שמיה רבאעג כו', וזהו הגילוי שיהי' לע"ל בב"אע. ולפמ"ש כאן י"ל פי' מה שנא' ליעקב ב"פ כ"א ישראל יהי' שמך*, שמה שא' לו המלאך ז"ע שנק' ישראל לי ראש שמאיר בו המוחין עכ"ז לגבי עצם החכ' נק' ישראל זוטא, ומ"מ הוא כי שרית מפני שנק' ישראל לי ראש בחי' הוי' בחכ'עד שמאיר במדות, וגם כי אז אינו ו"ק לבד שנק' קטן א"כ מצד ש' הוי' שבת"תעה נק' ג"כ כי שרית כו', ומה שא' לו הקב"ה בעצמו זהו כענין במ"ת נדמה להם כזקן עצם חכמתו ממש כו' זהו בחי' ישראל סבא כו'. וכ"ז הו"ע בחי' נער ובחי' זקן, אך מפני שיבה שהוא בחי' יגת"ד דא"א שלמעלה גם מהח"ע שמבחי' זו נמשך זקן שקנה חכ' כנ"ל, זהו בחי' הגבוה יותר כו', והענין י"ל עפמ"ש במאו"א סמך סעי' י"ח סבא דסביןעו נק' מוחא סתימאה כו' סבין נק' או"א כי הם אוחזי' בדיקנא דא"א כו' ונ"ל שז"ס ואברהם ושרה זקנים כי כן כנוי או"א עכ"ל, וכ"ה במק"מ פ' בלק דקצ"ז ע"ב ע"פ אל זקני עירו בשם ס' אור ישראלעז, וכ"ה בת"ז בההקדמה ד"ג סע"ב ובכס"מ שםעח, וע' בהרמ"ז פ' בלק שםעט*.