Addenda - sichos and letters 7

250י ת ר ו

ב"ה, ראש חודש סיון, ה'תשל"א

ברוקלין, נ. י.

תלמידות מסיימות

כתת „בר'וויי")

וכתת בגרות

סמינר ליובאוויטש

קסבלנקה

ה' עליהן תחיינה

ברכה ושלום!

בנועם קבלתי מכתבן מי"ב אייר, ואזכירן על ציון כ"ק מו"ח אדמו"ר למילוי משאלות לבבן לטובה ולברכה.

. . . ובעמדנו בחודש השלישי ביום הזה בו באו אבותינו מדבר סיני, בודאי יודעות פירוש חכמינו ז"ל על הכתוב „ויחן שם ישראל נגד ההר" (בלשון יחיד) — „כולם כאיש אחד בלב אחד", שזו היתה הקדמה לקבלת תורה אחת מה' אחד, ולהיות „גוי אחד בארץ" — להמשיך אחדות ה' בארץ הלזו הגשמית.

ולכאורה, כיצד אפשר להשיג אחדות כזו, אחרי שהבורא ברא בני אדם שאין דיעותיהם שוות, וגם הארץ הלזו שברא משונה היא בכל עניני' ופרטי' מן הקצה אל הקצה?

והביאור בזה מרומז בהפסוק ויתיצבו בתחתית ההר, פירוש שכל ששים רבוא מישראל, הם ונשותיהם ובניהם ובנותיהם העמידו עצמם בתוקף „בתחתית ההר" — בביטול גמור ובשמחה עצומה לקראת קבלת התורה והמצוות, באופן שכל ענינים האחרים היו כלא היו, ועל ידי כך נעשו כאחדים ממש לקבל תורה אחת מה' אחד ולהמשיך אחדות השם — על ידי התורה והמצוות — בארץ.

ובודאי ידוע להן שלנשי ובנות ישראל הי' חלק בראש בנתינת התורה מסיני, כסיפור חכמינו ז"ל, מיוסד על הכתוב „כה תאמר לבית יעקב (אלו הנשים) ותגיד לבני ישראל (אלו האנשים)", שהקב"ה ציוה למשה רבינו לדבר תחילה עם נשי ובנות ישראל לקבל התורה, ואחר כך לבני ישראל הגברים. זאת אומרת שכל האמור לעיל שייך להן גם כן ואדרבה ביתר שאת.

ויהי רצון שחפץ ה' בידן יצליח לקיים האמור בשמחה ובטוב לבב, בפועל ממש, כי מעשה עיקר, ולהיות דוגמא חי' לכל רואיהן, ואין לך דבר העומד בפני הרצון . . .

בברכה להצלחה ולבשורות טובות

ולקבלת התורה בשמחה ובפנימיות

251. בקשת כת"ר להזכירו פנימה ולמסור הפ"נ שלו לכ"ק מו"ח אדמו"ר שליט"א מלאתי, וע"פ מרז"ל (מכילתא שמות יט, ח) שהורו שאף שידע המשלח בכ"ז מודיעים ע"ד השליחות, הנני כותב עד"ז.

ולהעיר אשר בת"י (שם) הוסיף בשני הפסוקים — פסוק חי"ת וטי"ת — התיבה „בצלוי", וי"ל דכוונתו בזה לתרץ הקושיא במכילתא וכי הי' צריך משה להשיב — ודלא כמ"ד ללמדך כו'.

ובנידו"ד אפ"ל דל"פ, כיון דכאן ידיעת המשלח תהי' רק לאחר זמן.

(ממכתב יום ג' יח לחודש מ"ח תש"ד) ב"ה, ראש השנה לאילנות, ה'תשכ"ח

ברוקלין, נ. י.

צו די עסקנים און פריינט פון די בית

רבקה שולעס — אין אַלגעמיין, און

צו די אַנטיילנעמער אין דער יער־

לעכער מלוה מלכה — בפרט

ה' עליהם יחיו שלום וברכה;

אין ענטפער אויף דער מיטטיילונג וועגן דער בעפאָרשטייענדער יערלעכער מלוה מלכה, מוצאי שבת קדש פ' יתרו,

זאָל דער אויבערשטער העלפן, אַז די אונטערנעמונג — וואָס איז די איינציקע עפנטלעכע אונטערנעמונג במשך פון יאָר — זאָל זיין מיט גרויס הצלחה בגשמיות וברוחניות.

זיכער וועט יעדער איינער און איינע פון די אַנטיילנעמער ברענגען מיט זיך צו דער מלוה מלכה אַ היבשע מאָס התעוררות פון דער סדרה פון דעם שבת, וואָס איר אינערלעכע נקודה איז מתןתורה, און קבלת־התורה.

די שייכות און די ספּעציעלע פאַרדינסטן פון אידישע פרויען און טעכטער צו קבלת־התורה איז אָנגעדייטעט געוואָרן אין תורה גופא, דורכדעם וואָס דער אויבערשטער האָט געהייסן משה רבינו פריער ריידן מיט די פרויען וועגן קבלת־התורה און דערנאָך מיט די מענער. דערמיט אונטערשטרייכט די תורה, אַז די אידישע פרוי — די עקרת־הבית („בית יעקב") — פאַרנעמט אַ גאָר וויכטיגען אָרט אין פאַרזיכערן און פאַרשטאַרקן דעם טאָג־טעגלעכן תורה־עבן פון אידישן פאָלק

פאַרשטייט זיך, אַז כדי צו דערפילן די דאָזיגע אויפגאַבע אין דער252פולסטער מאָס, מוז פריער פאַרזיכערט ווערן דער געהעריגער תורה־חינוך פון די אידישע טעכטער. דערפון איז קלאָר די לעבנס־וויכטיגע נויטווענדיקייט פון די „בית רבקה" שולעס פאַר מיידלעך.

גראַדע מיט עטלעכע טעג צוריק איז געווען דער יאָרצייט פון כ"ק מו"ח אדמו"ר (יו"ד שבט), דער גרינדער פון די בית רבקה מוסדות, וואָס האָט אַזויפיל צייט און ענערגיע אָפּגעגעבן פאַר זייער גרינדונג און אַנטוויקלונג. יעדער איינער און איינע פון אונז וואָס האָט זיך פאַראייניגט מיט דעם זכרון פון בעל־ההילולא האָט אודאי באַנייט און פאַרדאָפּלט די גוטע החלטות צו גיין אין זיינע פוסטריט און פאָרזעצן זיין הייליגע אַרבעט בכלל, און פאַר בית רבקה בפרט, אין אַ פאַרגרעסערטער מאָס.

דער הייליגער טאָג פון ראש־השנה לאילנות דערמאָנט אונז נאָכמאָל, אַז האדם עץ השדה — אַ מענטש איז ווי אַ בוים. פּונקט ווי עס איז לעבנסוויכטיג פאַר דעם בוים און זיינע צוקינפטיגע פרוכט, אַז ער זאָל באַקומען די נויטיגע דערנערונג און באַדינונג בשעת ער איז נאָך גאָר יונג, אַזוי און נאָך מער איז דאָס באַ אַ אידיש קינד.

איך האָף אַז אַלע אַנטיילנעמער און פריינט פון בית רבקה וועלן מאַכן אַ ספּעציעלע אָנשטרעננונג צו שאַפן די פולסטע הילף פאַר דער אציסהאַלטונג און אויסברייטערונג פון די בית רבקה, כדי צו קענען אַרייננעמען וואָס מער תלמידות און דערציען יעדע איינע פון זיי צו זיין אַ משפּיעה, מדריכה, מחנכת, און עקרת הבית על טהרת הקדש.

בכבוד ובברכה להצלחה

ולבשורות טובות

. . . נעכטן האָבן מיר געלייענט אין דער תורה פ' יתרו, די פּרשה פון קבלת התורה. אויסער דעם וואָס מען דאַרף דאָך יעדן טאָג געדענקען דעם מעמד הר סיני, און די תורה הק' דאַרף אונז זיין הייליק און טייער פּונקט ווי מיר וואָלטן היינט באַקומען די תורה צום ערשטן מאָל, איז אָבער יעדן יאָר ווען מיר לייענען די סדרה פון דער וואָך, וואו עס ווערט דערציילט וועגן מת־תורה, דאַרף דאָס דערוועקן אין יעדן איינעם פון אונז אַ ספּעציעלע אויפלעבונג און דערמוטיקונג אויסצודריקן אונזער צוגעבונדנקייט צו דער תורה און מצות מיט פאַרגרעסערטע כחות און מיט מער איבערגעבנקייט.

אונזערע חכמים, זכרונם לברכה, האָבן פיל מאָל אונטערשטראָכן דעם חלק וואָס אידישע פרויען האָבן געהאַט סיי אין די צוגרייטונגען צו קבלת התורה, סיי אין דער צייט פון קבלת התורה ביים באַרג סיני און סיי שפּעטער, אין אַלע דורות, אַז די תורה הק' זאָל אָפּגעהיט ווערן און דורכדרינגען דעם253אידישן טאָג־טעגלעכן לעבן. דער שליסל דערצו איז דער אידישער חינוך וואָס הויבט זיך אָן, נאַטירלעך, אין דער אידישער היים, און ווערט געשטאַרקט און אַנטוויקלט אין דער ישיבה.

עס האָט מיר געפרייט, און עס פרייט מיר שטענדיק צו הערן וועגן דער גוטער אַרבעט פון די אידישע פרויען גרופּע צו שטאַרקן און אַנטוויקלען די ליובאַוויטשער ישיבה אין באָסטאָן. ווי יעדע לעבעדיקע זאַך, וואָס לעבן דריקט זיך אויס אין וואַקסן און אַנטוויקלען זיך, דאַרף יעדע לעבעדיקע טעטיקייט לטובת תורת־חיים אויך שטענדיק וואַקסן און אויסברייטערן זיך. איך האָף אַז דאָס איז אַזוי, און וועט אויך ווייטער זיין, אין אייער אַרבעט לטובת הישיבה. מען דאַרף שטענדיק געדענקען, אַז דער חינוך פון אידישע קינדער איז אַ זאַך וואָס איז פאַרבונדן מיט אייביקייט, וואָרום ס'איז אַ לעבנס־פראַגע ניט נאָר פאַר דעם איצטיקן דור, נאָר פאַר דורי־דורות. דעריבער איז אויך דער זכות אַן אייביקער, אויסער דעם וואָס יעדע גוטע טעטיקייט אין דער ריכטונג שאַפט די צנורות און כלים צו באַקומען די ־טלעכע ברכות אין די טא־טעגלעכע באַדערפענישן אין געזונט, פּרנסה און אמת־אידישן נחת פון קינדער שיחיו.

גיט איבער דעם אינהאַלט פון מיינע ווערטער צו אייערע חברות אין באָסטאָן, צוזאַמען מיט מיינע ברכות. השי"ת זאָל אייך אַלעמען מצליח זיין בגשמיות וברוחניות.

(משיחת יום א' י"ב שבט תשח"י — למשלחת נשים מבוסטון)

. גודל ערך חינוך הבנות נתבאר כבר בכ"מ, והביאור היותר מוכיח הם החיים גופא שהראו חשיבות ועקריות דבר זה, ובפרט בימינו אלו ימי הירוס והכרח הענין במקומות חדשים ובתנאים חדשים וזרים לגמרי, אשר השימור על הצורה הרצוי' ומסורת אבות דורשת השתדלות מיוחדת מצד כל בני הבית ואין מספיק כלל ציווי ופקודת ראש הבית בלבד.

ואמרז"ל (שמות רבה פכ"ח, ב) שבמתן תורה צ"ל תחילה אמירה לנשים ואח"כ לאנשים ואז התורה מתקיימת. וההוראה לדורות מובנת . . .

(ממכתב ז' אד"ר, תש"ח)

. . . בהנוגע למצבו הרוחני, שמתאונן ודואג ביותר וכו'.

הנה ישא בעצמו קל וחומר מהנ"ל, ומה ברפואת בתאות הגוף שמצד עצמו אינו תלוי בבני אדם, אלא בהקדוש ברוך הוא, בכל זה צריך האדם להשתדל בדרכי הטבע ולהשתדל בענינים רוחניים, על אחת כמה וכמה בהנוגע לענינים רוחניים — שתלוים לגמרי בהאדם, וכמאמר רז"ל הכל בידי254שמים חוץ מיראת שמים, ולפום גמלא שיחנא, ואין הקב"ה מבקש אלא לפי כחן, ולכל אחד ואחד נאמר אנכי ה' אלקיך וגו' וכן כל התורה ומצותי', שמזה מובן ופשוט, שאין הדבר תלוי אלא בו, ואם ייגע כפי המוטל עליו — הרי ימצא טוב, ואין טוב אלא תורה ומצוה, ולסייעתא דשמיא בכל האמור, הנה יהי' זהיר בטבילת עזרא, בשלשה השיעורין השוין לכל נפש מתקנת כ"ק מו"ח אדמו"ר זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע, בחומש תהלים ותניא הידועים, ובנתינת פרוטה לצדקה קודם תפלת הבקר בימות החול . . .

(ממכתב כ"ו טבת, תשט"ז)

. . . נהנתי לראות . . . כי כת"ר לומד שיעור ברבים בגמרא, ותקותי שהוא בהתאם להוראת חכמינו ז"ל — לימוד המביא לידי מעשה בחיי יוםיום, ובפרט בנוגע לאלה שיש להם השפעה על חוג מסויים, שאפילו לימוד שלכאורה אינו קשור בענינים שבמעשה, על כל פנים בהשקפה ראשונה, בכל זה מערב הוא השקפת עולם, במילא משפיע הוא על השקפת עולמם של המושפעים, ובתקופתנו, הרי ענין זה דהשקפת עולם — דורש שימת לב מיוחדת ותקון בכמה נקודות עקריות, אף על פי שגם עכשיו כלל המשנה — המעשה הוא העיקר — בתקפו עומד.

רצוני להדגיש ביחוד, ובקשר עם התנועה שכ' . . . ושאחד מיסודותי' הוא משמעת ומילוי פקודה וגיוס לא רק בשעת חירום, אלא לעמוד הכן לשמוע בקול מפקד אפילו בימים הנקראים נורמאליים, ומיוסד על הפתגם והוראה יסודית ממורנו הבעש"ט שהיתה שגורה בפי כ"ק מו"ח אדמו"ר, שכל דבר שיהודי רואה או שומע, הכל בהשגחה פרטית לשמש הוראה למילוי תכליתו ותפקידו בעולם, שהוא תורה ומצוות ובכל דרכיך.

ולכאורה היא דרישה שאי אפשר למלאותה בשלימותה, שהרי הרגש האדם והבנת האדם נתונים לשנויים, ולא רק שנויים בתקופות שונות, אלא אפילו באותה שנה, ובאותו חודש ויום, משא"כ הדרישה האמורה שהיא בלי שנויים.

והביאור הוא על פי הנחה היסודית, כמובא במכילתא פ' יתרו שהי' תנאי מוקדם לנתינת עשרת הדברות והתורה, כשיקבלו את מלכותי אגזור עליהם, שקבלת המלכות הוא ענין של קבלת עול, שאינו תלוי בשכל ורגש דוקא, שהשכל והרגש יכולים רק לשמש אמצעי להחדירו גם לשטח ההשגה וגם לשטח רגש שבלב, אבל לא זה העיקר, ולא עוד אלא שעל ידי קבלת עול למעלה מטעם ודעת באים אח"כ לידי הבנה עמוקה יותר והרגש פנימי יותר, ולכן על ידי נקודה יסודית זו שבתנועה יש להם אפשריות מיוחדת להחדיר תורתנו תורת חיים וקיום המצוות בפועל בחיים היום־יומיים ובאופן מיוחד ומוכשר יותר, ודלא כאותם הטועים לאמר, שהצעירים שבדורנו נפשם סולדת ממשמעת וקבלת עול וכו', אלא אדרבה, זהו אחד הטכסיסים הכי מוצלחים לכבוש בני הנוער והצעירים, ולאו דוקא דתיים או דתיים למחצה,255אלא את כולם, על ידי שמגייסים אותם ויוצאים בכרוז דהחלצו, ובלבד שתהי' הסברה אמיתית ופנימית,

ואפילו אם בהשקפה ראשונה אין כרוז זה כובש את השכל שלהם או את הרגש סופו לעשות כן, (איך שלא יסבירו את הענין, אם בהסברה דהחמרנים או, בדקות יותר, ההסברה דנפש הבהמית, אשר גיוס והעמדה תחת מפקד של זה שאין להרהר אחריו משחררים את המגוייס מאחריות ומטרדה מההחלטות על כל צעד ושעל וכו', או על ידי ההסברה האמיתית של נר ה' נשמת אדם, של נפש האלקית, אשר טבע הוא בנשמה, להיותה ניצוץ אלוק' ממעל, להימשך אל שרשה ומקורה, טבע כל' רבינו הזקן בעל התניא ש"למעלה הוא מהדעת ושכל המושג והמובן" שאינם אלא כלים חיצוניים של עצם הנפש — בכל אופן) נקודה יסודית ומוחלטת היא בכל אחד מהנוער והצעירים, וכמו שראינו בתקופתנו האחרונה איך שענינים של „קבלת עול" דוקא כבשו לבות הצעירים, צעירים בשנים וצעירים בכוחות עלומים ואומץ לב, ודוקא בשנים הכי אחרונות, כשנתגלו כמה אכזבות בכל השטחים, ואלפים ורבבות מבני הנוער אינם מוצאין יסוד ובסיס לעמוד עליו, אשרי חלקו של כל אחד ואחד שיצא בכרוז גדול: החלצו לצבאות ה' נותן התורה ומצוה המצוה, שזהו הדרך לכבוש חוג אחר חוג מבני הנוער הנבוכים, כי כאן מצטרפים ועולים בד בבד שני הענינים יחד, תכונת הנפש עם ענין דיוצא צבא להאמת לאמיתו, תורת אמת שהיא תורת חיים, חיים בעולמנו זה, ולא רק בעת נקודת השיא דתפלת נעילה ביום הכיפורים, אלא בשוה בכל רגע דימות החול גם כן.

וכיבוש זה דהנוער חוג אחר חוג ומחנה אחר מחנה, הוא גם תנאי לקץ הגלות העכשוי, שאינו כגלויות הקודמות, שהגאולות בעבר לא היו גאולות שלמות, וחלק מבני ישראל נשארו בגלות, גשמי או רוחני, משא"כ בנוגע לגלות זה הובטחנו גאולה שלימה ואמיתית מגלות החיצוני ומגלות הפנימי, מגלות הגוף ומגלות הנפש, שלכן כל הצלה של עוד נפש אחת מישראל ממהרת הגאולה הכללית.

וזהו ג"כ יסוד תורת החסידות, המדגישה ענין דואהבת לרעך כמוך בהפצת מעינותי' חוצה, וכל צעד הנעשה בכיון זה מקרב קץ הגלות ומקרב אתחלתא דגאולה, גאולה האמיתית והשלימה.

מכאן — אל תהי בז ליום קטנות, שאפילו פעולה אחת דהנחת תפילין על ידי בחור או אמירת שמע על ידי בחורה, מי יוכל לשער, וגם אין זה ענין פרטי של איש פרטי ביום פרטי, כיון שכולם מצטרפים לחשבון גדול, וכל פרט ופרט הוא תנאי לקירוב הגאולה הכללית . . .

(ממכתב ט"ז מנחם אב, ה'תשי"ט)

256. . . בהנועם קבלתי מכתבם . . בו כותבים החלטתם הטובה להשפיע על התלמידים היותר צעירים לקרבם לדרכי ומנהגי החסידות על ידי פעולות קבועות ולהיות להם לדוגמא חי' של תלמידי תו"ת.

אשר בודאי נעשה כ"ז בהדרכת — ופשיטא שבהסכמת — הנהלת ישיבת תומכי תמימים.

כן בטח יודעים הם בדין תורתינו הק' בדבר שהוא טופח על מנת להטפיח. שצריך להיות שמים ולחלוחית יותר מאשר בלח סתם, ובענינינו כאן הרי — אין מים אלא תורה, ועפ"י ביאור רבותינו ז"ל מה מים יורדים ממקום גבוה למקום נמוך כולי, אשר בהנוגע לכל אחד ואחד הוא שלא הביישן למד, שאף שמתבייש לגלות שאינו מבין או שצריך ביאור יותר, אבל לרוב אהבתו לתורה יורד ממדרגתו ומוותר על כבודו ושואל ומבקש ביאור. וגם כשיגדל הרי גם אז הורונו חכמינו ז"ל אשר מלימוד עם תלמידים לומדים יותר מאשר חברים ואפילו עם הרב. והרי נרמז כל זה בכללות ענין נתינת התורה, אשר התחלת מתן תורה היתה על ידי וירד ה' על הר סיני. וניתנה התורה לבני ישראל, אשר נשמתם ירדה מאיגרא רמה לבירא עמיקתא, אשר שם דוקא מקבלת התורה תורת חיים ומקיימת המצות עליהן נאמר וחי בהם.

ויהי רצון שיוסיפו בהתמדה ושקידה בלימוד נגלה ודא"ח, ויבוא הלימוד במעשה בפועל בקיום המצוות בפועל ובהשפעה על הזולת ויהי' כל זה מתוך שמחה וטוב לבב . . .

(ממכתב נ' סיון תשכ"ה)

.במענה על מכתבו — בלי הוראת זמן הכתיבה — בו שואל בהנוגע לראיות נוספות למסורת אבות וכו' וכיו"ב.

ותמיד הנני מתפלא על שאלה כזו הבאה ע"פ רוב מאלו שעסקו פעם בלימוד חכמות חיצוניות, ובפרט כמו פיזיקא וכו' ואומרים אשר הראיות שבחכמות אלו חזקות ומדויקין הן, משא"כ בהנוגע לכמה עניני קדושה, שאינם תלוים אלא באמונה וכו', ולפליאה הוא שאין יודעים המצב שהוא ההיפך בתכלית *, זאת אומרת שהענינים שבהחכמות האמורות והמסקנות שלהם, הראיות אליהם הם חלושות שלא בערך להראיות שישנן המכריחות קיום תורתנו הק' ומצותי', ואין ח"ו כוונתי לומר שקיום התומ"צ יש לתלותו בקבלת ראיות על זה שלא זו דרכי' כלל וכלל, וכידוע שהקדימו נעשה לנשמע ודוקא עי"ז קבלו התורה (וכסוגיא דמס' שבת פ"ח ע"א וסיומה ע"פ הכתוב תומת ישרים תנחם וגו') ולא באתי רק להדגיש עד כמה אין יסוד לטענות האמורות, ואין באין אלא מצד היצה"ר, וכ"כ גדול חשך הגלות הידוע, שטות גם היפך השכל הבריא, וראיות גם מנקודת מבט החכמות257והמדעים האמורים על הכרח קיום התורה והמצוה הוא ע"פ המבואר בכוזרי ומועתק גם בחוברת המל"ח המוסגרת בזה.

מובן שיש מקשים שכיון שהראי' חזקה היא בתכלית מפני מה כמה אנשים ישנם שאינם עוסקים בתומ"צ, משא"כ בהנוגע למסקנות החכמות חיצוניות שהראיות שלהן חלושות יותר, ובכ"ז רובא דרובא מקיימים אותן.

והתירוץ ג"כ פשוט, והוא, שתכונת האדם הוא בעוה"ר שבאם העונש והשכר באים לאחרי זמן ועאכו"כ אם באים לאחרי זמן ארוך בערך חיי האדם עלי אדמות, אין זה מספיק להתעכב ולהמנע ממילוי התאוה ורצון הנפש והגוף, ואין זה מספיק לתת לו די אומץ רוח להתנהג באופן שונה ממה שמתנהגים סביבו, ובפרט אם מלעיגים עליו וכשבא יצרו הטוב ומסבירו, שאחריתה של הנהגה כזו מרה כלענה וכדרז"ל על כתוב זה ברובא דרובא לא תמיד מצליח הוא לפעול שלא יבוש מפני המלעיגים וכו'.

ומה נפלא שנקודה זו דתוקף הרצון שלא יבוש מפני המלעיגים היא התחלת כל ד'^* חלקי השו"ע שמובן מזה עד כמה נוגע הענין בקיום כל דיני תורתנו תורת חיים, ויהי רצון שיוחקק במוחו אשר מה שנאמר, הן עם לבדד ישכון זהו ענינו של כאו"א מבני ישראל, אשר תמיד היו המעט מכל העמים, ותמיד היו מצוינים אפילו בגלות היותר קשה בכל עניניהם ורק ע"י הנהגה כזו נצבים הם וקיימים עד לימינו אלה ובקרוב יזכו לגאולה השלימה והאמיתית.

בודאי יודע ושומר השלשת השיעורים השוים לכל נפש מתקנת כ"ק מו"ח אדמו"ר זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע בחומש תהלים ותניא הידועים, ועכ"פ ישמור עליהם מכאן ולהבא . . . .

(ממכתב ז' אייר, תשי"ז)

. . . מתעכב ביחוד בהנוגע לציור השער של השיחות לנוער, המו"ל ע"י המל"ח (מרכז לעניני חנוך), ומבקרו בשלוש נקודות:

א) מצב ואופן ציור שני לוחות הברית. ב) מצב ואופן ציור כדור הארץ. ג) „ציור" פתגם רז"ל על שלושה דברים העולם עומד — תורה עבודה וגמ"ח, ע"י ג' עמודים, — ושואל להערותי בהאמור.

ואקדים נקודה, אשר בטח מובנת היא גם לכ', והיא, אשר השער האמור כבר נתפרסם זה שמונה עשר שנה, ובכל מקום אשר הירחון מגיע, ז.א. בארצוה"ב בארץ ובתפוצות — בפרסום הכי רחב, אשר זה מכריח לצדד על קיום השער גם להבא, באם אין סברות מכריחות את ההיפך, ושוללות בהחלט ציורו כמו שהוא עד עתה.

ובהערה על ראשון ראשון, על מה שהעיר במכתבו.

א) כשהוחלט להו"ל את הירחון, מובן שהכוונה פנימית היתה — החזקת היהדות והחדרתה ללב הנוער בכל הדרכים האפשרים, שבזה לא רק קריאת הכתוב, אלא גם ראי' ראשונה בשער הירחון, שבזה שתי נקודות,

258אשר היהדות וביטוי' בפועל ז.א. התורה והמצוה, הם ענינים הכי נשגבים והכי נעלים בבריאה. ובקצה השני, שאי אפשר לאיזה ענין ומציאות בעולם, מבלי שיהי' מיוסד על התורה והמצוה,

והסמל — בבהירות הכי גדולה — של התורה והמצוה, הוא, כמובן שני לוחות הברית, שזה ידוע גם לאלו שלא קבלו כל חינוך יהודי. איזה שיהי' — שגם להם מופנה הירחון.

והודגש בציור שזהו למעלה מן הארץ וגם מעל לשמים, אשר קשה לסמלם באופן בהיר, אם לא ע"י עננים, ולכן מקום שני הלוחות, הוא ממעל לעננים, וממעל להם הוא רק הבורא ית', שבציור השער מרומז בהאותיות ב"ה. וממטה להם — כדור הארץ, וכיון שמתן תורה הרי הי' בהר סיני, מצויר הכדור באופן אשר קו ישר מהאותיות האמורות, דרך שני לוחות הברית, יגיע, לפ"ע, בשטח ההוא.

לכוונה האמורה, באו שלושה פרטים האמורים באלכסון, ולא זה תחת זה, שהרי אז צריך הי' לצייר הכדור באופן, שהנוער לא הורגל בו כלל וכלל, ז. א. מזרח למעלה ומערב למטה, וכנ"ל הרי כוונת השער, שהרואה אותו, לא יוזקק לכל ביאור נוסף, על מה שרואים עיניו.

ועוד טעם בזה, שאז לא הי' בא על השער כי אם חלק ממדינות הישוב, והרי הכוונה להדגיש, שהתורה בתקפה בכל מקום ומקום.

מטעם האמור — מובן שהלוחות לא באו במצב ישר, כי אם מוטה קצת על הצד, שהרי הארץ צריכה היתה להמצא מתחת להם והלוחות מתחת להאותיות.

ב) בהערתו לציור כדור הארץ, עומד על ג' עמודים, ושואל, שזה צריך לתוספת הסבר — על מה עומדים העמודים וכו'.

הנה מובן, שהערתו היא בהנוגע לדבר המשנה, שהרי בהשער באו — בציור — דברי המשנה כפשוטה, ובאמת גם בהמשנה, הסבר האמור אינו מוכרח, שהרי כל אחד מבין, אשר תורה עבודה וגמ"ח, אינם עמודים גשמים, כי אם מובן רוחני (אף שמתבטא במעשי ידי אדם בפועל) וכל אחד יודע, אשר התורה עומדת ובאה מנותן התורה, ואין זה דורש פירוש, וכמו שהמשנה משתמשת בסגנון „העולם עומד", המשותף גם לעמידה של דבר גשמי על עמוד גשמי, אף שכוונתה למובן הרוחני והפנימי שבזה, ואינה חוששת לשום טעות בזה, וכדמוכח גם ממה שמפרשי המשנה, אשר רבים הם במאד במיוחד למסכת אבות, אין אף אחד, עומד על השאלה, על מה עומדים העמודים, גם בציור השער, להבדיל, לדעתי — אין כל מקום, לטעות בהאמור.

במ"ש להחליף ציור האמור בשלשת הממדים דאורך ורוחב ועומק () וכל אחד מהם יסמל אחד משלושת העמודים אשר בהמשנה,

הנה — מלבד אשר ענין הממדים, אפשרי להיות בכמה אופנים, לא259רק באורך רוחב ועומק, אלא גם ממדים כדוריים וכו', ובלבד שתהיינה שלשה אי תלוים זה בזה, וכמבואר בארוכה בחכמת ההנדסה, ולא עוד אלא שלכמה תועליות יש להוסיף עליהם, ולא רק מעמד רביעי — הזמן —, אלא עוד — וכהשקו"ט בזה בחכמת החשבון, הרי כל ענין הממדים הוא, שדבר הצריך מדידה יהי' נמצא בתוכם, ז.א. שהם יקבעו מקומו יגבילוהו וימדדו אותו, ולא שיהיו ממעל לו וכו'.

כמובן כל זה בא כהערה, נוסף על העיקר — שבכלל אין מקום להאמור בשער ירחון לנוער, שכמה סוגים בו, בהנוגע לידיעות בחכמת הטבע, ואשר רובם בודאי שלא יבינו כלל ענין ציור כהאמור, ואפילו מאלו דבתי"ס תיכוני, עאכו"כ אלו שלמטה מהם, וכאמור כוונת ענין הנמסר ע"י הציור ומטרתו, שלא יוזקק לשום ביאור נוסף על הציור, כי באם לאו הרי פגום הוא וחסר.

ע"פ כלל חז"ל, את והב בסופה, תקותי שלא יקפיד על ההערות, והן לא באו אלא להבהיר ענין, ולא לשם קושיא וכו'.

(ממכתב ד' ניסן תשי"ט)

. . . הנני לאשר בזה קבלת שני ספריו — ילקוט משלים כו' לעם ולנוער וגן החסידות ות"ח על שימת לבבו לשלחם הנה, ובטח גם בפרסומיו הבאים ינהג כן. הספרים ששולחו לו מכאן בטח הגיעו לכ'.

קראתי בהתענינות המבוא שלו לספרו ילקוט לעם ולנוער בהנוגע למשלים ואיני זוכר בשעה זו אם מובאת בספריו השקפת חב"ד על ענין המשלים בתורה ובספרות החב"דית בכלל זה, כמובן — שהרי התורה כוללת תורה שבעל פה עד סוף כל הדורות — כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש על יסודי המסורה העולה בקדש עד למשה רבינו.

וענין המשל בתורה הוא — שאי אפשר למשל שלא תהי' לו שייכות לנמשל, שנשתלשל ממנו. ולדוגמא משל למלך בשר ודם כו' על אחת כמה וכמה מלך מ"ה הקב"ה כו' — שתוקף המשל הוא מפני שמלכותא דארעא שרשה במלכותא דרקיע. וכיו"ב בכל המשלים ובכל הדוגמאות שבתורה. וכמדוייק ג"כ בפתגם קצר בתניא ריש פרק ג' המדבר בנפש האדם ומבאר אשר נר"נ כלולה מעשר בחי' כנגד עשר ספירות העליונות ומוסיף הטעם „שנשתלשלו מהן". ועל דרך זה הוא בכל המשלים. ונקודת הענין בזה מבוארת בכמה מקומות. ולדוגמא בתו"א פ' מקץ (מ"ב טור ב') בביאור הנאמר על שלמה המלך וידבר שלשת אלפים משל, שהם שלשת אלפים מדריגות זו למעלה מזו באותו ענין עצמו אלא, כל' הזהר, דא מוחא לדא ודא קליפה לדא. וכל' התו"א שם: שהנמשל — רוחניות, המדריגה העליונה, וממנה נשתלשלה הגשמיות, המדריגה התחתונה וכו'.

וכשנדייק, הרי מוכרח ביאור האמור בענין המשלים — על פי השיטה שאין כל דבר בעולם במקרה ובע"ב ישנו לבירה זו ולכל פרטי' ופרטי פרטי' 6260ולכן אי אפשר שבדרך מקרה ובלי שייכות פנימית יוכלו להמשיל מענין אחד לחבירו.

אפשר יש להסביר בזה שכ"כ מועטים המשלים בתורת החסידות חב"ד — שהרי ענינה ביאור משנת האלקות ואיך שאין עוד מלבדו, ולזה הרי המשל והדוגמא ומבשרי אחזה גו' — הגוף ולמעלה מזה תורת הנפש לפרטי'. ומכיון שבכל דבר ישנו האלקות ומטרת תורת החב"ד לגלות את זה — מובן שיש למצוא הדוגמא והמשל בתורת הנפש בחינותי' ומדריגותי' ואין זקוקים למשלים מסוג אחר.

. . . אביא עכ"פ הערה אחת פרטית. ואת"ל גם זה ענין כללי הוא. והוא בהמדור „מפי חסידים" (בספרו ילקוט) ע' ש', מעשה בחסיד חב"די סוחר גדול שעשה את המאזן השנתי שלו ומתחת לשורה התחתונה כתב סה"כ אין עוד מלבדו. דרך אגב מסורה בפי החסידים שהמדובר הוא בחסידו של רבינו הזקן ר' בנימין מקלצק. והנקודה בדבר, כפי המודגש בפי החסידים, שלאחרי שכתב פרטי החשבון — הנה מבלי חשבון וחושבן כשהגיע להשורה סה"כ כתב אין עוד מלבדו. ז"א לא על ידי שהתבונן וכו' וכו', כ"א בפשיטות, אשר הסה"כ של איזה ענין שיהי' הוא — אין עוד מלבדו. וכהמשך לזה מסופר אודותיו, אשר פעם שאלוהו איך זה קובעת תורת החסידות שיהי' בכל דרכיך — גם בעניני ובשעת אכו"ש ומסחר — דעהו, וכביאור ענין הדעת בתורת החסידות שהיא הבנה עמוקה עד כדי הכרה והרגשה חודרת כל האדם. וענה שהרי רואים במוחש, אשר בעת התפלה אפילו בהנקודה התיכונית שלה תפילת העמידה נופלות מחשבות ע"ד יריד בלייפּציג. ומה זה פלא אשר בעת היריד בלייפּציג יפלו מחשבות ע"ד אין עוד מלבדו.

(מכתב כ' אדר ה'תשח"י)

. . . במענה על שאלתו אודות דעתי בהנוגע לבעיא שעלתה בחדשים האחרונים על סדר היום של הרבנים בארצה"ב, והיא:

„המיתר לשומרי תורה ומצוה להשתתף בארגונים אשר בהם נכנסים

„גם ראַבבייס בתור ראַבבייס מייצגי תנועת וחוגי הריפורמים או השמ־

„רנים (קונסרוואַטיבים), השתתפות בתור יחידים (וכמו בני־יורק באָרד

„אָוו ראַבבייס וכיו"ב), או השתתפות בתור ארגונים (וכמו בסינאַגאָג

„קאונסיל), וכידוע טעמי המחייבים והשוללים שנתפרסמו על ידם בהז־

„דמנויות שונות וגם נדפסו בעתונים.

ובמענה על הנ"ל; בשבועות האחרונים החריפה השאלה והבעי' וקבלה פנים חדשות על ידי זה — שהציבור הרחב, וביחוד הרבנים הצעירים, והנוער היהודי שבארצה"ב בכלל, התחילו מתענינים בשימת לב מיוחדת בשאלה זו, והשקפתם היא שפתרון השאלה הנ"ל והפסק־דין בזה — הרי זה פסק־דין לא רק בהנוגע להשתתפות בארגון זה או אחר, אלא גם כן — פסק־דין אודות היחס לתנועת הריפורמים והקונסרוואטיבים בכלל, היינו

261אם הראבבייס הנ"ל, זאת אומרת, נושאי־דגל ומייצגי התנועות

הנ"ל אינם אלא „רבנים מקילים", בהבדל מהרבנים החרדים שהם

„מחמירים" או

הדין עם הרמב"ם (הל' תשובה פ"ג ה"ח): האומר שאין התורה

מעם ה' אפילו פסוק אחד אפילו תיבה אחת, אם אמר משה אמרו

מפי עצמו הרי זה כופר בתורה, וכן הכופר בפירושה והוא תורה שבעל

פה, אפילו דקדוק וכו'.

ועל פי זה מובן, אשר כל אחד ואחד שיש בידו להשפיע על מהלך הענינים, ועל אחת כמה וכמה על ההוראה והפסק בזה ועל הניסוח של הפסק — עליו לדעת ולהכיר ברור את המצב והתוצאות הכרוכות בזה, היינו שזוהי שאלה הנוגעת ביחסם של אלפים ורבבות מישראל לעקרי הדת, ואשר הרווחים המדומים שאודותם יש כותבים ומדברים — אינם תופסים מקום בשאלה מסוג זה.

וזאת למודעי: אלו הרוצים לנמק מקום לספק, או עכ"פ לשלילה שלא בתוקף הדרוש, בזה שאין הם דנים בעצם השאלה של היחס העקרי לתנועת הקונסרוואטיבים או הריפורמים — אין בזה נפקא מינה כלל בהנוגע לההוראה והפסק וניסוחו הכי מוחלטי. כי הצבור הרחב וחלק מסויים מהרבנים לא יתענינו בהנימוקים והטעמים וההסברות, כי אם ישאלו לההחלטה, אם היא לחיוב או לשלילה החלטית,

ויהי רצון מהשי"ת אשר, מתאים לזמננו זה, עת קץ, יתבררו ויתלבנו וייצרפו רבים, להבדיל בין תורת דברי אלקים חיים ובין תחבולות בני אדם . . .

(ממכתב ט"ז אדר ה'תשט"ז) ב"ה, י"ב כסלו ה'תשל"ה

שלום וברכה!

כמענה לשואליו,

פשוט הדבר שמכתבי מאז ע"ד איסור חברות ב"סינאגאג קאנסיל" וכן ב"באָרד אָוו ראבייס" שפורסם בשעתו,

בתקפו עומד ופליאה גדולה השאלה עד"ז.

בכבוד ובברכה

. . . במענה על הודעתם דבר הכינוס . . הנני להביע ברכתי שיהי' כינוסם לשם שמים אשר סופו להתקיים בפעולות של קיימא, קיימא מן התורה — העומד להתקיים לעולם. ויצליחו בקבלת החלטות טובות בחיזוק היהדות, לימוד התורה ביראת שמים וקיום מצוותי' בהידור.

ובזה אעורר על שני ענינים, אשר צורך השעה דורש תשומת לב מיוחדת אליהם:

262(א) ידוע ההרס והחורבן שגרמו התנועות הקונסרוטיוית והרעפאָרם, תנועות שאינן מודות בתורה מן השמים, התורה ופירושה, הוא — תורה שבעל פה וכל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש — שהכל ניתן למשה מסיני,

אשר אף שהגדרתן וענינן ברורים ומוחלטים בתורתנו תורת חיים, וכלשון הרמב"ם (הל' תשובה פ"ג ה"ח),

הרי, לרגלי בלבול המוחות בעקבתא דמשיחא, עלה בידי מסיתים ומדיחים מדרך הוי' — להוליך שולל כמה נפשות בישראל הולכות תום, על ידי פיתוים אשר יסודתם בדעות כוזבות וכפירה בבורא עולם ומנהיגו.

אבל, אף אם נבנו עושי רשעה — נדברו יראי הוי' איש אל רעהו ונתעוררו רבנים החרדים לדבר ה' . . . להעלות על שולחן מלכים, מאן מלכי רבנן עבדי מלך מלכי המלכים הקב"ה, שאלת היום

— ומשקיפה גם שאלת התקופה, תקופת השמים חושך לאור ואור לחושך — והיא;

המותר לשומרי תורה ומצוה להשתתף בארגונים אשר בהם נכנסים גם ראַבבייס בתור ראַבבייס מייצגי תנועת וחוגי הריפורמים או השמרנים (קונסרוואטיבים), השתתפות בתור יחידים (וכמו בני־יורק באָרד אוו ראבבייס וכיו"ב), או השתתפות בתור ארגונים (וכמו בסינאגאָג קאונסיל),

פעולה, אשר לבד ענינה מצד עצמה, אומרת היא

— וכבר מתפרשת כך על ידי אלפים ורבבות מבני ישראל במדינה זו ומחוצה לה —

אשר תנועות השמרנים והריפורמים הן תנועות בתוך מסגרת דת ישראל ח"ו, ולא מבחוץ למסגרת זו, וכפירה בדת ישראל ותורתה.

ודרישת השעה היא, אשר כל המשתתפים בכינוס יודיעו עמדתם ברורה ומוחלטת בקהל רב וקבל עם, וגם יפנו בקול קורא לכל מקום אשר השפעתם מגעת ;

עד מתי אתם פוסחים על שתי הסעיפים, ואנו כולנו אין לנו אלא דעת תורת אמת לאמיתו, תורת הוי' האלקים.

כי שתיקה בהנוגע לענין זה, ואפילו ניסוח פסק דין בלתי מוחלטי ככל הדרוש,

מתפרשים בפועל ובפומבי — כהיתר ההשתתפות באירגונים האמורים ומוסיפים אומץ להמשתתפים.

ואילו לא בא כינוסם אלא לתקן מצב מבהיל הרסני זה — דיו.

(ב) עובדא משמחת היא, אשר בזמן האחרון הולך וגדל מספר תלמידי הישיבות, הישיבות קטנות, הת"ת וכיו"ב. ואותותי' — תנועה בכלל להרבות בלימוד התורה.

והנה גזרת לימוד חובה מחייבת תכנית לימודי חול עד גיל ידוע.263והתכנית כוללת בתוכה גם מקצועות שאין החוק מחשבם להכרחיים כל כך, שלכן מקצרים בהם במוסדות חינוך מסוימים בתנאים ידועים.

בהביא בחשבון, אשר מספר השעות המוקדש ללימודי קודש בת"ת, ישיבות קטנות וכו' — אינו מספיק כלל,

ההכרח לארגן השתדלות מסודרה ומסורה במשרדים המתאימים, ומה טוב במשרדים הכללים הפעדעראַלים, אשר על פי דרישת מספר מסוים של הורים או בבתי ספר מסוימים — ינכו מספר שעות מלימוד מקצועות האמורים ויוקדשו גם שעות אלו ללימוד התורה.

ובשנים אלו אשר רבה הבהלה ועמקה הדאגה למצבו המוסרי של הנוער, מצב הדורש תיקון דחוף רב ועיקרי. והדתיות ולימודי דת — הם, כהוראת רוב וטובי המחנכים, רסן ותריס בפני פורעניות ומצב זה,

סיכוים קרובים לודאי, אשר תצליח השתדלות זו כשתעשה במרץ ובפעולות ודברים היוצאים מן הלב.

והרי רובם ככולם של חברי האיגוד — מתפקידיהם העקריים — הנהלה או השתתפות בישיבה, ת"ת וכו',

ובעיא האמורה קרובה ללבם ואחראים הם עלי'.

ולפום גמלא שיחנא.

(ממכתב ח"י סיון ה'תשט"ז) ב"ה, באחד לפרשת הן עם לבדד ישכון,

ה' תשי"ז. ברוקלין, נ. י.

לכבוד המשתתפים בכינוס השנתי

של איגוד הרבנים

ה' עליהם יחיו שלום וברכה!

במענה להודעתם על דבר כינוסם השנתי בימי ב־ד דשבוע זה הבע"ל,

יהי רצון אשר, בעזר השי"ת, יהי' כינוסם לשם שמים, ויביא פירות ותוצאות ממשיות בהחזקת היהדות המסורתית והפצתה בקהלות קודש ובמוסדות קודש, אשר חברי האיגוד מכהנים שם בקודש, ובכל מקום אשר השפעתם מגעת,

הפצת יהדות המסורתית עד כדי כך שהיא תהי' המחלטת והשלטת בחיי ועניני הצבור ובחיי ועניני היחיד.

כי לא כתפקיד הרבנים לשעבר — תפקיד ואחריות הרבנים בימינו.

בימינו אלה, ימי העלם והסתר, ובלבול מוחות מבהיל — על הרב להכריז ולחזור ולהכריז, אשר „התורה הזאת מועתקת מאת הבורא הש"י לא מזולתו ועלי' אין להוסיף וממנה אין לגרוע לא בתושב"כ ולא בתושבע"פ",

— אשר עיקר תושבע"פ — הם דייני ישראל „עמודי ההוראה" „התקנות והגזירות והמנהגות" שהורו בהם לרבים^* —

264ומיסודי דתנו הוא.

ומה שאסרה תורה בתקופות מלפנים — אסור הוא גם עתה ובארצות הברית גם כן, ואפילו אם מי שהוא ימציא מאה וחמשים טעמים לטהר את כו' (עירובין יג, ב. ראה שם) — האיסור בתקפו הוא.

וגדל הכרח מילוי תפקיד זה עוד יותר בשנים האחרונות, אשר בחמלת ה' על עמו ישראל, נכנסה התעוררות חזקה בלבות כמה וכמה מהדור הצעיר לבקש את האמת לאמתו,

מהם כאלה שכבר עמדו על האמת, היא תורתנו תורת אמת, עד כדי שינוי אורח חייהם במעשה בפועל בחיי היום־יום, מהם ההולכים בכיוון זה, אבל עדיין לא הגיעו למחוז חפצם, ומהם — אשר רק מרגישים בעצמם שנמצאים הם בחלל ריק מבלי כל משען ובסיס בחיים עליו יוכלו לעמוד איתן — ומצפים ומייחלים אשר יבוא מי שהוא ויבארם את הנעשה אתם ויעמידם בקרן אורה.

הצד השוה בכל שלשת סוגים אלו הוא — שעיניהם גשואות אל הרב ומנהיגם להורותם וללמדם את האמת כמו שהיא — תורה שלימה ותורה תמימה, בלי פשרות, שהרי כל פשרה בשקר יסודה ושקר מהותה,

אשר התעוררות זו וצפי' זו מגדילות פי כמה אחריות כל רב וחובתו, ובפרט זו של הרב הצעיר אשר גדל באותה הסביבה בה גדלו ונתחנכו אלו שנתעוררו לאמת —

חובתו וזכותו להודיעם יהדות אמתית ושלימה בלי פשרות. וכהוראת השו"ע בתחלתו — ולא יתבייש מפני המלעיגים. וגם אל יחת מפני הטענה הידועה אשר כל העדה כלם קדושים ואין לחלק ולעשות מחיצות בין תטעה אחת בדת לשני',

אף שהשני' עושה שנויים בתורה, ונפסק דינה אשר אינה תנועה בדת כי אם תנועה לוחמת בדת משה וישראל ומרבה כפירה בישראל.

שעת הכושר היא וצו השעה לחזק יסודות התורה והמצות על טהרת הקדש, שכן גדול כח התשובה וההתעוררות השורר במחנה בני ישראל, וחלילה להתעלם מהשבים, או לדחותם בלך ושוב מחר ומחרתיים ולאחר זמן, או לאכזבם בפשרות. וכל יום וכל שבוע שעוברים — לא די שזהו העדר התיקון, אלא גורם גם להירוס וחורבן, שהרי מהנהגת הרב לומדים אנשי הקהלה והבע"ב בכלל על ערך התורה והמצוה וחשיבותם שהרב צריך להיות נושא דגלם. ואין נפקא־מינה בענין זה מהו טעם שתיקת הרב, אם הוא מיראתו פן יחסר לחמו, או פן יחסר מכבודו, או פן יחסר במספר האנשים המשכימים לפתחו — כי, בכל אופן, שתיקתו מתפרשת כהודאה לצד שכנגד ושיטתו, הורדת התורה מקדושתה והתאמתה לתנאי הזמן והמקום —

שיטה אשר הובילה בעבר ומובילה גם עתה — ישר, דרגא אחר דרגא, לשמרנות (קונסרוטיוו), רעפאָרם, התבוללות וטמיעה כליל ר"ל.

265כל רב ענינו ותקפו הוא — אשר שליח הוא למסור דעת תורה, שליחות עמודי התורה, ראשונים וראשוני ראשונים עד לסמוכין איש מפי איש עד משה רבינו שקבל התורה מסיני — שלוחו של מקום.

שליח נאמן שאינו משנה בשליחותו, יש לו הכוח והתוקף של המשלח וכמרז"ל שלוחו של אדם כמותו, ולמעלה בקודש, עד, כביכול, של אדם העליון אשר על הכסא^** אשר הוא האומר לכל תלמיד ותיק: ואשים דברי בפיך.

שליח המשנה בשליחותו — רצון עצמו ובכח עצמו הוא עושה, רצונו וכוחו של בשר ודם קרוץ מחומר, עליו נאמר ומותר האדם מן גו'.

ואם בשם רב ורועה עדה וקבוצה בישראל יכנה את עצמו — מה יענה לדבר ה' על ידי נביאו;

את החלב תאכלו ואת הצמר תלבשו . . ואת החולה לא רפאתם ולנשברת לא חבשתם ואת הנדחת לא השבותם ואת האובדת לא בקשתם . . ותהיינה לאכלה לכל חית השדה (יחזקאל לד, ג־ה

ויהי רצון אשר יזכה כינוסם ויצליח לעורר לחזק ולאמץ את חברי האיגוד ואת כל הרבנים, אשר למרות הלחץ מבחוץ ולמרות הלחץ מבפנים, ימלאו את תפקיד־רב האמור בשלימותו, מבלי שיהי' עיוות הדין ומבלי שיהי' עינוי הדין.

ובשליחות וכוח התורה ונותן התורה, אשר הוא רק הוא שולט ומנהיג את כל העולם כולו, יקימו קהלות קדושות בישראל וינהלום בדרך העולה בית א־ל מתוך החרבה בכל,

עדי יקוים היעוד: והקמותי עליהם רועה אחד ורעה אתהן את עבדי דוד.

בכבוד ובברכת הצלחה בעבודת הקודש לחזק

תורת אמת, אמת הוי' לעולם, ולהפיצה266ופשרה הפכים הם. ואף שיתכן אשר אדם, למרות הכירו את האמת, נכשל בפועל מכמה סיבות, או מחוסר תוקף הרצון, אבל צריך שיכיר בשעת כשלונו שהוא עובר עברה נגד מצפונו, שאז התקוה שישתדל לתקן את עצמו ולהתקרב יותר ויותר אל השלמות הרצוי'. מה שאין כן אם ישיא אדם את עצמו שהפשרה היא היא תכלית השלימות וישים את הפשרה במקום האמת, הרי שולל הוא מעצמו את האפשרות לתקן את המעוות ואת החסר.

מהנ"ל מובנה השקפתי בענין השקו"ט שהי' לכ' עם מר . . שי' בנוגע לשאלה מה יש לדרוש מאלה הבאים לבקש הוראה.

דעתי ברורה, על יסוד הנסיון, שצריך לענות להם בתוקף: התורה היא תורת חיים, שאין ניתנת לפשרות, וממה נפשך, אם מכיר אתה שהתורה מן השמים, הרי אין האדם, בשכלו המוגבל ודעתו הקצרה, יכול או רשאי לשנות בה דבר. ולאידך גיסא, אם השכל האנושי הוא הפוסק האחרון, הרי אז משוללת התורה מכל ערכה ותקפה כתורת אלקים חיים. ונשאר האדם בלי משען. וכפתגם העממי, אין אדם יכול להגבי' את עצמו על ידי שימשוך בשער ראשו.

ואם השואל מכיר את האמת ורוצה להגיע אלי', אז נותנים לו סדר המתאים לתכונות נפשו ולסביבתו, להורות לו הדרך הכי טובה ומתאימה לו איך להגיע אל המטרה. ויש אחד שנוטה לדרך סור מרע, ואחד בוחר בעשה טוב וכו'. ואין אלה אלא הוראות על דבר האופן הכי יעיל להגיע אל המטרה הרצוי'. מה שאין כן אם ההתחלה עצמה פשרה, שאז לא רק שלא תביא למטרה הרצוי' אלא עוד תביא לתוצאות היפך המכוון.

ולהוסיף ג"כ, על פי המבואר בתניא, אשר אל יפול לב האדם עליו במלחמה הכבדה אשר יש לו עם יצרו ולפעמים נדמה לו שמתגבר עליו בכל יום, כי כך הוא הנוהג בעולמנו זה, שלפעמים זה נופל וזה קם ולפעמים כו'. אבל ברור הדבר שבכל פעולה טובה ומעשה טוב מוסיף עוד אור בעולם, ממעט את החושך אשר בעולם, ולא רק בעולמו הצא, עולם קטן זה האדם, אלא גם בכללות העולם (וראה ג"כ אגרת התשובה פי"א).

ישנם חוגים כאן, ובטח כדוגמתם גם באה"ק ת"ו, האומרים שבאם יבואו בתכנית של כל התרי"ג מצוות, יפחידו עי"ז את הבאים ליטהר וגם ידחו כו"כ נפשות מישראל כו'.

אבל הנסיון הראה ההיפך מזה, כי סוף סוף מרגישים שנתנו להם פשרה ואין להם כל אימון לאחר זה בדברי המדריך אפילו לאחרי ההסבר על ההכרח שהביאו להגיש את התורה למחצה ולשליש כו'.

ידוע פתגם נשיאנו, חזקה לתעמולה שאינה חוזרת ריקם, ובטוחני אשר פניתו ודבריו כבר הביאו פירות ופירי פירות. אלא — בתקופתנו זו אין להסתפק במיעוט, ודרושה התאמצות המתאימה לנצל כל רגע בתקופת הרת עולם זו להציל נפשות בני ישראל, באשר מי יודע אם ברגע שלאחריו עוד267אפשר יהי' להשפיע עליהם. ולכן תקותי שימשיך בפעולותיו בכיוון האמור, וישלול בהחלט ההפחדות שלא להרבות בדרישה וכן הספיקות אם יש תועלת בתעמולה שלו, כי יש ויש, ובפרט אם יוסיף בה בתוקף ובדברים גלויים, כיון שזכה עפ"י ההשגחה העליונה לעורר את הלבבות בחוגים מסויימים, אשר עד עתה היו, כלשון הרמב"ם, שוכחים את האמת בהבלי הזמן כו' ישנים ונרדמים ושנתם ערבה להם.

ארשה לי להוסיף, אשר אחת מדרכי התעמולה בזה ובכגון זה הוא — להראות דוגמא חי' רצוי' במחדו"מ של מנהל התעמולה המטיף ומעורר. וזכות הרבים מסייעתו להתגבר ולנצח מלחמתו הוא ובקל יותר משהוא משער.

חוששני אשר מכמה טעמים לא תהי' הצלחה כ"כ עם אלו שבגיל העמידה ויותר, אבל מקוה אני להצלחתו גדולה בין חוגי הנוער והצעירים, ואפשר שהם ישפיעו גם על הזקנים והוותיקים, ועל פי סימני חז"ל בעקבתא דמשיחא — אשר נערים פני זקנים ילבינו, זקנים יעמדו מפני קטנים כו' — אלא שבצד הטוב שבזה.

המצפה לבשורות טובות בכל האמור ומאחל

לו ולכל אשר לו כתיבה וחתימה טובה

לשנה טובה ומתוקה

(ממכתב כ"ז אלול, ה'תשט"ז)

במענה על מכתב כ' בשאלה לחוות דעתי בנוגע לרישום ילדי נשואי תערובת, כשהאב יהודי והאם לא יהודי' ולא נתגיירה קודם לידת הולד. והמכוון — לפי נוסח ההחלטה במכתב הנ"ל — להגדיר הוראות שיתאימו למסורת המקובלת בכל חוגי היהדות, האדוקים והחופשיים לכל זרמיהם, ולתנאים המיוחדים של ישראל כמדינה רבונית שמובטח בה חופש מצפון ודת וכמרכז לקיבוץ גלויות;

דעתי ברורה בהחלט, בהתאם לתורה ולמסורת המקובלת מדורי דורות. כי בענינים כאלה אין כל תוקף להצהרה בדיבור על הרצון להרשם בתור יהודי, ואין בכח הצהרה זו לשנות את המציאות.

על פי התורה והמסורת של דורי דורות הקיימת וחי' עד היום הזה — יהודי, או — בסגנון שונה אבל בתוכן שווה — שייך לעם בני ישראל, הוא זה ורק זה שנולד מאם יהודי' או גר שנתגייר באופן גירות מדויק, אשר268פרטי סדר גירות זה מבוארים בספרי פסקי דינים של עמנו בית ישראל מדור לדור ועד להשולחן ערוך.

האמור במלוא תקפו לא רק בנוגע לילדים שהוריהם או מי שהוא אחר מצהיר על רצונו לרשום אותם בתור יהודים, אלא גם בנוגע לכל מי שיבוא להצהיר שרוצה לשנות מעמדו ומצבו כדי להכנס לכלל ישראל, שאין בהצהרה כזו ולא כלום אלא אם כן יקיים בפועל, או שכבר קיים בפועל, סדר הגירות מתאים להמסורה וכמפורט בספר השולחן ערוך, כנ"ל.

בכבוד ובברכה

אינני מציין המקורות וכו' — כי בענין הגירות הלכות פסוקות, ברורות ומפורטות ברמב"ם, טור, שולחן ערוך, ועוד.

הערה:

כל הבא להלן מובא רק כהוספה בשולי המכתב — בכוונה להדגיש, שאם אפילו לא יתקבלו הדברים דלקמן, בחלקם או אפילו בכולם, אין זה ממעט כלל וכלל בהחלטיות חוות דעתי האמורה לעיל, ולא באו ההערות דלהלן אלא בתור תגובה על ההסברה ותיאור מצב וכו' המובאים במכתב כ'.

ועד לימינו אלה ועד בכלל.

(ממכתבי כ"ק אדמו"ר שליט"א — תשי"ט)

272. . . הנני לאשר בזה מכתבו מבשר טוב מרפואתו ושכבר חוזר לעבודתו. ואף על פי שאני דורש ומקבל ידיעות אודותיו מידידינו המשותפים, ובפרט מידידינו . . אבל אינו דומה כשמקבלים ידיעה ישרה.

וכיון שתמיד יש מקום להוספה בטוב, היות ומקור הטוב הוא הא"ס ב"ה, יהי רצון שתהי' רפואתו שלמה ממש. ובודאי ינצל כשרונותיו לטובת הרבים ביתר שאת, וזכות הרבים מסייעתו.

וכדרך בני ישראל השמחים בהזדמנות דלשון נופל על לשון, הרי שמשרתו של מר היא משרת . . יהי רצון שיתרום חלקו בעין יפה לחבר את חלקי עם ישראל הצריכים קירוב וחיבור אודותם כותב במכתבו — העדות השונות, הישוב הותיק והעולים החדשים, והחילוניים ודתיים. ואם כל איש בעל מרץ טבעו מכריחו לנצל מרצו, על אחת כמה וכמה בתחומים אשר, כסגנונו במכתבו, דואג עליהם, ובביטוי חריף עוד יותר, אשר „הם בנפשנו".

וכאן מקום אתי לעמוד על הביטוי במכתבו, שנשנה בכמה מקומות, ביטוי אשר תמיד עורר תמהוני, כוונתי להניגוד „חילוני ודתי", שהרי המושג „חול" ניגודו הוא „קודש". ואין כוונתי רק לדיוק בדקדוק השפה, כי אם ובעיקר לדיוק בתוכן. ומיוסד על מקור בלשוננו לשון הקודש (בתורתנו, תורה שבכתב ופירושה בתורה שבעל פה, ועד ימינו אלה), הרי הביטוי הרגיל הוא ימות החול ויום השבת־קודש. שמזה מובן גם התוכן, שאין כל חילוק באמונות ודעות והשקפת עולם וכו' בין ימות החול ובין יום השבתקודש, כי אם רק בהנהגה דימות החול — ובלשון התלמוד, עובדין דחול — וההנהגה ביום אשר קדוש הוא למנוחת נפש אמתית ולשביתה ממלאכות גשמיות, ועל אחת כמה וכמה חומריות, שאז האדם בדרך ממילא מקדיש זמנו לענינים רוחניים ולחיים הרוחניים בכלל.

שמחתי לראות שכלל מר כל שלושת השטחים האמורים ביחד, שזהו גם מנקודת השקפת עולם שלי, שכמו שהחילוק בין העדות הוא מלאכותי ונגרם על ידי תנאים חיצוניים, ולכן נגע רק בחלק החיצוני של החיים, אבל אינו משנה הפנימיות והעצם; ועל דרך זה הוא גם בנוגע לישוב הותיק והעולים החדשים. ו(לדידי) פשוט הדבר, אשר כן הוא גם בנוגע למה שקורא מר „חילוניים ודתיים".

והרי הכל מודים, ולאחרונה גם מהעומדים בראש הממשלה (בדיון על דת ומדינה במרכז „העבודה") בהכרח הדת לקיום עם ישראל בכל הזמנים וגם עתה. ואף שבאותו מעמד נאמרו גם כמה דברים, וחריפים, נגד אנשים דתיים, אבל לא זה החידוש בדיון האמור, כי אם — ההודאה העקרונית בהכרח הדת לקיום עם ישראל, ולקיום ארץ ישראל, ואם גם מרכז העבודה מודה בזה, בודאי שכל שאר המפלגות בדעה זו.

עוד נקודה בדבר, אשר כבר נאמרה ונשנית כמה פעמים: לאיש דתי להתנהג כחילוני, הרי זה נגד מצפונו, מה שאין כן לאיש חילוני להתנהג כאיש דתי, אין זה אלא נגד הנוחיות שלו. ועוד זאת, וגם זה עיקר, שכשיש273חילוק דעות בין מפלגה שיש לה רוב בכנסת לבין מפלגה שהיא במיעוט, אין סכנה למפלגת הרוב לוותר יותר משנראה לה, שהרי אין זה נוגע בעמדתה (בתור מפלגת הרוב), מה שאין כן בנוגע למפלגת המיעוט, אשר ויתורה יכול להביא להתדרדרות וכו' וכו'.

אודה על האמת, שהכתוב לעיל לא זהו עיקר הגישה שלי ובפרט ביחסי עם מר. והעיקר הוא אשר מאמין אני בכל איש ואשה הישראלים אשר, בלשון חכמינו ז"ל, הם „מאמינים בני מאמינים", אלא שמפני סבות צדדיות וחיצוניות, כנ"ל, חלק מהם שומרים מצוות לכל פרטיהן, וחלקם — לעת עתה שומרים מצוות בחלקן. ואפילו זה שמדגיש ששומר הוא רק מצוות שיסודן בשכל ובין אדם לחברו וכו' וכו', הרי בעת קיום מצוה זו לפתע מרגיש בנפשו שזהו הקשר שלו עם אביו וזקנו וזקן זקנו, וזהו הקשר שלו עם כל עמנו בני ישראל בכל מקום שהם מימות עולם, מתחיל מיציאת מצרים ומעמד הר סיני, אשר אז לקח לו ה' גוי מקרב גוי במסות ובאותות ובמופתים והכריז עליו „והייתם לי סגולה מכל העמים" גו' „ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש". וכמו שאין אדם שליט על העצם שלו, כי אם רק בנוגע למעשה דיבור ומחשבה, הלבושים החיצוניים של הנפש, כן גם כן בנוגע לעמנו, אשר מיום צאתו מארץ מצרים הוכרז עליו על ידי בורא העולם שהוא גוי קדוש. והודעה זו והצהרה זו וכרוז זה מתיחסים לא רק לגוי כולו בתור כלל, אלא גם לכל אחד בתור יחיד.

במלים אחרות, איני מאמין שיש מבני ובנות ישראל מי שהוא חילוני במובן שמשתמשים בו עתה, כלומר מציאות חילונית, שהרי הוא בן וחלק מגוי קדוש, אלא שיש מהם עוסקים בעניני חול, ויש מהם עוסקים בעניני קודש, ויש מהם עוסקים, בסגנון הידוע, בחולין על טהרת הקודש.

הארכתי יותר ממה שנתכוונתי בתחילה, אבל סגנון מכתב מר עודדני לזה, ועל דרך הצחות, יהי רצון שגם הכתוב לעיל יועיל לתגבורת התחבורה בין כל חלקי עמנו בני ישראל, אשר לאמתו הוא גוי אחד בארץ . . .

(ממכתב י"ג אייר, ה'תשל"ב)

. . . מאשר הנני קבלת מכתבו בצירוף שאלת חבורת צעירים וצעירות, ומטובו לבקש סליחתם על שנתאחרה תשובתי מפני רוב הטרדות, וביחוד בימים ובשבועות שלפני חג הפסח ושלאחריו. מובן אשר בנוגע לעצם השאלה אי אפשר במכתב לענות עלי' באופן ממצה, שלכן מוכרחני להגביל את המענה לאי אלה נקודות עקריות, אבל תקותי אשר בכמה נקודות במכתבי יוכל להוסיף הסברה מדילי' מיוסדת על המבואר בתורתנו, ובפרט בספרי החסידות. כן מובן וגם פשוט שאם ימצאו איזה מקומות או נקודות במכתבי שלא נתבארו כל צרכן, הריני מוכן תמיד לענות על שאלות נוספות, או אפילו קושיות וסתירות, ואשתדל לענות עליהן כמיטב ידיעתי.

274ובמענה על השאלה;

„האם יש דרך, שאנו, כספקנים, נוכל להיוכח באמיתת מציאותו של אלקים ובברירות בלי שום פקפוקים ואפשרות של פקפוקים ?"

הנה בכלל, יש שאלות הנראות כפשוטות ואשר לכאורה מטפלות בענינים פשוטים ולכן גם מנוסחאות בבטויים פשוטים ורגילים, ואעפי"כ, דוקא שאלות אלו דורשות זהירות יתרה, והביטויים דורשים פירוש מדוייק, ובפרט בשאלה שדשו בה רבים זה מאות ואלפים בשנים, ובחוגים שונים ורחבים, שמהנמנע שכולם יכוונו לתוכן שוה בכל הפרטים, משום כך דין הוא שהבא בשאלה מסוג זה, יפרש שיחתו ויגדיר הביטויים שמשתמש בהם. וכן גם בנוגע לשאלתם — שמבקשים הוכחה לאמתת מציאות אלקים, שענין „מציאות", וכן מה היא „הוכחה" בנוגע לדבר שנמצא, שמושגם מטושטש דוקא משום ריבוי השימוש בהם, החל מילד קטן ועד לחוקר המדייק בכל עניניו בתכלית הדיוק ולא פרשו דעתם בזה.

ליתר ביאור; ילד קטן, יש אומרים אשר בעולמו „מציאות" והוכחה על מציאות הוא רק דבר שיכול למשמש בידים. ולסומא למשל, הרי, מצד עצמו, מושללת כל המציאות של צבעים וגוונים, מוכרח לסמוך על שני שאומר לו שרואה צבעם!, ובדרגה מפותחת יותר, „הכל" מודים בהחלט ובודאות שכל פעולה מחייבת מציאות של סיבה ומקור לפעולה זו, ולכן כשרואים פעולות הרי אלו הוכחות למציאות „כוח" פועל, אעפ"י שאין בזה הוכחה באופן „ישר", ולכאורה נשאר מקום לספק. דוגמא בולטת בזה היא — מציאות כח העלעקטרי, האדם הוא בעל חושים, וחוש הראי' שלו מאמת מציאת הצבעים, כמו שחוש השמיעה מאמת מציאת הקול וכו' — והם נחשבים להוכחות גמורות וישירות, אבל אין לאדם חוש לראות כח העלעקטרי, אלא כשרואה פעולות היינו — שמתלהט חוט, או שמודד העלעקטרי מתנענע וכיו"ב, אז בא לידי החלטה שיש מציאות של כח זה המכונה עלעקטרי — שלעולם לא יראה אותו — והוא הסיבה והגורם לפעולות הנ"ל. וג"ז נחשב להוכחה מוחלטת. ועד"ז בנוגע לכח המגנטי וכו', ותפסתי את הדוגמא הנ"ל — כי כל מציאות העלעקטרי כ"כ מקובלת ורוחה בלי כל פקפוק וצל של פקפוק.

ולא זו אף זו, בדרגה מפותחת עוד יותר, הרי מקובל עכשיו באמת מוחלטת — מצד ההנחה שלכל פעולה יש פועל־מציאות הפועל אם דבר זה הוא אפילו „היפך" השכל, ודוגמא לדבר „מציאות" כח המושך, שההוכחה ע"^* ז הוא — תנועת עצמי' גשמים, שאין רואים כל סיבה לתנועות אלו, ולכן מקבלים מציאות כח המושך, אע"פ שמציאות כח הפועל ממרחק, בלי שום אמצעי בינתיים, הוא ענין שאין השכל הבריא הולמו, אלא שרגילים כבר במשנה זו משנות הילדות והיא חוזרת ונשנית בספרי לימוד, עד שנעשה הדבר „פשוט" ענין שלמעלה מגדר הספק והפקפוק.

הנסיון לבאר את כח המושך באמצעות החומר „הדק" נקרא איתר, הנה מוכרח שיהיו לממוצע זה כ"כ הרבה תכונות הפכיות ומנגדות, עד275שהוא מופרך עוד יותר מאפשרויות פעולה ממרחק בלי שום אמצעי בינתים — אי אפשר שיהי' אבסורד גדול מזה. איני יודע באיזה מקצוע מהמדעים עוסקים הצעירים והצעירות שפנו בשאלה הנ"ל, ואם עוסקים במדעים שנקראים, כביכול, מדעים מדויקים, אבל דוקא בשטח מדעים אלה, נתחדש בזמן האחרון עוד ענין בלתי מובן לגמרי בשכל הבריא, ואעפי"כ נתקבל אצל כל בעלי המדע המדוייקים כמציאות ותופעה וכמעט שנתאמת הדבר גם אצל ההמון, אף שהוא בלתי מושג בשכל כלל, והוא שהחומר אינו אלא צורה מיוחדת של אנרגי' ושאפשר להפוך חומר לאנרגי' ואנרגי' לחומר, שאין לזה מקום בשכל כלל, אלא שרואים פעולות שאין עליהם ביאור ואם יקבלו הנחה הנ"ל יתבארו — וזה נחשב להוכחה מדעית שנתקבלה כמעט בכל מקום בתור הוכחה ברורה בלי שום פקפוקים ואפשרות של פקפוקים, כלשונם בהשאלה בנ"ל, אף שמצד השכל ד"ז הוא אבסורד לגמרי.

כיון שבנוסח שאלתם לא הגדירו כלל מה יקבלו בתור הוכחה לאמתת מציאת אלקי' בברירות בלי פקפוקים וכו' — הנני מניח שיקבלו אופן הוכחה כזה שמקבלים בנוגע להנהגתם בחיים היום־יומיים. מנקודת הנחה זו, מובן שיש הוכחה מסוג זה על מציאות הבורא, ולא עוד אלא כמה הוכחות, וכנ"ל לא קשי' בזה אם מוכרח לאמר שמציאות זו לא נתפסת בשכל, או אפילו היפך השכל. כי כאמור, מקובל הוא אצל כל אדם החושב ומתבונן בהנעשה סביבו ע"מ „לבאר" התופעות, שאין השכל קובע בזה ולא כלום. ומהלך ההוכחה או ההוכחות בזה הוא ע"ד כל ההוכחות שיש במדעים המדוייקים. ועוד יותר — ע"ד ההוכחות הקובעות את החיים היום־יומיים של כל אחד מאתנו. כל המתבונן בפעולותיו בשבתו בביתו או בלכתו בדרך או בשכבו ובקומו יודה ולא יבוש שאין אדם דורש מעצמו שיבחון בעצמו יסוד של כל פעולה שפועל או של הנהגה שנוהג אלא מקבל הוא עדות אחרים שבחנו את הענין, ורק במקום שיש חשד שאולי העדות מזוייפת או שהעד הי' מושפע ע"י סיבות פנימיות או חיצוניות, או שלא הי' שפוי בדעתו ותפס הענינים במראה עקום, וכדומה, שאז דורשים עוד עדים, וככל שירבה מספר העדים, וככל שיהיו שונים במעמדם ומצבם וחוגים שמשתייכים אליהם, אשר כל זה מרחיק את האפשרות של קנוני' וכו' כן תחזק ההוכחה בתור הוכחה מדעית ומוחלטת. ועל יסוד זה היחיד והכלל עושים כמה ענינים ומעשים, תמידים כסדרם, מתוך בטחה גמורה שהדבר אמת ויציב.

וכן בנידון דידן;

ענין מ"ת על הר סיני נתאמת דור אחר דור בתור עובדא שנתרחשה במעמד ששים רבוא הגברים לבד מטף ואם לכלול הנשים וכן האנשים למעלה מבן ששים כו' הרי היו שם מליונים אחדים מיוצאי מצרים אשר עיניהם ראו ולא זר, והרי אין זו עדות מצומצמת לנביא אחד או חולם חלום או חבורה מצומצמת, ועדות זו נמסרה מאבות לבנים דור אחר דור, והכל מודים276שלא הי' הפסק במסורה זו מאז ועד עתה, ומעולם לא נגרע מספר העדים מששים רבוא ויותר אנשים שאין דיעותיהם דומות זו לזו וכו', וגם אחרי שנפוצו בארבע פנות העולם הנה כל הנוסחאות שהגיעו אלינו מעובדא ומאורע היסתורי הנ"ל מתאימים בכל הפרטים, והיש לך עדות נאמנה ומדוייקת יותר מזו?

אופן שני של הוכחה והוא ג"כ על יסוד ההנחה הנ"ל שכשרואים פעולות ותופעות והמסקנות מהם, זה קובע את הנוהג, ואפילו במקום שיש חשש להיזק והפסד וכו', והוא — כשרואים דבר מסודר כולל כמה חלקים מסודרים ומתאימים בהתאמה וקואורדינצי' מדוייקת של חלקים שאין להם שליטה אחד על השני, הרי מסיקים מזה בבטחה גמורה שיש כוח מחוץ להם שהוא המקשר והמאחד את כל החלקים, ועצם העובדא שהוא המקשר והמאחד את החלקים מוכיח שהוא גדול וחזק מהם ושולט עליהם.

והדוגמא לזה, כשנכנסים לבית חרושת שכולו פועל באופן אוטומטי, ואין רואים שום אדם שם לא יעלה על הדעת, ובלי שום פקפוקים, שאין שם מכונאי גדול המקיף בדעתו כל המכונות, ושליט עליהם המרכיב, ומאחד אותם ביניהם ובין עצמם וביניהם לבין מרכז כל הפעולות וכו' ואדרבה, ככל שיעדר יד אדם בבית החרשת הנ"ל וככל שיפעול באופן אוטומטי יותר — הרי זה מעיד על הפלאת המכונאי ביתר שאת וביתר עז, וחלקי המכונות.

ואם כך הדבר בנוגע לבית החרשת, שהמדובר שם על דבר מאות או אלפים אפילו רבבות חלקים, על אחת כמה וכמה המתבונן בעולמנו, בגולם עץ או אבן, או צמח או חי, ואין צריך לאמר מבנה גוף האדם, וכלשון הכתוב מבשרי אחזה, ובפרט על פי ביאור המדע שבימינו שכל דבר מורכב מבליונים אטומים, וכל אטום יש בו כמה וכמה חלקים זעירים יותר, שלכאורה, הי'^* צריך לשלוט בהם ערבובי' ואי סדר מאין כמותו, ואף על פי כן רואים שיש סדר נפלא והתאמת מפליאה בין החלקים הקטנים והגדולים והכי גדולים, והתאמה בין חלקי עולם הקטן (מיקרוקוסמוס) עם חלקי העולם הגדול (מאקרוקוסמוס) וכו' וכו' — הרי ברור בלי כל צל ספק שיש שם „מכונאי" אחראי בעד כל זה.

מובן שלא נעלם ממני הנוסח הידוע שכל זה מתנהל על פי „חוקי הטבע" אבל חושבני למותר להדגיש שזהו ביטוי שאין בו כל תוכן של ביאור, אלא תיאור נוח של מצב השורר, היינו שעניני הטבע מתנהלים על פי סדרים מסויימים, אבל לאמר ש"חוק הטבע" זהו מציאות בלתי תלוי' בפני עצמה ושמציאות זו שולטת על כל הבריאה וישנם אלפי מציאויות כאלו — מתאים למספר חוקי הטבע, הרי זהו אבסורד הכי גדול, ואין אף אחד מאנשי המדע העוסק בשטח זה שיאמר זה, ואין הנוסח הנ"ל אלא כאמור, ביטוי נוחי וקצר לתאר את המצב, בכדי שלא יהי' הכרח להכפיל על כל צעד ושעל תיאור ארוך של מצבים הכי פשוטים כביכול, אבל פשיטא שאינו מבאר ולא כלום.

277ובעיקרו של דבר, כאמור הנני מניח שמבקשים הוכחה אשר לפי' יחיו חייהם בנוגע למעשה בפועל, והוכחה האמורה חזקה היא, פי כמה מכל אותן ההוכחות והראיות אשר לפיהן מתנהגים בכל יום. ומה לנו דבר פשוט יותר אשר כשהולכים לישון בלילה מכינים הכל בשביל הקימה בבוקר ואף שאין כל סברא בשכל לומר שלמחר בבוקר תזרח השמש עוד פעם ויתנהלו כל הענינים בטבע כמו שהתנהלו תמול שלשום, אלא כיון שעולם כמנהגו נוהג זה כמה ימים ושנים, בטח „חוקים" אלו ימשלו גם מחר ומחרתיים, ועל יסוד זה עושים השתדלויות ויגיעה כמה טרחות בשביל להכין הכל להנהגה מחר בבוקר, שאין לכל זה יסוד „בשכל" לאמר אלא אם כן יש בעל הבית לבירה זו.

כאמור לעיל יש להאריך בכל האמור כהנה וכהנה, ולבאר עוד יותר אחדות מהנקודות, אבל תקותי שגם זה מספיק ונותן די חומר להתבוננות ולמסקנה, אשר טועים אלו האומרים שצריכים לחפש הוכחות למציאות הבורא אבל הבריאה עצמה מציאותה נעלית מכל ספק — בה בשעה שנהפוך הוא, ואדרבה; על פי תוצאות המדע הכי אחרונות בנוגע למציאות הבריאה, ובאיזה אופן „לתאר" אותה, יש מקום לספיקות הכי גדולים, ובפרט שלאחרונה מתרבות הסתירות מתוצאות מדע אחד לשני, בכמה שטחים נוסף על הספק להמדעי הכי גדול, והעקרי והיסודי! מי לידי יתקע, אשר ההתרשמות בעיני או באזני או במוחי בכלל — יש לה איזה קשר עם מציאות שמחוץ לחושים והשכל האנושיים, מה שאין כן לבורא. או במלים אחרות, לפועל שפעל וסידר את כל הבריאה, שאין בזה נפקא מינא אם יש מציאות זולתי או רק רושם של מציאות, שהרי מושכל ראשון של האדם הבריא — שעל פיהו הוא חי את כל חייו — הוא של כל מציאות בעולמו שיודע אודותה — יש סיבה הפועלת מבפנים או מבחוץ.

עוד הערה עלי להוסיף והיא: אשר מקרה בלתי נדיר הוא בטבע האדם שכשמביאים ראי' „פשוטה" — קשה לקבלה דוקא מצד הפשטות שלה, אבל תקותי שאין הדבר כן בנוגע להשואלים, שהרי היסוד האמור לא בשכל יסודו, וגם אינו משפיע על ההנהגה במעשה בפועל, וכנראה בחוש! ואחד מיסודות אמונתנו בבורא עולם ומנהיגו ובמעמד הר סיני וקבלת התורה ומצוותי' — שהמעשה הוא העיקר.

ינעם לי לשמוע תגובות בכל הנ"ל, וכאמור במכתב המצורף, תקותי, שירגישו בעצמם חופש גמור להביע דעתם אפילו במקום שאינם מסכימים עם הכתוב לעיל . . .

(ממכתב כ"ה אייר תשי"ט)

א

בהמשך למכתבי מענה על שאלתם הגלוי'

„האם יש דרך שאנו, כספקנים, נוכל להווכח באמתת מציאותו של אלקים — ובברירות, בלי שום פקפוקים ואו יות של פקפוקים?" —

278הנני מוצא לנחוץ להוסיף השורות דלהלן, מפני הטעם שיתבאר.

במעני הקודם צמצמתי את תשובתי בהתאם לנוסח השאלה — „להווכח . . בברירות, בלי שום פקפוקים" כו' — שזה מורה שרוצים מענה הקשור בהבנה והשגה.

מובן מאליו, שגישה זו לא הניחה את דעתי ומפני שני טעמים עקריים; א) באדם, בכלל, הרי ענין הרגש והתאמתות הנחות בנפש — קובעים יותר מאשר מסקנות שאדם מגיע אליהן על ידי השכל. ב) באיש ישראל, בפרט, אשר השכל אינו אלא לבוש הנפש, כנוסח רבנו הזקן (בעל התניא והשלחן ערוך), הנפש היא חלק אלקה ממעל ממש, הפני' של הנפש, ולאו דוקא על ידי אמצעות השכל, כוחה יפה יותר. והרי רואים במוחש — שבנפש הרגש פעיל יותר מאשר השכל.

למרות הנ"ל, לא רציתי לנגוע בענין זה במכתבי הראשון, כנ"ל — מפני נוסח השאלה. והעיקר — מפני שלא רציתי להניח מקום לחשוב שתוכן המכתב כמו שהוא לא מספיק, או שאפשר לשלול אותו בשכל וכו'. ולכן הנני בא בהמשך זה בפני עצמו.

למותר להדגיש — שהנני דן את השואלים בחזקת איש ואשה הישראליים, אשר איך שלא יחליטו בשטח השכל — מאמינים הם באמתיות הצדק והיושר, ואמונה זו חזקה היא עד כדי הבאת קרבנות, ואפילו קרבנות בחייהם הפרטיים, למען הצדק והיושר ולמען הביא עזר לזולת, ביחוד כשהעזר הוא לא רק ליחיד אלא לחברה המרובה בכמות ובאיכות.

ולכן, בהסיר הכבלים וההגבלות שבנוסח השאלה, הנני מרשה לעצמי לפנות אליהם, כדבר איש אל רעהו, והוא;

רואה אני מכתבם־שאלתם כי צעירים הם, על כל פנים, צעירים עדיין במרץ וכח עלומים, וצעירים גם כן בפרט זה — שכוחם יפה למרוד בדעת הרוב — אם רק יגיעו לידי הכרה שצריכים לעשות כן ולעשות שנוי בחייהם מן הקצה אל הקצה.

בטח לא נעלם מהם — בחשבון עולמם בהווה — מה שעבר על עמנו במשך השנים האחרונות בימי השואה וגזירות השמד, אשר כמה מליונים מבני עמנו נשמדו בשנות המלחמה האחרונה, ומאידך גיסא נתוספו כמה תפקידים חדשים שלא היו עד עתה בכלל, או שהיו רק במדה מצומצמת.

ועוד נקודה, והיא אשר טשטוש הגבולין ובלבול המוחות לא רק שלא נתמעטו בתקופתנו, אלא להיפך עוד גברו באופן מבהיל, עד שאומרים לחושך אור ולמר — מתוק, ומתוך עקשנות קיצונית — עד כדי לכפות אלפים ורבבות לקבל את החושך בתור אור ואת המר בתור מתוק.

בשעה זו הנה הקריאה הפנימית לפנימיות הנפש של כל אחד ואחת היא — להיות מהעומדים בשורה ראשונה של פעילים הממלאים תפקידם279ולא רק כחובתם הפרטית, אלא גם בתור מלואים הממלאים את הכחות הכי פעילים והכי טובים מעמנו שנקצצו על ידי ההשמדה — לא רק לשלול את חילוף הערכים מן הקצה אל הקצה כאמור, אלא גם להפיץ את הערכים הנצחיים של עמנו בני ישראל, באופן הכי מוחלט, במרץ ובכח עלומים, עד שכל אחד ואחת ישמשו ניצוץ להעלות שלהבת נר הנשמה של כל אחד בסביבתו. והאומנם זה העת לפלפולים בשכל? ובינתים אובדים יום ושבוע וחדש ושנה, אבדה שאינה חוזרת, ומאבדים הזדמניות בלתי חוזרות! ואם דרישה זו נאמרת כלפי כל אחד ואחד, על אחת כמה וכמה כלפי הנוער והצעירים, כי רואים במוחש שבנוגע הדור החדש, דור הצעיר והנוער, הנה דברי התעוררות והתלהבות מבני גילו, צעירים כמהו, פועלים הרבה יותר מאשר דברי איש זקן בא בימים, ולא עוד אלא שמתקבלים ברצון יותר.

אין רצוני כאן, כאמור, להכנס להוכחה בשכל מה הם הערכים הנצחיים של עמנו בני ישראל, ומה הם התפקידים החדשים שנתחדשו. הנני סומך על כל אחד ואחת מהם — שיכירו אותם אם יפתחו ספר דברי ימי ישראל הנמשכים בלי כל הפסק זה כמה אלפים בשנה, ספוגים דם וגזירות מאין כמותן ונסיונות קשים ביותר שלא היו כמותם, לא מיני' ולא מקצתי' בכל עם ולשון, ואם יתבוננו בדברי ימי ישראל ימצאו רק סוג אחד של ערכים שנשמרו משך כל הדורות וקיימים עד עכשו ולא חל בהם כל שנוי, ואין כאן שאלה של הוכחות בשכל, כי עובדות כאן, שלא הלשון המדוברת, ולא הלבושים תרבות ואורח חיים חיצוני, ולא משטר מדיני או כלכלי הם ערכינו הנצחיים וקיימים, שהרי כל אלה נשתנו ובהחלט מזמן לזמן וממדינה למדינה; ומה שנשאר יציב וקיים בלי שנויים בכל המקומות ובכל הזמנים — הם תורת חיים ומצות מעשיות בחיים היום־יומיים, שהם מנצח ישראל לא ישקר.

ויהי רצון ששורות מעטות אלו בכמות תעוררנה אצלם כחות הפנימיים הנמצאים בנפשו פנימה של כל יהודי, להוציאם לפועל ובמדה ההולכת וגדלה ואם צורך בשכר, הרי בטח הסיפוק הנפשי יהי' שכרם הכי גדול, אבל בטוח בורא עולם ומנהיגו שיתן שכרם גם בעניניהם הפרטים, כל אחד ואחת מתאים למצבו וענינו.

(ממכתב ח"י סיון, ה'תשי"ס)

. . . בשאלותיו במכתבו . . אם להאמין באמונה פשוטה או לחקו"ד — שניהם מוכרחים. ולא רק שאין סתירה מזל"ז, אלא אדרבה משלימים זא"ז. תחלת העבודה ויסודה — אמונה פשוטה, ותיכף נתחייב במצוה שהיא יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם מצוי ראשון כו' (רמב"ם בתחלתו). ובל' הזהר (ח"ב כה, א); פקודא דא קדמאה דכל פקודין כו' למנדע לי' לקוב"ה כו'. ולא יגעת ומצאת אל תאמין. ומחוייב לייגע ולהטריח את שכלו להשכיל ולהבין עד כמה שביכולתו — ויכולת האדם מוגבלת — ומה שלמע' מיכולתו,280באמונתו היסודית והפשוטה יחי'. ועייג"כ מצות האמנת האלקות להצ"צ. קונ' תורת החסידות פי4ג ובכ"מ . . .

(ממכתב כ"א שבט תשט"ז)

עפמש"כ בירושלמי ברכות פ"א ה"ה^* . — והנה לכאורה זה הוא רק להסוברים דלא יהי' לך הוא אזהרה דיחוד, וכדעת הרמב"ם (סהמ"צ מל"ת א. הל' יסוה"ת פ"א ה"ו) הרמב"ן (על סהמ"צ מ"ע א ומל"ת ה) סמ"ג (מל"ת א) ועוד. ועייג"כ שאילתות יתרו נב. אבל לא לדעת בה"ג (כפי גירסתנו וכפי' הרמב"ן שם) רש"י (שמות כ, ג) וסייעתם, דס"ל דלא יהי' לך הוא אזהרה לקיום צלמים. אבל באמת גם לשיטת בה"ג ורש"י כן הוא, דמלבד דאמונת היחוד הבאה ב"ה' אחד" במילא שוללת גם קיום צלמים הנאסר ב"לא יהי' לך", הנה א) אף דלא יהי' לך הוא אזהרה פרטית דקיום צלמים, ענינה וכונתה הוא השלילה דע"ז בכלל (בצד הל"ת) וחיוב אמונת היחוד (בצד הקום עשה). דוגמא לדבר לא תבערו אש, שהוא ציווי פרטי דהבערה, וענינו וכונתו השלילה דחילול שבת וחיוב דקדושת שבת. — ב) גם לבה"ג ורש"י אין מקרא דלא יהי' לך יוצא מידי פשוטו שהוא איסור ע"ז אלא דמאחר דכמה לאווין כתובים בע"ז, במקום דאיכא למידרש דרשינן, ודרשינן מיתורא גם איסור דקיום צלמים. וכמש"פ בביאור מהרי"פ פערלא לסהמ"צ להרס"ג מ"ע ג־

וע"פ שתי דרכים אלו סרה התמי' על שיטת בה"ג ורש"י ממרז"ל דלא יהי' לך הוא ענינא דע"ז (ראה גטין נז, ב. ירוש' קדושין פ"א ה"ב. שמו"ר פמ"ד, ט. במד"ר פ"ח, ד. זח"ב פו, א. ועוד) גם יובן מפני מה לא יהי' לך שמענו מפי הגבורה (עיין מו"נ ח"ב פל"ג. תניא רפ"כ). וסרה ג"כ קושיית הרמב"ן (בפי' עה"ת) על שיטה הנ"ל.

(מרשימה דשנת תש"ח)

281אבל יל"פ „לשחוק^ד מל' שחוק וקלות ראש, משחק אני (משלי כו, יט) דאין הכוונה כלל למדידה, כ"א מתעסק בעלמא. וראה בפי' הר"ח: מתעסק בעלמא אנא כלומר אני מודד ולא מתכוון למדידה אני. וכל' רבנו הזקן בשו"ע שלו (סש"ו סעיף יח־יט); מודד שלא לצורך כלל ואז דוקא מותר ובהנ"ל דלחישה — מדידה חשיבה, (אלא שמותר מפני שהיא מדידה דמצוה). וצ"ע.

וכיון דאתינא להאי — צ"ע למה לא הובא דין דמתעסק במדידה דמותר — ברמב"ם, שו"ע, רמ"א וכו'.

(ממכתב כ"ג אלול, תשכ"א)

. . . א. בכדי אַ מענטש זאָל קענען דורכפירן אַז אויך זיינע עניני פּרנסה א.ז.וו. זאָלן זיין דורכגענומען מיט אידישקייט און הייליקייט — היינגט עס אָפּ אין דעם „לעבן" פון זיין הויז.

בשעת אַז זיין הויז איז דורכגענומען מיט נר מצוה ותורה אור^א זי איז באַלויכטן מיט דער ליכטיקייט פון דעם אויבערשטן וואָס ער האָט אונז אַלעמען געגעבן אין דער תורה — דעמאָלט שטייט ער אויף און הייבט אָן אויך זיין אַרבעטס טאָג מיט פרישע כחות, מיט אַן אויסגערוטע קאָפּ און מיט אַ רואיקער האַרץ; ער האָט ניט קיין דאגות, ווייל ער האָט אַ פאַרזיכערונג^ב פון דעם אויבערשטן אַז ער וועט מצליח זיין אין זיינע זאַכן במשך דעם גאַנצן טאָג.

און דאָס איז די ספּעציעלע אויפגאַבע און דער גרויסער זכות וואָס מען האָט געגעבן צו די אידישע פרויען

— צו די וואָס האָבן שוין חתונה געהאַט, אויך צו די וואָס גרייטן זיך צו דער צייט ווען זיי וועלן חתונה האָבן, ביז אויך צו די וואָס זיינען נאָך גאָר יונג אָבער זיי ווערן ערצויגן אין אַזאַ וועג אַז דערנאָך, מיט דער צייט, זאָלן זיי ווערן די עקרת הבית, דער עיקר פון אַ אידישער הויז —

אַז זיי דאַרפן זיין די טאגעבער (מיט דעם אויבענדערמאָנטן אינהאַלט) פון דער הויז, און אָן זיי היינגט אָפּ דער „פילען זיך" און די אויפפירונג פון אַלע מענטשן וועלכע געפינען זיך אין הויז, פון דעם מאַן און פון די קינדער — סיי זין סיי טעכטער,

ביז אַז אָן זיי היינגט אָפּ אויך די אויפפירונג פון די שכנים, וואָרום אַז די שכנים זעהן דעם גוטן ביישפּיל פון די מענטשן פון איר הויז — ווי זיי טוען אַלע זאַכן פון אידישקייט מיט לעבעדיקייט און מיט צופרידנקייט ווי זיי זיינען באמת גליקלעך מיט זייער אויפפירונג (און ווי די אציפפירונג בריינגט זיי דעם אויבערשטנס ברכות) — באַקומען די שכנים אַ חשק, אַז אויך זיי זאָלן זיך פירן מיט דער הנהגה.

(משיחת מוצש"ק בראשית, תשל"ה)

. . . בנועם קבלתי בשורה הטובה שהתחילה להדליק נר שבת, וקבלה על עצמה להדליק מכאן ולהבא נר שבת ונר יום־טוב.

ויהי רצון שיאיר מזלה

ותהי' מצוה זו צנור וכלי לתוספת ברכה מאת השי"ת מקור הברכה בכל המצטרך לה.

וכמו שענין נר הוא שמאיר גם לשני, ובלשון חכמינו ז"ל: נר לאחד נר למאה,

יהא כן גם בענין זה, שפעולתה שהתחילה להדליק הנרות תאיר ותפעול על כמה וכמה בנות ישראל שתעשנה כדוגמתה,

ותקויים בכל אחת ואחת מהן הבטחת חז"ל: מצוה גוררת מצוה.

(ממכתב דשנת תשל"ה) ב"ה, כ"ד כסלו, ה'תשל"ה

ברוקלין, נ. י.

בנועם קבלתי מכתבך עם הבשורה הטובה שהתחלת להדליק נר של שבת. ובודאי תדליק גם נר של יום־טוב.

ואף על פי שעוד טרם הגעת לגיל בת־מצוה, אבל הרי מצוות חינוך — הדרכה והרגל במעשה המצוות — מתחילה בגיל רך ביותר בחיי היהודי. וגדול החינוך שאינו רק הכנה לגיל מצוות, לבר־מצוה ובת־מצוה, אלא שזה מניח היסוד לכל החיים, וכמאמר החכם מכל אדם: „חנוך לנער על פי דרכו. גם כי יזקין לא יסור ממנה") (משלי כב, ו). ומובן, שאף על פי שהכתוב מזכיר „נער", הכוונה גם לנערות וילדות, כמו שהוא בכמה פסוקים בתורה.

מצוה צריך לקיים, כמובן, לשמה, כלומר בתור ציווי הקדוש ברוך הוא, ושלא על מנת לקבל פרס. עם כל זה, הרי כמה רמזים והוראות בכל מצוה, וגם שכרה בצדה בכמה אופנים, כיון שמצוה היא צנור לקבלת ברכות השם יתברך. ואם בכל מצוה ומצוה הדברים אמורים, על אחת כמה וכמה במצות נר־שבת, שהפליגו בה חכמינו ז"ל (בגמרא, במס' שבת כג, ב. ובכמה מקומות),286שמצוה זו קשורה בהכתוב „כי נר מצוה ותורה אור", שאחד הפירושים בזה כי על ידי הדלקת נר שבת זוכים לאור תורה בבית — אור כל התורה!

עוד נקודה בזה, שענין נר של שבת, כפשוטו, הוא להאיר הבית באור גשמי, בכדי שלא יכשל ולא ינזק ח"ו מישהו בבית החשוך. אבל, בפנימיות, הענין הוא שנר של שבת מאיר את הבית ואת בני הבית באור התורה להיות נר לרגלם ואור לנתיבתם, ללכת לבטח דרכם בחיים. כי דרך החיים מלאה מכשולים למי שהולך בחושך, וכל הדרכים בחזקת סכנה.

ועל כולנה, סגולה מיוחדת למצות הדלקת נר שבת ויום־טוב — להאיר מזלה להמשיך ברכות ה' בכל המצטרך גם בענינים גשמיים.

ויהי רצון אשר כל הברכות הכלולות במצות נר שבת ויום־טוב יתקיימו בך, ועל ידך גם בבית ובכל בני הבית, בגשמיות וברוחניות גם יחד.

במיוחד נהניתי לקבל הבשורה הטובה, וגם לענות עלי', בימים אלו הקרובים לימי החנוכה. כי ימי החנוכה מדגישים באופן גלוי ענין הדלקת נרות בחיי היהודי. וידוע שאחד הפרטים החשובים בנר־חנוכה הוא שהנרות יאירו גם בחוץ, בכדי שגם ההולכים „בחוץ" יראו ויתעוררו לאור נרות החנוכה ולהוראתם ומשמעותם.

ועוד פרט חשוב בנוגע לנר חנוכה, אשר הגם שמקיימים המצוה בשלמותה בליל ראשון של חנוכה בהדלקת נר אחד, אין זה מספיק בלילה שלאחריו וצריך להדליק שני נרות, וכן מוסיפים עוד נר בליל שלישי, וכן מוסיף והולך בנר ואור מיום ליום. וההוראה בזה, שאפילו כשהמצב בנר מצוה ותורה אור הוא בשלימות היום, צריך להוסיף בתורה ומצותי' ביום מחר, ולהוסיף עוד למחרתים וכו', כי עניני טוב וקדושה אין סופיים הם.

לאור האמור למעלה, תקותי חזקה שאַת תשתדלי לא רק ללכת מחיל אל חיל בכל עניני יהדות בחיי היום־יום שלך, אלא גם תהיי דוגמת מאירה ומזהירה לכמה וכמה נערות, ובמיוחד לאלו שלא זכו עדיין להתחנך במצוות. ומהדרכים הכי משובחים להעמידן בקרן אורה הוא לעורר אותן שיתחילו במצות הדלקת נר שבת ויום טוב, ומצוה גוררת מצוה להוסיף ולהרבות בנר מצוות. והרי זהו היופי והטוב שבסגולת האור אפילו כפשוטו שמשלהבת קטנה של נר דולק אפשר להדליק נרות אין מספר, ולא עוד, אלא שהמדליק נר בקרן זוית שלו, הריהו מאיר גם לכל אלה הנמצאים בסביבה, וכלשון חכמינו ז"ל; נר לאחד נר למאה.

בברכה לימי חנוכה מאירים

287. . במענה* למכתב כת"ר מיום ועש"ק פ' חיי שרה,

ממהר הנני לענות כיון שתקותי חזקה שגם כת"ר ינצל כל השפעתו שניתנה לו בהשגח"פ — להפצת הענין דהדה"נ ע"י כל נשי ובנות ישראל מתחיל מגיל חינוך, וכמדובר בארוכה ע"ד גודל חשיבות הענין וכו' וכו' בכו"כ הזדמנויות, ובודאי לדכוותי' דכת"ר א"צ בכתיבה עד"ז כ"א רק להעתיק מחז"ל דאין מזרזין אלא למזורזין וכל עש"ק עולם (במובן דזמן) מלא הוא.

וע"ס מכ' כת"ר;

ב. רבקה ע"ה הדליקה אחר הנשואין.

מחלוקת בזה. ואדרבא רוב הדעות שהי' קודם לנשואין וכמפורש בפדר"א פט"ז ועוד (הובאו בתו"ש) וזהו פשוטו של מקרא ולא העיר רש"י אחרת, וק"ל. ולהעיר שגם להדיעה דמעשה ההדלקה הי' לאחרי הנשואין — אין זה מכריח כלל לאפושי פלוגתא ולומר דפליג ג"כ בנוגע לחיוב ההדלקה. ועוד וג"ז עיקר — גם לאחרי הנשואין בהיותה (לרש"י ועוד) בת ג"ש — אין ההדלקה אלא ענין דחינוך.

מאחז"ל דלמדין מרבקה דאין משיאין האשה אלא מדעתה (ב"ר פ"ס יב והובא גם בפרש"י עה"ת) — אינו ענין לכאן ואין סתירה לכאן — ואדרבה288הוא כש"כ וק"ו באם בנוגע א) לקטנה ב) להסכם בכללות הענין קודם הקידושין בפועל צ"ל לדעתה עאכו"כ כו'. וראה ג"כ רש"י על הרי"ף ר"פ האיש מקדש.

ג. בנוגע לאין למדין מקודם מ"ת כו' — כבר האריכו בזה בכו"כ. וראה אנציק' תלמודית בערכו. וש"נ.

ויש להאריך בכהנ"ל.

(ממכתב כ"ז מרחשון תשל"ה)

. . . לההערה במש"כ בערוך השלחן (או"ח סרס"ג ס"ז): ובנות ישראל נוהגות לברך כו' דהכוונה לגדולות נשואות — עפ"ז^א „כל אחת בפ"ע" (שם) — אינו עולה יפה.^ב הקושיא בההמשך: אף שהבעל אינו מברך כו' משום דהחיוב הוא רק על המשפחה — אינו קושיא מעיקרא, כי נשואה היא משפחה בפ"ע.^ג הדין בסיומו שם שטוב שכל אחת תברך בחדר בפ"ע — הול"ל כן גם בס"ו.

ב) גם נשואה באם היא קטנה —^א אינה בת מצוה,^ב זקוקה לחינוך.

ג) התמי' וכי מנהג קטנה מנהג הוא — פשיטא שהכוונה — שבודאי הגדולים הנהיגוה בזה. להעיר דוגמא מסוכה פ"ד מ"ז. ועוד.

ד) מש"כ בערה"ש שם „אף שהבעל אינו מברך כו'" — אין הכוונה להבעל ד"בנות ישראל . . . שהן אצל אמן", כ"א להבעל דעלמא, סתם. ועוד להעיר.

(ממכתב כ"ז מרחשון ה'תשל"ה)

. . באיחור רב נתקבל מכתב כת"ר ואח"כ באו טרדות סיומא דחודש השביעי המשובע בכל (ויק"ר פכ"ט, ח) ואביזרייהו ואתו רוב הסליחה על איחור האישור והמענה עד עתה . . .

וביחוד — הת"ח ונפשית, על שככתבו, דיבר ע"ד הדה"נ גם ע"י קטנות בשיעוריו ברבים. תקותי חזקה שגם ימשיך בזה ועוה"פ וכו' ובל' חז"ל אפילו מאה פעמים.

ולהעיר מב"מ (ל, ב ושם) במשנה ד' וה' ובאותו הענין בגמרא — ק'!

ולהעיר מחדא"ג לחגיגה (ט, ב) ד"ה ואינו. לקו"ת לאדמו"ר הזקן ראה (כב, ג). ועוד.

ולתוכן מכ' כת"ר; א) פשיטא שאין לחלק בזה בין שויו"ט ואמרתי כן בפירוש בההתועדויות שהיו לפני ר"ה כו' שמח"ת.

ב) בנוגע לברכת שהחיינו בפעם הא' שתדליק,

הרי הביא כת"ר בסיום מכתבו הדעות בזה, ויותר מזה — בספרו289ח"א סוף מערכת ציצית. [ובספר מאסף לכל המחנות או"ח סכ"ב סק"במוסיף ס' כף החיים ושד"ח] — הנה אף שהצ"צ בס' פס"ד (לקוטים בסופו) כותב שבספיקא דדינא בברכת שהחיינו (דפורים) יברך, בנדו"ד לא רציתי להכריע בזה, כיון ש(כמדומני ברור) פשט המנהג שלא לברך שהחיינו כשמניחים תפילין בפעם הא'. ורק הזכרתי בשיחתי — וכמה פעמים — שיש שקו"ט הלברך גם שהחיינו.

ג) בנוגע למה שהצעתי להדליק רק נר אחד עד הנשואין — ובהקדם במה שכת"ר כתב בזה במכ', שהחינוך צ"ל קיום המצוה בכל פרטי' — ואקלע לידי ז"ע קובץ „נועם" ס"ד והאריך שם בנדו"ז הרר"ב שי' זולטי — יתרה בנדו"ז לכאורה דכיון דמהיות טוב כו' תדליק ב'.

הנה מה שעמד נגדי — הוא זה שראיתי כו"כ אמהות שבשמען ההצעה שגם בנותיהן תדה"נ ראו בזה פגיעה בכבודן ובמרות שלהן על הבנות וביותר חששתי שגם אצל הבנות יתעורר רגש זה ויתבטא בפועל כו'.

וגבר החשש כאשר רב א' בקהלה שחלק חשוב ממנה שומרי תומ"צ ענה בפירוש שחושש להנהיג זה בקהלתו — כיון שעלול לגרום שהבנות הגרות מחוץ לביתן (מאיזה סיבה שתהי') גם לשויו"ט לא תבואנה לביתן כיון שתוכלנה להדה"נ בעצמן בדירתן שבפ"ע, והתוצאות שאפ"ל מזה מובנות.

ועוד נתוסף בזה חשש — שלא רציתי להזכירו בפומבי, והוא:

ישנן כמה נשים (ואין הזמן גרמא לחפש^א בספרים) האומרות ד(הדלקת) ב' נרות הם כנגד האשה ובעלה (ולהעיר דע"פ קבלה (זו"ח תיקונים קכ, א. ובכ"מ) שמור וזכור — דע"פ נגלה כנגדן מדליקין ב' הפתילות או נרות — הם בדוגמת אשה ובעלה) — וכשנולדו ילדים מוסיפות נר א' כנגד כאו"א — להאיר מזלם של כאו"א מכהנ"ל,

ובטח ידוע לכת"ר „ההפקרות" (בל' נקי') השוררת בהקעמפּוס של כמה מהקאַלעדז בעניני אישות וכו' — ולאח"ז היש להציע לנערה הדרה שם להדליק ב' נרות ? ! ובמילא — לא פלוג בכל מקום ומצב ביר"ש, כמובן.

ועוד ועיקר: מבאר אדמוה"ז בשו"ע שלו סרס"ג קו"א סק"ה דמבואר להדיא מלשון המשנה וכו' („הנר" — ל' יחיד) דבנר א' סגי לכב"ב^ב, אלא שיש מכוונים ב' כנגד זכו"ש — היינו שאין זה חלק או אפילו פרט דהמצוה וקיומה, כ"א אך ורק כוונה וכוונה נוספת. והמובא מראבי"ה^ג סקצ"ט שאין להדליק פחות משני נרות — כנראה יחידאה הוא. ולהעיר ממש"כ במשנ"ב (סרס"ג סק"ו) דנראה שטוב יותר נר א' יפה ולא ב' גרועין.

1) ז"ע העירני ח"א שכן הוא בא"ר סרס"ג סק"ב ובמט"מ ח"ד סקי"ד — ואין הס' תח"י עתה.

2) ובתקו"ז תכ"א (נז, א): אם הוי רגיל בימי דחול לאדלקא שרבא בפתילה חד יוסיף בשבת תנינא.

3) העירוני במש"כ בזה בשבה"ל, כל בו, מט"מ בשם התנחומא.

290ועפכהנ"ל — הצעתי בדוקא רק נר א'.

ד) למה שהזכיר כת"ר בכבוד ועונג שבת שבהדה"נ —

וי"ל נפק"מ במודר הנאה מחברו דכבוד שבת אין לו בזה הנאה^ד,

בתנחומא ר"פ נח — מפורש (רק) עונג. להאו"ז (מהירושלמי — ולא נמצא אצלנו^ה): נוסח הברכה להד"נ לכבוד שבת. ברמב"ם הל' שבת פ"ה עונג ובפ"ל — כבוד שבת. וכן בשו"ע אדה"ז הביא שניהם.

ולפענ"ד נ"ל שאפילו כשהבעל מדליק ג"כ יש בהדה"נ ענין הג' דכפרה על שכבתה נרו של עולם — אף שקדימה שבעצמה תביא כפרתה . . .

(ממכתב כ"ח מרחשון תשל"ה)291שו"ע רבנו סתנ"ה סעיפי טו־טז). וא"ו) הטעם שהביא שבאה"ק ת"ו אין שליטה למזלות. אין נ"ל דשייך בענין זה כיון דלא אישתמיט בשו"מ לפרש כן. וסמוכות לזה מהא דרע"ק (ובודאי גם ברתי') הרי היו בא"י ובכ"ז הוה דאיגא (שבת קנו, ב). וכן גם ריב"ל הי' בא"י ובכ"ז כתב אפנקסי' האי מאן כו' (שם קנו, א). [דוחק גדול לומר שכתב על פנקס שלו בשביל תלמידיו שמבבל (עדמש"כ בתוס' סוכה מד, א), כמובן] . .

(ממכתב כ"ס אייר, תשט"ז)

מ ש פ ש י ם

. . די סדרה פון דעם שבת — פ' משפטים — איז אַ פאָרזעצונג פון מתןתורה, ווי אונזערע חכמים, זכרונם לברכה, זאָגן אויף די ווערטער ואלה המשפטים, אַז דער „ואו" איז אַ הוספה און המשך.

אויך די סדרה תשא, וואָס מען לייענט פון איר דעם שבת די פרשת שקלים, דערמאָנט אונז מתן־תורה, ווען דער אויבערשטער האָט אונז געגעבן די צווייטע לוחות.

באַ מתן־תורה זיינען אידן געוואָרן אמת פריי דורכדעם וואָס זיי האָבן גענומען אויף זיך צו זיין עבדי ה' — צו דינען דעם אויבערשטן אַליין. און דעריבער איז דער ערשטער ענין וואָס די סדרה משפּטים באַהאַנדלט גלייך פון אָנהויב — דער ענין פון אַן עבד עברי, אַ אידישער קנעכט, און ווי אַזוי אַ איד זאָל ניט וועלן זיין פאַרשקלאַפט צו אַ צווייטן, און זאָל ניט זאָגן; אהבתי את אדוני . . לא אצא חפשי — „איך האָב ליב מיין האַר (מיט אַלע וועלטלעכע באַקוועמלעכקייטן) . . איך וויל ניט אַרויס אויף דער פריי" — נאָר זאָל דווקא וועלן זיין פריי צו דינען דעם אויבערשטן אַליין. און דערפאַר זאָגט די תורה, אַז אַ איד וואָס וויל בלייבן אַ קנעכט צו אַ צווייטן קנעכט, דאַרף מען דורכבויערן זיין אויער, דעם אידישן אויער וואָס האָט געהערט דעם טלעכן אָנזאָג ביים באַרג סיני; כי לי בני ישראל עבדים — „אידן זיינען מיינע — ט'ס — קנעכט.

אַ לעבעדיקער מוסטער פון אַן עבד ה' איז מרדכי היהודי, ווי די מגילה פון פּורים דערציילט אונז: ומרדכי לא יכרע ולא ישתחוה — „מרדכי קניט ניט און בוקט זיך ניט" צו המן'ען מיט זיין עבודה זרה.

צו דערציען אַ „מרדכי־פאָלק" (עם מרדכי) קען מען בלויז דורך אַ תורה־טרייען חינוך, אַ חינוך על טהרת הקדש, וואָס דאָס איז דער צוועק