71

מתלבשת באותיות הדיבור (שלכן היא "בבחי' רצוא ושוב", כנ"ל) — ולכן גם לאחרי התלבשות החיות באותיות הדי­בור, ה"ז "עד"מ כשהאדם נופח כו'".

ו. עפ"ז יש לבאר גם דיוק לשון אדה"ז כאן, שלפני שמביא המשל ד"כש­האדם נופח לאיזה מקום אם יש איזה דבר חוצץ כו'", מקדים: "כי הנה פשט הכתוב מ"ש ויפח הוא להורות לנו (כמו שעד"מ כשהאדם נופח כו')", דלכאורה הוא יתור לשון.

[ובפרט, שלעיל בפרק ד', כשמביא ב­פעם הא' הענין ד"ויפח גו'", ומבאר תוכן המשל שבזה (ההפרש "בין ההבל שיוצא מפיו בדיבורו להבל היוצא ע"י נפיחה") — אינו מקדים ד"מ"ש ויפח הוא להורות לנו" (או כיו"ב)].

גם: למה נקט לשון "להורות" (ולא — "פירושו", "תוכנו" וכיו"ב)?

וע"פ הנ"ל יש לבאר זה:

כדי לבאר ענין ה"כרת" (שע"י עונות נפסקת החיות המלובשת בגוף), מוכרח לומר, שהענין ד"ויפח" הוא לא רק בנוגע לשורש הנשמה למעלה, או אפילו לשו­רש המשכתה למטה (שהוא מה"א תתאה כנ"ל) — אלא גם בנוגע לחיות הנשמה כפי שהיא מלובשת בגוף. והיינו שהענין ד"ויפח" ישנו בכל הדרגות דהמשכת ה­נשמה, גם כפי שנמשכת בגוף (וגם לאח"ז — כל משך זמן היותם "אדם", נשמה וגוף יחד). ולכן "אם יש דבר חוצץ ומפסיק בין גוף האדם לבחי' הבל העל­יון" הרי עי"ז "נכרת ונפסק חבל ההמ­שכה משם הוי' ב"ה".

וזהו דיוק לשון אדה"ז "כי הנה פשט הכתוב מ"ש ויפח הוא להורות לנו": "פשט הכתוב" ד"ויפח באפיו" קאי על התלבשות הנשמה בתוך הגוף, וענין זה בא "להורות לנו" [לא רק תוכן ענין "ויפח" גופא, אלא] שגם לאחרי הפעולה ד"נעשה אדם" (הת­לבשות הנשמה בגוף ע"י התלבשות ה­חיות באותיות הדיבור), הרי גם אז (אף ש­הדיבור אינו מפנימיות) ה"ז עדיין "עד"מ כשהאדם נופח כו'", דענין זה לא נשתנה ע"י התלבשות החיות באותיות הדיבור [ולכן אין זה "תוכן" ענין "ויפח" עצמו, שהרי בכתוב ד"ויפח" אין הכוונה להת­לבשות החיות באותיות הדיבור (דמאמר נעשה אדם)^לא, אלא זהו עוד ענין הנלמד מ"פשט הכתוב" שנאמר "ויפח באפיו"].

ז. ע"פ כל הנ"ל מובן גם הטעם שהקדים אדה"ז "עולה" ל"ומגיע":

אע"פ ש"ויפח באפיו" קאי על המשכת וירידת החיות מלמעלה למטה בנשמה המתלבשת בגוף, הרי לעניננו, מה ש­"ויפח" בא "להורות לנו", ה"ז נוגע (לא לשורש החיות כפי שנמשכת מלמעלה למטה לתוך הגוף, אלא) להחיות כפי שהיא מלובשת בגוף, שגם אז ה"ה קשו­רה עם פנימיות החיות (שלכן ה"ז כאדם הנופח כו'); ולהדגיש שמדובר בחיות המלובשת בגוף, נקט אדה"ז הסדר ד­"עולה ומגיע", כי בחיות המלובשת בגוף הסדר הוא "רצוא ושוב", בתחילה "רצוא" (היציאה מהתלבשותה בגוף ועלייתה לשרשה ומקורה), ואח"כ "שוב" — ירידה והמשכה תוך הגוף.

ויש לומר, שגם מטעם זה מציין אאמו"ר (בסוף הערתו) לאגרת הקודש^לב — כי שם מבואר ענין ה"רצוא ושוב" בין החיות דשכינה ונשמות ישראל (אברי ד­

ספריית ליובאוויטש · chabadlibrary.org