והנה ידוע ההפרש בין תרומת שקלים לתרומת אדנים ומשכן: על תרומת השקלים, שהיא לצורך קרבנות וכו', הי' הציווי לשעתו ו(מצות עשה) לדורות שביהמ"ק הי' קיים — על כל איש מבנ"י ליתן מחצית השקל בכל שנה לקרבנות צבור וכו'ג. (וגם עכשיו בזמן הזה שאין ביתהמקדש קיים, נהגו כל ישראל לקרות בביהכ"נ פרשת שקלים בשבת שלפני ר"ח אדר לזכר המקדשד [לפי ש"בא' באדר משמיעין על השקלים"ה]. „ויש אומרים שיש ליתן קודם פּורים מחצית מן המטבע הקבוע באותו מקום ובאותו זמן זכר למחצית השקל שהיו נותנין באדר"ח). משא"כ תרומת האדנים שחיובה הי' רק קודם לבנין המשכן ותרומת הכללית דהמשכן — שהיתה רק קודם לבנין המשכן וביהמ"קא.
אמנם מכיון שהתורה היא נצחיתח. בכל זמן ובכל מקום, הרי מובן שבעבודת האדם ברוחניות, ישנן עכשיו גם ב' בחי' אלו דתרומת האדנים ותרומת המשכן.
ולא עוד, אלא דמכ"ש הוא; אם הענין הוא כן בכל פרט וחלק שבתורה שישנו בכל מקום וזמן, עאכו"כ בהפרטים השייכים למשכן, שעיקר
בתוכם") ואמרז"לי: „בתוכו לא נאמר אלא בתוכם בתוך כאו"א מישראל" — והיינו גילוי השכינה שכל אחד מבנ"י (ובמילא: בכל מקום וזמן) צריך להמשיך בנפשו ע"י עבודתו — הרי מובן דכמו שבנין המשכן כפשוטו הי' ע"י תרומת אדנים וכו', עד"ז הוא ג"כ ב"משכן" הרוחני בתוך כ"א מישראל, שנעשה ע"י עבודת האדם בבחי' „תרומת האדנים והמשכן".
110ב. והנה ענינן של „תרומת האדנים" ו"תרומת המשכן" בעבודת האדם, יובן מההפרש באופן נתינתן של תרומות אלו במשכן כפשוטו: בתרומת האדנים השתתפו כ"א מבנ"י בסכום שוה לכולם — מחצית השקליא, ובתרומת המשכן נתן כ"א כפי נדבת לבו, וכמסופר בפ' ויקהליב.
ודוגמתן בעבודת האדם י"ל, לכאו', שתרומת האדנים ענינה ביטול וקב"ע הבא מצד עצם הנשמה, שבזה שווים כ"א מבני ישראל; משא"כ התרומה לכללות המשכן שענינה עבודת האדם בכוחות הפרטיים שלו דשכל ומדות — שבזה ישנם חילוקי מדריגות שונות לפי מצבו הרוחני של כ"א, שאינה דומה „נדבת הלב" (בירור וזיכוך המדות ע"י העבודה במוח ולב) של א' ל"נדבת הלב" של השני.
ועפ"ז יבואר ג"כ הטעם מה שהתרומה השוה לכל נפש (מחצית השקל) היתה בשביל האדנים דוקא, אבל היריעות וכלי המשכן וכו' שייכים להתרומה התלוי' בנדבת לבו של כ"א: כי*) האדנים, אף שהם דבר הכי תחתון שבמשכן, הרי הם, ביחד עם זה, היסוד של המשכן כולו — עליהם נצבים ועומדים הקרשים וכו'. ודוגמתם (של האדנים) בעבודת האדם הוא בחי' הקב"עיג, דהן אמת, שבגילוי אין נרגש בה אור אלקי כפי שהוא נרגש בעבודה פנימית דמוח ולביד, אבל עכ"ז הרי היא יסוד וראשית העבודהיח. ולכן היו כל בני ישראל שוים ב"תרומת האדנים", היינו בענין היסודי והכללי של קב"ע וביטול המושרש בעצם הנשמה — ומצד עצם נשמותיהם הרי „כולן מתאימות ואב אחד לכולנה"יח. משא"כ שאר חלקי ופרטי המשכן, הקרשים והיריעות וכו', שבנפש האדם ענינם העבודה בכוחות הפרטיים; הקרשים, שכל אחד הי' „עשר אמות קומתו", מרמזים לעשר כוחות הפנימיים של האדםיז, וכוחות המקיפים שלו מרומזים ביריעות שהיו על המשכן למעלה. ומאחר שאין הרצון ושכלו ומדותיו של אחד דומים לשל חבירו, הרי מובן שהפרש כזה ישנו גם באופני ודרגות העבודה, בהתאם למעלת הכוחות שלו וכו'יח.
ג. אמנם לפי"ז צריך להבין:
דהנה מצינו עוד חילוק בין תרומת האדנים לבין תרומת המשכן; בתרומת האדנים (מחצית השקל) נתחייבו רק האנשים (ולא נשים)יט ודוקא מבן עשרים ולמעלה (ולא פחות)כ, אבל בתרומת המשכן השתתפו בין אנשים ובין נשיםז, ואדרבה, „ויבואו האנשים על הנשים"כא, טפלים להנשיםכב, ואפילו קטנים שלא הגיעו לגיל י"ג שנה הביאו לנדבת המשכן, כדאי'111באדר"נכג — והלא לפי הביאור הנ"ל צ"ל בהיפך: קב"ע וביטול („תרומת האדנים") שמצד עצם הנשמה הרי הוא ענין השייך לכל בן ובת ישראל וגם לקטנים, משא"כ עבודה מסודרת בכחות פנימיים ומקיפים („תרומת המשכן") שעיקר ענינה לא יתכן אלא בגדול וכו', באיש שכוחותיו הפנימיים הם בשלימות ובדרגא המתאימה לעבודה פנימית.
ועוד צריך להבין; הציווי „העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט"כד י"אכה שהוא מכוון לתרומת מחצית השקל שלצורך האדנים — שההפרש בין
ברוחניות
כמארז"לכו, „אין עני אלא בדעת" — וא"כ מהו הטעם שהחילוק שמצד כוחות הפנימיים הזכירה התורה (אפילו אם הוא בדרך שלילה) דוקא גבי תרומת האדנים, קב"ע, שמצד עצם הנשמה ? — ולכאו' לא הול"ל אלא שכ"א צריך ליתן ססום שוה (מחצית השקל) ותו לא.
ויובן כל זה בהקדים לבאר בסדר עבודתו של האדם במשך כל היום — עשיית המשכן הרוחני שבתוך כאו"א והקמתו;
עבודת היום מתחילה ב"מודה אני" שאומר מיד כשניעור משנתו, קודם נט"י, כשעדיין טומאה שרוי' עליוכז. והטעםכח: כי „מודה אני" הר"ז הודאה וקב"ע הבאה מצד עצמות הנשמה ששם אינה מגיעה ואינה נוגעת שום טומאה וכו'כט. ומהאי טעמא גם מובן שבחינה זו שייכת ונמצאת בכל אחד ואחת מבנ"י, אנשים, נשים וטף.
ואחרי הקדמת ההודאה מתחיל סדר העבודה הפנימית דק"ש ותפלה (אלא שצ"ל הכנה לזה — ולכן מקדימים לזה פסד"ז ברכות ק"ש כו'ל); ומביהכ"נ לביהמ"ד — לימוד התורה, ואח"כ העבודה במשך כל היום כולו הבאה באופן של „הנהג בהם מנהג דרך ארץ"לב.
הרי מוצאים אנו בזה ענינים הפכים: מצד אחד, הנה החיוב דק"ש (ותפלהלג)112חל רק על אנשים ולא על נשים וטףלד, שמזה מובן שזוהי עבודה שגם בעיקרה שייכת לכוחות הפנימיים של האדם (מוחו ולבו);
ולאידך גיסא, כל אלו המחוייבים בק"ש (ותפלה), היינו אנשים הגדולים וראויים לעבודה פנימית, כולם קוראים את „שמע" (ומתפללים) בנוסח אחד השוה לכל — שזה מורה שגם עבודה זו קשורה בבחינה ששוים בה כ"א מבנ"י, בחי' עצם הנשמה.
ודוגמתם של ענינים ההפכים הנ"ל בק"ש (ותפלה) ישנה גם בלימוד התורה וקיום המצות, וגם בעבודה של כל היום כולו — „בכל דרכיך דעהו"358) — אלא שהם באופן של אחליפו דוכתייהו:
מצד אחד, הרי עצם החיוב דת"ת מוטל על כל בנ"ילח, דגם הנשים חייבות ללמוד את ההלכות הצריכות להןלז (ואף שחיוב לימודן אינו [בתור חובת לימוד התורה] אלא רק בכדי לדעת איך לקיים את המצוה המוטלות עליהןלח, אולם מכיון שגם הן מברכות ברכות התורה מטעם זהל, הרי מוכח שיש בזה גם ענין של תלמוד תורה); וגם בנוגע לקטנים, הרי מצוה מן התורה על האב ללמד את בנו הקטן תורהמ — שמכל זה מוכח שענין הת"ת יש לו שייכות למדריגה בנפש האדם שבה משתווים כל אחד ואחת מבנ"י.
ואעפ"כ, מצד השני, הרי אופן החיוב של הלימוד — בכמותו ואיכותו — אינו במדה השוה לכל אחד; יש מחויב ללמוד תורה יומם ולילה ובעמקותמא; ובעל עסק שיעורו פחות מזה ועד שיש יוצא ידי חובתו באמירת פסוק אחד שחרית ופסוק א' ערביתמב; והנשים מחוייביות ללמוד רק: א) ההלכות הצריכות להן, ב) עד שתדענה אותן.
וכמו"כ הוא בהעבודה דכל היום כולו בקיום המצות ובעבודה ד"בכל דרכיך דעהו", שהחיוב בכללות הוא דבר השוה לכל נפש — אבל ישנם כמה חילוקים בנוגע לפרטי ואופני החיוב; אנשים מחוייבים בכל מ"ע ומל"ת, נשים אינן מחוייבות במ"ע שהזמ"ג וכו'מג; ועד"ז גם בענין ד"בכל דרכיך דעהו", שיש בו הרבה דרכים ואופנים שונים התלויים במצבו ועסקיו של איש ואיש.
ועפ"ז נמצא שתרומת האדנים והתרומה לכללות המשכן הן בדוגמת העבודה דק"ש (ותפלה) והעבודה דת"ת113(ודכל היום); תרומת האדנים היא בדוגמא להעבודה דק"ש (ותפלה), שנשים וקטנים פטורים ממנה, אבל באנשים המחוייבים בה היא בנוסח השוה לכולם — על דרך תרומת האדנים שנתחייבו בה רק הגדולים „מבן עשרים שנה ומעלה", אלא שכל המחוייבים שווים היו במידת תרומתם — מחצית השקל; והנדבה לכללות המשכן היא בדוגמת העבודה דת"ת (והעבודה דכל היום) שכ"א מחוייב בה גם הנשים והטף, אבל ביחד עם זה אינו דומה שיעור ואופן עבודתו של האחד להשני.
ד. והביאור בכל זה;
העבודה דק"ש (ותפלה) היא מצד הכחות הפנימיים דמוח ולב, אמנם מכיון שבאה ונמשכת ע"י ההקדמה דאמירת „מודה אני", הודאה וביטול מצד עצם הנשמה, לכן נרגש ביטול זה והודאה זו גם בהעבודה דק"ש (ותפלה), היינו שבהעבודה דכחות פנימיים מורגש כי יסודתה בבחי' ביטול וקב"ע שמצד עצם הנשמה.
וזהו הטעם שעבודה זו מוטלת רק על אנשים (גדולים)מד, מפני שהכחות
בשלימות ומתאימים לעבודה זו; אולם מאחר שגם בכוחותיהם הפנימיים נרגש הביטול והקב"ע המושרש בעצם נשמותיהם, ש"כולן מתאימות" — לכן גם הנוסח דק"ש (ותפלה), המרמז ליסודה של עבודה זו, הוא באופן השוה ומשוה את כולם.
ובזה יובן מה שהדגישה התורה בעבודה זו (דק"ש (ותפלה) — תרומת האדנים): „העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט", כי הנידון הוא בעבודה שמצד כוחות הפנימיים דמוח ולב, והרי בהם יש הפרש בין „עשיר" ו"דל", ובמילא אינה דומה עבודתו של האחד לעבודתו של השני. ולכן בתרומתו ועבודתו של כל אחד בפ"ע, אין ניכר שזוהי עבודה שמצד עצם הנשמה; אדרבה, מה שנראה הוא עשר גרה, הרומז לעשר הכחות הפנימייםמה.
אבל ב(השוואת ו)צירוף כולם יחד, היינו יסוד עבודתם המאחדם וכוללם יחד — כולם שווים בתרומתם. והיינו, כנ"ל, דהעבודה בכחות הפנימיים צ"ל באופן שיורגש בה הביטול דמצד עצם הנשמה, שאז ה"עשיר לא ירבה והדל לא ימעיט"מו.
ה. אמנם מכיון שעכ"פ העבודה גופא דק"ש (ותפלה) — תרומת האדנים — הוא מה שהאדם פועל בעצמו ע"י כוחותיו הפנימיים — הרי מובן שעבודה מוגבלת היא ובמילא גם ה־114אור האלקי הנמשך ע"י עבודתו — בא בהגבלה.
וזהו מה שהסדר דק"ש (ותפלה) מוגדר הוא בנוסח קבוע, במספר מדויק של הפרשיות (והברכות), התיבות והאותיות (ופרטי הדינים בדקדוקם וכו')מז — שזה מורה על סדר העבודה הפנימית; „שמע ישראל" (שהוא ל' הבנה והשגה), היינו להתבונן בגדלות הוי' ולבא עי"ז ל"ואהבת את הוי' אלקיך" שתתעורר בלבו אהבתו ויראתו ית'מח. וע"י עבודה זו במוחו ולבו הרי הוא מקשר חכמתו בחכמתו ית', ואהבתו בהאור אלקי המאיר בספי' החסדמ (היינו כמו שאלקות נתלבש ונתצמצם במדות אלו), והיינו שמצד האדם הרי זו עבודה השייכת למדות פרטיות, ולכן נמשך עי"ז ג"כ רק האור המאיר בספירות פרטיות, לא עצמותו ית'.
ו. ואחרי העבודה דק"ש (ותפלה) באה העבודה דלימוד התורה וקיום מצותי', ואח"כ עבודת היום כולו — „בכל דרכיך דעהו" — וענינם לעשות דירה לו ית' בתחתוניםס. והיינו שעי"ז ממשיכים עצמותו ית' למטה בתחתונים, כפי שהם במציאותם.
ובעבודת האדם הלזו שבמשך כל היום (עיקר הזמן דעשיית הדירה) אין בה הגבלות, באיזה אופן (איזה מסחר ומלאכה וכו') לעשות לו ית' דירה בתחתוניםסא ; כי ענינה — ש"התחתונים"סב כמו שהם במציאותם ייעשו דירה לו ית' ע"י שעוסק בהם לשם שמים, ויתירה מזו863) — באופן ד"בכל דרכיך דעהו". ובמילא מובן שאינה מוגבלת ג"כ רק לאנשים וכו' אלא שייכת לכל אחד ואחת מבנ"י84), מכיון שהיא עבודה במעשה ובפועל. אלא שדרוש לזה גם „נדבת לב", היינו שיעשה כל זה בחיות ובהרגש הלב68).
ז. והנה המשכן בכללותו נעשה מהי"גנח (ט"ונז) דברים הגשמיים שבאו מתרומת המשכן הכללית — והיי־115נו, כנ"ל, שע"י עבודת כל אחד ואחת בעניניו הגשמיים עפ"י תורה ה"ה ממשיך עצמותו ית' למטה בתחתונים.
אבל מ"מ אין עבודה זו אפשרית אלא לאחר העבודה ד"תרומת האדנים" ע"י אלו ש"מבן עשרים שנה ומעלה"; כי דוקא עבודתם זו בכחות פנימיים שלהם כפי שהיא מיוסדת על הביטול וקב"ע שמצד עצם הנשמה, היא הנותנת כח ויכולת לכאו"א להמשיך עצמותו ית' למטה ע"י העבודה ד"תרומת המשכן"88).
וכמו בעבודת כל יום ויום, שדוקא לאחרי עבודת ק"ש (ותפלה) של הגדולים בישראל יש בכח כל אחד ואחת מישראל לעשות דירה לו ית' במשך כל היום כנ"ל.
ח. והנה כמו שבסדר עבודת היום לעשות משכן לו ית' הנה היסוד וההקדמה היא אמירת „מודה אני" שהוא הביטול וקב"ע שמצד עצם הנשמה, עד"ז הי' בעבודת המשכן;
דהנה מצינו שכשמסר משה לישראל את ציוויו של הקב"ה על עשיית המשכן, נאמר קודם לזה; „ויקהל משה את כל עדת בנ"י". ולכאו', הי' לו תחלה להקהיל את כל אלו שמבן עשרים שנה ומעלה ולצוותם על „תרומת האדנים" הבאה לראשונה, ואח"כ להקהיל את כל עדת בנ"י, כולל גם הנשיםלט ולצוותם על „תרומת המשכן"?
אלא שהקהלה זוס הי' בשביל לעורר את בחי' עצם הנשמה שישנה בכ"א מבנ"י בשוהסא, ולכן הקהיל משה את כל עדת בנ"י גם נשים וטף, בכדי לעורר את עצם הנשמה שבכ"א מישראל, כי עי"ז הי' אפשר אח"כ לצוותם על בנין המשכןסב; שבעבודה דכחות פנימיים יורגש בחי' הקב"ע וביטול שמצד עצם הנשמה — תרומת האדנים, ואח"כ העבודה דנדבה הכללית למשכן.
ועד"ז הוא בכל דור ודור, שהתעוררות עצם הנשמה באה ע"י בחי' „משה", „דאתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא"83), נשיאי ישראל שהם בחי' הראש ומוחין של בנ"י שבדור84), ובכח זה יכול כאו"א בעבודתו דכחות פנימיים שלו בק"ש (ותפלה) ואח"כ ע"י העבודה דלימוד התורה וקיום המצות, ו"בכל דרכיך דעהו" שבמשך כל היום כולו, לעשות לו ית' דירה בתחתונים.
(משיחת ש"פ ויק"פ תשכ"נ)
Suggest a fixSent for reviewReport a problemNo account neededEmbed on another site