Mishpatim 2

א. עה"פ^א „אם כסף תלוה וגו'" מעתיק רש"י בפירושו את התיבות „אם כסף תלוה את עמי", ומפרש; „ר' ישמעאל אומר כל אם ואם שבתורה רשות חוץ מג' וזה א' מהן".

כוונתו של רש"י, בפּשטות, לבאר: הלא גמילות חסדים היא מצוה וחובה^ב, ולמה נאמר כאן „אם כסף תלוה" דמשמע שהוא דבר התלוי ברצונו של האדם ? ולזה מפרש רש"י שתיבת „אם" בכתוב זה אין פירושה „רשות", כמו בשאר המקומות, אלא שבהתאם לתוכן המדובר כאן — הוא ענין של „חובה". ומצד הדוחק לפרש מובנה של תיבה זו באופן היוצא מן הכלל, לכן ממשיך רש"י לומר ש"מצא לו חבר", כי בג' מקומות בתורה „אם" פירושה „חובה", והם^ג (נוסף על פסוק זה); „ואם מזבח אבנים גו'"^ד; „ואם תקריב מנחת ביכורים גו'"^ח.

ב. בפרשה הקודמת עה"פ^ד „ואם מזבח אבנים וגו'" מביא רש"י מאמר ר' ישמעאל בפעם הראשונה^יד, וממשיך ומפרט ואומר; „. . אם זה משמש בל' כאשר . . שהרי חובה עליך לבנות מזבח אבנים שנא'^יח אבנים שלמות תבנה, וכן אם כסף תלוה חובה הוא שנאמר^י והעבט תעביטנו . . וכן אם תקריב מנחת ביכורים, זו מנחת העומר שהיא חובה כו'".

וגם בפירוש דבריו אלו צריך להבין;

א) מדוע אינו מפרט ההוכחה שמנחת העומר היא חובה, כמו שמפרש גבי מזבח אבנים והלואה?

ב) למה בחר רש"י להוכיח שמזבח אבנים הוא „חובה", מהכתוב „אבנים שלמות תבנה וגו'" — ולא ממש"נ קודם לכן^יח: „ובנית שם גו' מזבח אבנים"?

ג) מהו הטעם שם — שמביא רש"י גם שם בעל המאמר (ר' ישמעאל):

ג. והביאור בכ"ז;

כלל זה שאמרו ר' ישמעאל אינו כולל אלא אותם מקומות בתורה שתוכן ענינם הוא בגדר „רשות" ו"חובה", דאז יש לפרש „אם" הנאמר בהם בא' משתי הפנים; רשות („אם" כמשמעו), או חובה („אם" משמש בל' כאשר), ולהם כיוון ר' ישמעאל באמרו שכולם רשות חוץ מג',

משא"כ במקום שה"אם" מדבר בענין שאינו בגדר רשות או חובה, אלא שזהו סיפור דברים ותנאי; או אפילו בדבר שיש בו חיוב, אבל מוכחא מילתא שלא נאמר בתור ציווי וחובה — הרי כל כגון אלו מלכתחלה אינם נכנסים בכללו של ר' ישמעאל, שאינו אלא ב"אם" המתפרש לרשות או לחובה^יח.

וכמו שמובן זה בפשטות בפסוקים: „כי אם הלחם אשר הוא אוכל וגו'"^יט; „אם בהמה אם איש לא יחי' וגו'"^כ (שכבר למד אותם התלמיד), ועוד רבים כיוצא בהם — דמוכח מתוכם ותוכנם, שהל' „אם" הנאמר101בהם אינו משמש כלל ל"רשות" או „חובה" (אלא במובן אחר לגמרי; „אך", „רק", „או")^כב.

וכן הוא הדבר בל' „אם" בהכתובים דלהלן (אף שהם מסוג שונה); „הלא אם תטיב שאת וגו'"^ח — דודאי שדבר זה אמרו הקב"ה לקין (לא בדרך ציווי וחובה להטיב מעשיו — כי פשוט הוא), אלא בתור טעם והסברה למה שאמר קודם לכן: „למה נפלו פניך"? — „הלא (בידך הדבר) אם תטיב, שאת" (— „ישתביק חובתך"). הרי ש"אם" זה אינו מענין „חובה" או „רשות".

ועד"ז בכתובים: „אם שמוע תשמעו בקולי וגו'"^ח או: „אם בחקותי תלכו וגו'"^ט, שאין כוונתם להודיע עצם החיוב לשמוע בקול ה' וללכת בחוקותיו, כי חובה זו כבר יהועה ממקומות רבים בתורה; ולא באו הכתובים אלא להתנות ולתלות בהם את השכר הנאמר לאחר זה; „אם שמוע וגו' (אזי) והייתם לי סגולה"; „אם בחקותי תלכו" — „ונתתי גשמיכם בעתם".

ז. א. שבפסוקים אלו (וכיו"ב), שהסברא נותנת שאין כוונתם ציווי על ענין ה"חובה" שבתוכנם, הרי „אם" שבהם הוא במובנו הפשוט (תנאי וכו'), ואין לו שייכות ל"רשות" ו"חובה" שבדברי ר' ישמעאל.

ד. אמנם בד"א (שה"אם" פירושו בל' תנאי כו') כשהכתוב אומרו בענין שציוויו וחיובו כבר ידוע ופשוט (מהכתובים הקודמים או שמובן מאליו). אבל כאשר הנידון הוא בדבר שחיובו אין ידוע עד הנה — הרי לא יתכן לומר ש"אם" נאמר בו בתור תנאי (לדבר שטרם נודע עיקר ענינו — ציוויו וחיובו).

וכמו בכתוב דפרשתנו „אם כסף תלוה את עמי וגו'" [אף שמצד המשך הלשון אפשר לפרשו בל' תנאי כנ"ל, ש"אם" תקיים מצות גמ"ח אז „לא תהי' לו כנושה וגו'", בכ"ז], מכיון שעד פסוק זה לא נכתב הציווי על גמ"ח, הרי א"א לומר שכוונת הכתוב להתנות בו (ב"אם כסף תלוה") ציווי אחר, בעוד שלא נאמר עדיין ציוויו וחיובו הוא.

ולכן מפרש רש"י ש"אם" זה חובה הוא (ומשמש בל' „כאשר" — ודלא כ"כל אם ואם שבתורה", היינו כל „אם" שבגדר רשות וחובה, שפירושן „רשות") ושישנם עוד ב' מקומות בתורה שה"אם" הכתוב בהם הוא „חובה":

גם בפסוק „ואם מזבח אבנים תעשה לי וגו'" א"א לומר שהמכוון הוא הקדמת תנאי למ"ש אח"כ „לא תבנה אתהן גזית" — כיוון שטרם יודעים החובה לבנות מזבח אבנים. וכן אין שייך לפרש כזאת בפסוק „ואם תקריב מנחת ביכורים וגו'" דכיון שעד עתה לא ידענו ע"ד מצוות מנחת העומר — אין לפרשו במובן של תנאי להנאמר לאח"ז שיהי' „אביב קלוי באש וגו' ".

נמצא שבכל ג' פסוקים אלו הרי עכצ"ל ד"אם" הנאמר בהם אינו כמשמעו („רשות" או ע"ד תנאי) אלא משמש ל' כאשר לחובה.

ה. ועפ"ז יובן מה שרש"י (בפ' יתרו) מביא כתובים בהם מפורש שגמ"ח ומזבח אבנים הם חובה, ואינו102מביא כתוב דחיוב זה בנוגע למנחת העומר (כנ"ל ס"ב) — כי בהבאת פסוקים אלו בנוגע לגמ"ח ומזבח אבנים אינו מתכוון (לההוכחה, שהם חובה) אלא להדגיש ולהודיע, שהציווים שבהם — נאמרו להלן, ושמצוותם טרם ידועה (מכתובים שנאמרו לפני „אם כסף תלוה" ו"אם מזבח וגו'"; ואשר לכן א"א לפרש „אם" — תנאי כו', כנ"ל) — והיינו משום שבנוגע להם (גמ"ח ומזבח אבנים) — אפשר לטעות ולומר שידענו כבר שמחוייב בהם מהנאמר לפנ"ז;

גמ"ח — כבר נאמר באברהם^כב „כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו גו' לעשות צדקה ומשפט גו'";

מזבח אבנים — כבר נאמר ביעקב „ויקח את האבן גו' וישם אותה מצבה גו'"^כח —

משא"כ במנחת העומר שאין מקום לטעות זו, לא הוצרך רש"י להביא הכתוב שבו נאמר חיובה.

ו. עפ"י הסברה זו, שדברי ר' ישמעאל אמורים רק כשתוכן הכתוב הוא בגדר רשות וחובה, יובן גם זה שאין הפסוק „ואם יהי' היובל וגו'"^יג בכלל אלו ש"אם" הוא ל"חובה" — כי „היותו" של יובל (בזמן שנוהג) הוא ענין הבא ממילא (בהגיע זמנו), ואינו תלוי כלל בבחירתו ופעולתו של האדם, ולכן גם בזה לא שייך לומר ש"אם" כוונתו לרשות או לחובה.

אמנם, עם היות ש"אם" שביובל אינו דומה — מצד פעולות האדם כו' — להג' „אם" שבמאמר ר' ישמעאל, בכ"ז בפירוש התיבה הרי הוא דומה להם: גם „אם" שביובל משמש בל' „כאשר", והיינו מפני הצד השוה שבהם, דבכולן אין המדובר ב(„אם") ספק, אלא ענין של „ודאי" (אם מטעם „חובה" שעל האדם, שהוא הסוג שבמאמר ר' ישמעאל, או מטעם שאינו ביד האדם ויבוא במילא ובודאי — היובל)^כד.

ולכן כשרש"י מפרש שימושה של תיבת „אם" בפסוק „ואם תקריב מנחת103ביכורים גו'", וכותב „הרי אם משמש בל' כי כו' ", והיינו — „כאשר"^כח, הביא דוגמא מ"אם יהי' היובל גו'", לפי שגם שם משמש בל' „כאשר"^כ, כנ"ל. (אבל ודאי שאין כוונתו להשוותן גם בענין של „חובה", שהרי „אם יהי' היובל" לא ניתן להתפרש לא לרשות ולא לחובה, וכנ"ל).

וכן בפסוק „אם כופר יושת עליו גו'"^יא, שאין „אם" שבו נכלל בין המנויים דר' ישמעאל. אעפ"י ש"זה משפטו שישיתו עליו ב"ד כופר" — מ"מ לא שייך לומר שהוא „חובה";

הגדר ד"חובה" שייך רק בדבר הבא במצב רגיל ובתנאים מצויים, שאז מתאים לומר שעל האדם מוטל חיוב לעשות דבר מסויים; אבל בנדו"ד הרי כל ענין הכופר הוא בנוגע למציאות של מקרה (בלתי מצוי, ויתרה מזו — היפך סדרו של עולם), שכאשר „יגח שור גו' והמית איש גו' (אז) זה משפטו כו'" — ולכן אין שייך לומר שמשפט זה לחייבו כופר הוא בגדר הטלת „חובה" על הב"ד, ובפרט זה — אינו דומה להג' שבמאמר ר"י.

אמנם בפירושו של תיבת „אם" הנאמר בכופר, היינו לענין הוודאות שבו (לאחרי שכבר המית שורו כו'), אינו שונה מאלו שבמאמר ר"י — ולכן פירש רש"י שם: „אם זה אינו תלוי וה"ה כמו „אם כסף תלוה" לשון אשר כו'"^כז.

ז. ומעתה יש לבאר הטעם שרש"י מעתיק מהכתוב גם את המלים „את עמי":

דהנה אף שגמ"ח היא מצוה וחובה, עדיין הי' אפשר לומר ש"אם" זה פירושו רשות — היינו אם נאמר (בכדי ליישב את הל' „אם") שהכתוב מיירי גם בהלואה לנכרי, ושהיא אינה104אלא רשות, ומשו"ז נאמרה בל' „אם כסף תלוה גו'"", שבפשטות משמעותה „רשות".

ולכן מעתיק רש"י „את עמי" שעי"ז שולל הפירוש הנ"ל, וכמו שמפרש אח"כ „וזה משמעו, אם כסף תלוה — את עמי תלוהו ולא לנכרי כו'", והיינו שהמדובר בכתוב זה הוא רק בהלואה לבן ישראל^כח, ולכן עכצ"ל ש"אם" האמור כאן חובה הוא ולא רשות.

אמנם לאחרי כל זה, יש עדיין טעם אחר (כדלהלן)^כט לפרש ש"אם" האמור כאן הוא „רשות" ולא „חובה" — ולשלול זה באה הוספת רש"י: „ר'*) ישמעאל אומר כו'", היינו שא"א לומר כן כיון שהמדובר בר' ישמעאל (ושיטתו) — וכפי שית' להלן.

ח. בפ' המן^ל (שכבר למדה התלמיד) מסופר, שמשה רבינו ציוה לבנ"י שיניחו מהמן „מלא העומר ממנו למשמרת לדורותיכם גו'". ופירש"י (לדורותיכם): „בימי ירמי', כשהי' ירמי' מוכיחם למה אין אתם עוסקים בתורה, והם אומרים נניח מלאכתנו ונעסוק בתורה — מהיכן נתפרנס, הוציא להם צנצנת המן, אמר להם כו' בזה נתפרנסו אבותיכם, הרבה שלוחים יש לו למקום להכין מזון ליריאיו".

ולכאורה מוכח מפירושו זה, כי כל איש מישראל אין לו להתעסק בעניני העולם בשביל פרנסתו; כ"א יעסוק בתורה והקב"ה יזמין לו פרנסתו בדוגמת המן. ומובן, שכאשר הנהגתו היא כהוראת התורה — בהתמסרות שלמה ואמתית לתורה ומצותי' — הרי גם פרנסתו המזומנת לו מהקב"ה היא שלמה, בכל צרכיו, ובמילא לא יצטרך גם לגמ"ח — ובדוגמת אוכלי המן. ואם אין פרנסתו מצוי' בשלימות וזקוק ללוות, הרי זה גופא מוכיח שלא התנהג כדרישת התורה (אלא עסק בעניני העולם והשתדל בפרנסתו בדרך טבעי).

לפ"ז הי' אפ"ל ש"אם כסף תלוה גו'"" אינו „חובה": המקיים ציווי והוראת התורה — לא יצטרך לגמ"ח ולא משתעי בי' קרא; ועכצ"ל שהמדובר הוא בזה שאינו מתנהג ע"פ ציווי התורה, וא"כ

א) ה"ז בלתי רגיל שבן־ישראל יתנהג היפך מהוראת התורה (בכללות סדר והנהגת חייו) — ובמציאות בלתי רגילה אין מתאים הל' של „חובה", כנ"ל ס"ו;

ב) מכיון שהוא חטא ופגם וכו' י"ל שאין חובה להלוות לו, כ"א רשות וכו'.

ועפ"ז מנ"ל ש"אם כסף תלוה גו'" הוא „חובה" שלא כבכל (לבד ב') המקומות בתורה?

ולכן מקדים רש"י שמאמר זה — ר' ישמעאל אמרו;

במס' ברכות^לא מצינו מחלוקת בין ר"י ורשב"י: „ואספת דגנך^לב מה105ת"ל לפי שנאמר *^לב לא ימוש ספר התורה הזה מפיך, יכול דברים ככתבם, ת"ל ואספת דגנך — הנהג בהם מנהג דרך ארץ, דברי ר' ישמעאל. רשב"י אומר אפשר אדם חורש כו' תורה מה תהא עלי', אלא בזמן שישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית ע"י אחרים כו', ובזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית ע"י עצמן, שנאמר ואספת דגנך כו'".

הרי שלשיטת ר"י על האדם להתעסק בעניני העולם בשביל פרנסתו — „הנהג בהם מנהג דרך ארץ". ואף שגם באופן זה, אם הוא מתנהג בעניני העסק כראוי, בזהירות מכל איסור וכו' ובקביעת עתים לתורה וכו', יזמין לו הקב"ה פרנסתו הנחוצה לו מבלי שיצטרך להלואה^לג — בכ"ז מכיון שצריך הוא להשתדל בפרנסתו בדרכי הטבע, הרי בנקל יוכל ליכשל במדת (כמותה ואיכותה של) ההשתדלות ולבוא למצב שיהי' זקוק להלואה; ופשוט שבאופן כזה ובמציאות רגילה כזו, שנכשל בדבר שקשה ליזהר בו, יש „חובה" להלוות לו.

נמצא, איפוא, שלשיטת ר"י א"א לומר ש"אם כסף תלוה גו'" פירושו „רשות". ולכן הביא רש"י ענין זה בשם ר' ישמעאל, בכדי לרמז לשיטתו שבה ההכרח לפירוש זה^לד.

ט. והנה לכאורה הי' אפ"ל שאין דברי ר"י (ש"אם" יתכן להיות גם חובה) אמורים אלא במקום שנאמר „אם", אבל במקום שנאמר „ואם" (בתוס' וא"ו, המחברו למש"נ לפנ"ז) דאז פירושו (לכאו'); ואם תעשה באופן שונה ממש"נ קודם לכן, הרי מוכח ביותר שהוא („ואם") תלוי ורשות — א"כ מסתבר לכאו' שא"א לפרש שהוא חובה.

אמנם מזה שרובם (ב' מג') מהיוצאים מן הכלל דרשות הם במקום שנאמר „ואם" — „ואם מזבח אבנים גו""; „ואם תקריב מנחת ביכורים גו'" — מוכח שגם כשנאמר „ואם" יתכן שיהי' חובה (אלא שהכלל מחדש שאינו כן). וזהו שדייק רש"י בלשונו „כל אם (ולא מסתפק בזה, אלא ממשיך ולא בתור וא"ו המוסיף כמו בל' הרגיל „כל צדיק וצדיק") ואם כו'", כי כוונתו בזה [לא רק להדגיש שבכ"מ (חוץ מג') רשות הוא, אלא]106להדגיש שבין שנא' „אם" בין שנאמר „ואם" — בשניהם חל ומחדש כללו של ר"י.

ורש"י, לשיטתו, מוכרח לומר כן;

בפסוק „מזבח אדמה תעשה לי גו'"^לה (שלפני פסוק „ואם מזבח אבנים גו'"), שהמדובר בו במזבח שבנו ישראל במדבר, מביא רש"י ב' פירושים; „מחובר באדמה שלא יבננו ע"ג עמודים. ד"א, שהי' ממלא את חלל מזבח הנחושת אדמה בשעת חנייתן".

הנה לפי פי' הב' הי' אפ"ל לכאורה שפסוק „ואם מזבח אבנים גו'"" בא בהמשך לפסוק שלפניו והוא רשות, ופירושו; שאם תמלא את המזבח שבמדבר (לא באדמה אלא) באבנים, „לא תבנה אתהן גזית גו'". אבל לפי' הא' הרי א"א לפרשם כהמשך אחד, כי אין ענינם שוה; „ואם מזבח אבנים גו'" מיירי בהמזבח עצמו, משא"כ בפסוק שלפניו („מזבח אדמה") שלפי פי' הא' המדובר באופן בנייתו של המזבח. והיות שפירושו זה הוא הראשון (— העיקרי), הרי מובן שרש"י (לשיטתו) מוכרח לפרש את הכתוב „ואם מזבח אבנים גו'" בתור חובה וציווי חדש, היינו שיבנו מזבח לאחרי שיעברו את הירדן (ולא קאי על זה שבנו במדבר).

וזהו הטעם (נוסף על הנ"ל — שנוגע לפי' „אם כסף") שרש"י מביא דברי ר"י בשם אומרם בפ' יתרו; לרמז דפירושו בפסוק דיתרו „ואם מזבח אבנים גו'" (שה"ואם" לא בא כהמשך להפסוק שלפניו, וכי אין ענינו רשות, אלא חובה) יתבאר בזה שר' ישמעאל אמרו, כי ר"י הוא הסובר ש"מזבח אדמה" פירושו „שלא יבננו ע"ג עמודים"^לו. ולכן לשיטתו א"א לפרש ש„אם מזבח אבנים גו'" בא בהמשך ל"מזבח אדמה גו' " שלפניו כנ"ל (ושהוא רשות), ולכן עכצ"ל שאין המדובר בו במזבח הנחושת שבנו במדבר אלא בחובת עשיית מזבח אבנים בכניסתם לארץ.

י. אמנם עדיין הי' מקום לדחוק ולומר שאף שעשיית מזבח אבנים חובה היא בכ"ז „ואם מזבח אבנים וגו'" רשות הוא;

אם נאמר ש(לפעמים) הלבינה היא ג"כ בכלל „אבן"^לז, הי' אפ"ל שהחובה (האמורה במקום אחר) לעשות מזבח אבנים אינה שוללת מזבח של לבנים. היינו שהרשות לעשות המזבח של אבן או של לבינה. ולפי זה יש מקום לפרש ה"אם" כמשמעו (רשות): „ואם מזבח אבנים (ולא של לבנים) תעשה לך^לח, לא תבנה אתהן107גזית" (כי ענין „גזית" יתכן רק במזבח של אבנים ממש^לט).

ולכן מביא רש"י הוכחתו על חובת עשיית מזבח אבנים ממ"ש „אבנים שלמות תבנה גו'" (ולא מפסוק הקודם: „ובנית שם גו' מזבח אבנים"), כי אבן שלימה (ע"ד הפשט) תתכן באבן שאינה עשוי' בידי אדם, והיא שלימה בטבעה ומשעת בריאתה (בידי שמים)^מ, ומכאן, שהחובה לעשות מזבח אבנים היא בשל אבנים ממש (ע"פ פשוטו של מקרא), וא"כ עכצ"ל ש"ואם מזבח אבנים וגו'"" אינו רשות אלא חובה.

יא. טעם נוסף לזה שרש"י מביא דברי ר"י בשם אומרם:

מצינו פלוגתא בגמ'^מא בין ר"י ור"ע בכמה דברים^מב אם הם רשות או חובה, היינו בענינים שאין בהם הכרע אם פירושם רשות או חובה — שיטתו של ר"י היא שיש לפרשם „רשות", ושיטתו של ר"ע — שהם „חובה".

ודברי ר"י בעניננו ש"כל אם ואם רשות חוץ מג' כו'", מתאימים לשיטתו שבאם אין הכרע צ"ל שהוא רשות — ולכן „כל אם ואם" (גם אם יש מקום לומר שהוא חובה) פירושה רשות — ובמילא מובן, לאידך גיסא, שאלו הג' היוצאים מן הכלל יש בהם הוכחה ברורה המכריחה לפרש את ה"אם" שבהם שהוא חובה.

וזהו גם הטעם (הנוסף) שרש"י מביא מאמר זה בשמו של ר"י, בכדי לרמז שבאלו הג' מקומות יש הכרח גמור לפרש שהוא חובה (שהרי גם ר"י, שבכל מקום שאין בו הכרע סובר שאינו אלא רשות, סובר כאן שהוא חובה) — וכמו שמוכיח רש"י מהכתובים — שבע"כ צ"ל שענינם חובה.

יב. מ"יינה של תורה" בפרש"י זה:

מחלוקת זו שבין ר"י ור"ע — בכתוב שאין לו הכרע אם לפרשו כרשות או כחובה^מג — יסודו בההפרש שבין אופני עבודתם:

ר"י הי' כהן^מד (גדול^מה). ענינו של כהן הוא שמצד תולדתו (בטבעו) „קדוש הוא לאלקיו", והיינו שאופן עבודתו הוא עבודת הצדיקים. ר"ע הי' בן גרים^מו, התחיל ללמוד תורה בהיותו בן ארבעים שנה^מז, ומזה — שעבודתו היתה בקו התשובה^מח.

108ידועה תורת הה"מ ממעזריטש^מ על מארז"ל60) „שלא יאמר אדם אי אפשי לאכל בשר חזיר כו' אבל אפשי ומה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי כך" — שכן צריך לומר מי שלא חטא מעולם. אבל הבע"ת — להיות ש"סורו רע"81), שבו עלולה יותר ההשתייכות לרע — צריך הוא לומר „אי אפשי כו'".

ועד"ז הוא גם בענין רשות וחובה; כשהנידון הוא בצדיק, שמופרך אצלו בטבעו כל דבר שהוא היפך הקדושה — די לו בעבודתו בשאר הדברים — גם אם לא יתעסק לברר ולזכך את הדבר שאין לו הכרע, ועבודתו בדבר הזה היא בבחי' „רשות" (וגם אם יהי' רק רשות — קרוב שיעשנו שהרי צדיק הוא ובדבר הזה82) יש קס"ד שיהי' חובה); משא"כ הבע"ת, שזקוק לזריזות ולזהירות יתירה, ואם הי' רגיל לקרות דף א' צריך לקרות ב' דפים63) — צ"ל חובה.

ולכן ר"י, שעבודתו היא עבודת הצדיקים, סובר שבמקום שאין הכרע, רשות הוא; משא"כ ר"ע שעבודתו היא בקו התשובה, סובר שחובה הוא.

יג. ומזה מענה ברור לאלו השואלים ותמהים, ביחס להתגלותה של תורת החסידות בדורותינו אלו; וכי „אכשור דרא"? — כי, אדרבא, דוקא בזמנים אלו, מחמת החושך הכפול ומכופל שבהם, יש צורך בחיזוק רב יותר ולנתינת כחות מיוחדים בכדי לעמוד נגד כל מונע כו'.

וע"י עבודתנו בהפצת המעינות חוצה — קאתי מר, דא מלכא משיחא, ובקרוב ממש.