ כי גבוה מעל גבוה שומר וגבוהים עליהם^טו — וגם שם, בעולם היותר נעלה, האזהרה לדעת שהם רק כגרזן ביד החוצב בו^טז; ואדרבה; כל שהממוצעים הם במדריגה נעלית יותר — יש עלוליות יותר לטעות בזה.

וזהו הפי' „שהי' (יתרו) מכיר בכל ע"ז שבעולם כו'", היינו שהיתה לו ידיעה והשגה בכל הממוצעים שבכל העולמות עד למעלה מעלה [אלא שבהיותו כהן מדין טעה והכירם כממוצעים שיש להם כוח ושלטון — וזוהי עבודה זרה], מובן מזה גודל השגתו השכלית של יתרו.

מזה מובן שפיר דזה שהכתוב מתארו שהי' „כהן מדין" הכוונה לספר בשבחו — שהי' שר ונכבד בארץ מדין והי' „יושב בכבודו של עולם" במובן הגשמי (לפי' הא' של „כהן מדין") וגם הי' „כומר לע"ז", מכיר בכל ע"ז — הכי גדול בהבנה שכלית (לפי פי' הב', כי שניהם אמת) — ועכ"ז הניח את כל גדולתו וחשיבותו ובא להתגייר.

ג. ולפי הסברה זו, שיתרו הי' גדול בחכמה וידיעה, יובן מ"ש בזוהר שדוקא ע"י הודאתו ניתנה התורה; דאיתא בזוהר^יז עה"פ^יח „וראיתי אני שיש יתרון לחכמה מן הסכלות" — שה"יתרון" שבחכמה דקדושה נמשך ובא דוקא „מן הסכלות", היינו ע"י הבירור של חכמה דלעו"ז^יט, שהיא הנקראת „סכלות". ונמצא דכאשר יתרו, שהי' חכם גדול בחכמה דלעו"ז, בא ללמוד תורה ואמר „כי גדול ה' מכל האלקים" (וכפרש"י הנ"ל) — נעשה עי"ז בירור בחכמה דלעו"ז עד שנתהפכה לחכמה דקדושה, ובמילא נתוסף ממנה (מן הסכלות) יתרון אור בחכמה דקדושה. ולכן דוקא הודאתו של יתרו, מכיון שהמשיכה יתרון אור בחכמה דקדושה, היא שפעלה את הענין דנתינת התורה (שהיא חכמתו ית')76למטה — שלזה צ"ל המשכה ממקום נעלה ביותר.

אמנם הרי ידוע בענין ההכנה לאיזה ענין, כי צ"ל (ההכנה) מעין אותו הדבר שמכינה לו — וא"כ זה גופא דורש ביאור: מהו הענין בבירור החכמה דלעו"ז שבו וע"י הוא הכנה למ"תז

אך הענין, דהנה מבואר בכ"מ^כ שקודם מ"ת „גזר (הקב"ה) ואמר השמים שמים לה' והארץ נתן, לבנ"א^כא. כשביקש ליתן התורה בטל גזירה ראשונה ואמר התחתונים יעלו לעליונים והעליונים ירדו לתחתונים" — היינו שבמ"ת נעשה התחברות המעלה והמטה, שה"תחתון" עולה ונכלל בה„עליון" — וכעין זה הוא הבירור של חכמה דלעו"ז (בחי' תחתון ביותר) ועלייתה בחכמה העליונה; ולכן הרי זה הכנה לענין דמ"ת.

ד. ובהכנה זו למ"ת (ע"י בירור החכ' דלעו"ז) יש יתרון גם על ההכנה למ"ת שע"י קרי"ס. דהנה ידוע דגם קרי"ס הו"ע החיבור דעליון ותחתון, וכמבואר בכ"מ^כב שבקרי"ס נעשה חיבור דעלמא דאתכסיא (ים) ועלמא דאתגליא (יבשה); וגם זה הוא בב' האופנים הנ"ל במדרש, מלמעלה למטה ומלמטה למעלה: המשכת עדאת"כ בעדאת"ג והעלאת עדאת"ג בעדאת"כ^כג. — הרי שגם קרי"ס היתה הכנה למ"ת, ואעפ"כ לא הי' די בהכנה זו ולא ניתנה תורה עד שבא יתרו והודה — עד שנתברר גם החכ' דלעו"ז.

וטעם הדבר י"ל; אעפ"י שהחיבור דעליון ותחתון בקרי"ס הי' בכל העולמות^כד, מראש כל המדריגות עד סוף כל דרגין^כח — מ"מ לא נכלל בחיבור זה אלא „התחתון" שבדרגות הקדושה גופא, אבל לא שהגיע הבירור והעלי' גם ב"תחתון" שבלעו"ז (דמה שהמצריים טובעו בי"ס, אי"ז שהם נתבררו ונזדככו, אלא שמציאותם נאבדה ונתבטלה).

ומטעם זה, שהלעו"ז לא נברר עדיין בקרי"ס, הי' אפשר להיות שיבוא עמלק להלחם עם בנ"י. דלכאו', מאחר שהגילוי אור דקרי"ס נמשך (למעלה) בכל המדריגות; וגם למטה בעוה"ז, הרי לא זו בלבד, שמסוף העולם ועד סופו „שמעו עמים" שמועה זו דקרי"ס^כ, אלא שגם ראו את הנס בעיני בשר, כי „נבקעו כל המימות שבעולם"^כא; ועוד יותר, שגילוי זה פעל בהם ביטול ושבירה, כמ"ש^כח „שמעו עמים ירגזון וגו' נמוגו כל יושבי כנען" ועד שהיו כל האימות יראים להלחם בישראל — ואיך יתכן שלאחר כ"ז יבוא עמלק להלחם עם בנ"י ? אלא שהענין הוא כנ"ל: מאחר שהמציאות עצמה דלעו"ז לא נתבררה77עדיין בקרי"ס, [אלא שבאותה שעה היתה השבירה והביטול בהתפשטותה וכוחותי' של הקליפה (בהשפעתה שבאו"ה) — אבל עצם הקליפה נשאר בהתנגדות לאלקות (מאחר שלא נזדכך וגם לא נתבטל)] במילא ויבוא עמלק וילחם עם ישראל.

ובזה מבואר שלא ניתנה התורה (מצד ההכנה דבקרי"ס וגם לא מצד מעלתם וקדושתם של משה ובנ"י עצמם) עד שבא יתרו והודה ש"גדול ה' מכל האלקים", כי דוקא בו וע"י נעשה הבירור והזיכוך של ה"סכלות" דלעו"ז ונעשה ה"יתרון" בחכמה דקדושה — והתחברות זו דהתחתון ביותר עם העליון ביותר^כט הוא הכנה למ"ת.

ה. והנה עפ"י הנ"ל, יובן (ב"יינה של תורה") מ"ש רש"י^ל „מה שמועה שמע ובא^לא קרי"ס ומלחמת עמלק". וידועה הקושי': הלא שמע יתרו וידע מכל הנסים הגדולים של יצי"מ, ולמה לא נתעורר לבא^לב אלא ע"י שמועה זו ד"קרי"ס ומלחמת עמלק"? ועוד. מאי טעמא שמדייק בלשונו לומר „ומלחמת עמלק" (שמדגיש מלחמתו של עמלק ולא נצחונם של ישראל). ולכאו' הול"ל „הצלת ישראל", „מפלת עמלק" וכיו"ב (להשמיענו עיצומו של הנס)?

אמנם עפ"י הנ"ל יובן; דווקא ב' ענינים אלו ששמע יתרו — „קרי"ס" (היינו שענין החיבור דהעליון והתחתון אפשרי הוא וגם נעשה בפועל) „ומלחמת עמלק" דמוכיח דהחיבור עדיין אינו בשלימותו, כי עדיין הקליפה מתנגדת) ולכן בא (יתרו) „והודה להקב"ה וכו'", ז.א. לתקן ולהשלים את החיבור ע"י בירור וזיכוך הלעו"ז, שלא הושלם עד אז. ובמילא מובן הדיוק, שדוקא שמועת „מלחמת עמלק" היא שהביאה את יתרו ולא הנצחון של ישראל במלחמה זו48).

78ו. ובזה יובן עוד ענין הדורש ביאור; דהנה ידוע הכלל שהסדר צ"ל באופן של „מעלין בקודש"^מד, ועאכו"כ שבזה האופן הי' סדר הענינים של בנ"י במשך הזמן שבין יצי"מ ומ"ת, שיצאו מהמ"ט שערי טומאה^לג ונתעלו בעילוי אחר עילוי עד שהיו ראוים למ"ת230). ולכאו' הרי בהמאורעות של הזמן ההוא היתה גם מלחמת עמלק, שגרמה ירידה גדולה במדרגתם של בנ"י, עד ש"מלחמה לה' בעמלק מדור דור"81)?

ועפ"י הנ"ל יתיישב: מכיון שמלחמת עמלק היא הסיבה להזיכוך והבירור דלעו"ז ע"י יתרו, שהוא עילוי וגילוי נעלה יותר אפילו מהגילוי דקרי"ס, נמצא שגם מלחמת עמלק היא ססוף חלק מהעלי' הכי נעלית וההכנה הכי קרובה למ"ת.

ז. וע"פ הנ"ל יבואר מה שארז"ל ש"גנאי הוא למשה ושש"ר שלא אמרו ברוך עד שבא יתרו ואמר ברוך ה'". „ברוך" הוא מלשון המשכה, וכלשון רז"ל388) „המבריך את הגפן", ו"ברוך ה'" פירושו המשכת הוי' (אלקות). והיינו שהגילוי אור אלקי שע"י שירת (ועבודת) משה ושש"ר, אף שהיא במדריגה נעלית עד מאד, מכל־מקום לא הי' זה עדיין באופן של „ברוך הוי' גו' מכל האלקים", היינו בתכלית ההמשכה עד למטה מטה ממש, כי הרי המציאות דלעו"ז לא נתבררה על ידי עבודתם (וכדוגמת עבודת הצדיקים). „עד שבא יתרו ואמר ברוך ה' ", שעל ידו הי' הגילוי עליון דאור הוי' בתכלית ושלימות ההמשכה עד ל"התחתון" ביותר, שנתברר בהודאתו — ואז ניתנה התורה, חיבור עליונים ותחתונים.

ח. ההוראה מהנ"ל בעבודת כאו"א;

הענין דמ"ת צ"ל וישנו בכל יום ויום, וכנוסח הברכה „נותן התורה" לשון הווה — הרי ההכנה לזה היא העבודה ד"בכל דרכיך דעהו"^לט, שיהי' קשור ודבוק בהוי' („דעהו") לא רק בעניני קדושה, אלא בכל דרכיך — גם ע"י עניני רשות, ולא רק בעניני רשות הקרובים לקדושה, אלא גם בעניני רשות הרחוקים מקדושה — בדוגמא למלחמת עמלק שגם היא היתה (ע"י תוצאותי') הכנה למ"ת.

אולם לפנ"ז צ"ל העבודה דקרי"ס — העבודה בהענינים שבקדושה כנ"ל, וזה נותן כח ואפשריות למלחמת עמלק, הבירור בעניני הרשות — תפלתי סמוכה למטתי ולאח"ז מביהכנ"ס לביהמ"ד ו(רק) לאח"ז — הנהג בהם מנהג דרך ארץ^מ

סדר האדם בכל יום ויום: ראשית עבודתו „מיד כשניעור"^מא הודאה הכללית של הנשמה, „מודה אני לפניך וכו'", ולאח"ז בא סדר העבודה דתפלה ולימוד התורה (עניני קדושה),79ורק אח"כ פת של שחרית (אלא שאם רגיל בה — אוכלה קודם הליכה לביהמ"ד, כדי שיהי' בריא וחזק לעבודת בוראו, כולל הלימוד בביהמ"ד שאין לו קצבה, משא"כ תפלת צבור בביהכנ"ס)^מב וכו', עניני הרשות — מתחלה צ"ל גילוי אור הנשמה ע"י התפלה ותורה, ורק אח"כ אפשר להמשיך האור דקדושה גם בענינים גשמיים^מג;

והנה הנ"ל הוא הסדר לרובא דרובא (והתורה על הרוב תדבר) — שבמשך כל היום בכל זמן פנוי שלו^מד לומד תורה — ואדרבא זהו עיקר ת"ת שלו (כי התורה הרי ענינה — לאפשא 48) לה ולא רק דבר הקבוע ושווה בכל יום — באיכות או בכמות),

אבל נוסף על הנ"ל ישנם כמה חילוקי דרגות הן „בישכר" והן „בזבולון" — ויש ש"מתן־תורה^ד שלו שבכל יום הוא בפרק א' שחרית (בביהמ"ד), סדר קדושה שבסוף התפלה48), ק"ש שבתפלה, פ' התמיד וכו', או גם פ' ברכת כהנים כו' שלאחרי ברכות (כולל תפלות שבהם) השחר.

ועבודה באחד אופנים הנ"ל ה"ה הכנה להגילוי דמ"ת, „אנכי הוי'" נעשה „אלקיך" — כחך וחיותך^מז.