בש"ך1 סקמ"א בשם רבינו ירוחם2: ואם הלכו3 אותן המים למקוה חסר שאין בה כלום (עי' מה שכתב הש"ך דדוקא שאין בה כלום, ואם כן מהו אומר חסר, ואפשר הכוונה לאשמעינן דפחות מכ"א כאילו אין בה כלום4. וצ"ע) יש מתירין גם כן. וכתב על זה הש"ך: מכאן משמע שיש אוסרין (ובנודע ביהודה5 כתב שהרי"ו6 גופא כותב שיש אוסרין), ונכון להחמיר.
והגם שכבר נטהרו בהשקה, צריך לומר דהרבינו ירוחם מיירי שנפסקו מהשקתן, וסבירא ליה דלא כהרא"ש7 (בהדין דסעיף נ"ב) דכיון שהושק פעם אחת אינו נפסל גם כשנפסק, כי אם שצריכה להיות ההשקה תמיד, וכאן כיון שנפסקה ההשקה אסור.
וצ"ע מהמשנה8 דהי' בעליון מ' סאה ובתחתון אין כלום, ממלא בכתף ונותן לעליון עד שיורד לתחתון מ' סאה, שזה ממש דינא של הרבינו ירוחם9. ואפשר דמפרש דמיירי המשנה שמושקים10 זה לזה. וכבד לומר כן, דהרי בבבא ראשונה אשמעינן העצה דהשקה, משמע דבבא זו להשמיענו גם בלא השקה זה לזה, כי אם על ידי שנטהרו כבר בהשקה.
וממשנה זו גם כן קשה על אותן החולקין על הרא"ש11 הנ"ל. וכמדומה לי שהגדולי טהרה בתשובה12 כתב לחלק, דבדין המשנה הרי השאובין כזרועים המה, ולכן גם כשנפרדו אינן נפסלים עוד, אבל מקוה שאוב שהושק למקוה כשר הרי אי אפשר לומר דכזרועים דמי, ולכן צריכה להיות ההשקה תמיד. אבל על הדין של הרי"ו13 קשה לכאורה כנ"ל.
ואפשר דרבינו ירוחם מיירא במעין כל שהוא, דאי אפשר [לומר] דריבוי המים שהשליכו לתוכו הם כזרועים, וכמו שבמקוה שאוב אין אנו אומרים כן14 מפני שעומדים בפני עצמם, כמו כן כאן מצד הריבוי שלהם לגבי המעין כעומדים בפני עצמן דמי, וכל זמן שמושקין הרי הן כשרים וכשנפסק השקתן הרי הן נפסלין. ולכאורה כמו כן הוא במקוה מ' סאה ונתן לתוכה יותר ממ' סאה לא נאמר גם כן דכזרועים דמי, והרי המשנה הנ"ל מיירי שנתן בה יותר ממ' סאה15 וכמ"ש הרא"ש בחידושיו16. ויש לומר דבמעין כל שהוא יותר הסברה מתאים לומר כנ"ל, לפי שהיא כל שהוא והשאובים מרובים17.
ולפי הנ"ל דינא של הרבינו ירוחם הוא רק משום השקה, ואם כן למה לא יאמר דינו במקוה שאוב שצריכה השקה תמיד, ומה לו לצייר דינא באופן שכתב18. ויש לומר דרבותא אשמעינן, דהגם שהשליכו השאובין לתוך המעין, ומכל מקום לא אמרינן דכזרועין דמי, ואינו כשר כי אם כשהן מושקין זה לזה.