70

באפיו" נמשכת (לא מ"ויפח", אלא) מ­"האותיות שבמאמר נעשה אדם", החיות המלובשת בדיבורו ית'. וצריך ביאור — למה נמשלה המשכת החיות לנשמת ה­אדם כפי שהיא בגוף, לאדם ה"נופח לאי­זה מקום" (ובמילא, שע"י עונות "נכרת ונפסק חבל ההמשכה", כמו דבר המפסיק את הבל הנפיחה)?

וצ"ל, שגם לאחרי שהחיות ד"ויפח" מתלבשת ב"אותיות שבמאמר נעשה א­דם", לא נשתנתה מהותה, וה"ה עדיין חיות פנימית ("ויפח")^*27.

ויש לומר, שהביאור לענין זה נרמז בלשון אדה"ז ש"אין הבל הנופח עולה ומגיע כלל כו'", וכפירוש אאמו"ר שזה בא להורות ש"החיות הוא בבחי' רצוא ושוב".

ה. ביאור הענין:

"רצוא" ו"שוב" הם שני הפכים, ולא רק משום שהם תנועות הפכיות, זו בעלי' למעלה וזו בהמשכה וירידה למטה, אלא הוא חילוק יסודי יותר:

ענין ה"רצוא" פירושו, העלי' למקורו כפי שהוא למעלה ומושלל מענין הירידה למטה (באופן ששם אין מקום להחיות המתפשטת למטה) — ע"ד טבע העלי' (רצוא) שבאש, "שאור^כח האש חפץ בטבע ליפרד מהפתילה ולידבק בשרשו למעלה. . אף שעל ידי זה יכבה ולא יאיר כלום למטה, וגם למעלה בשרשו יתבטל אורו במציאות בשרשו"; וענין ה"שוב" מורה על הפירוד ממקורו והירידה למטה ול­התלבש בדבר שלמטה ממנו.

וזה שהקשר בין החיות האלקית ל­שרשה ומקורה הוא באופן של "רצוא ושוב", מורה על שני הפכים בענין ה­חיות: זה שיש בה ענין ה"רצוא" מורה, שחיות זו אינה חיות חיצונית לבד אלא מהותה ושרשה בעצם המקור^כט כפי שהוא למעלה מענין הירידה למטה, ולכן יש בחיות זו התנועה התמידית ד"רצוא", שזוהי דביקותה במקורה ושרשה (כפי שהוא למעלה מירידה והמשכה למטה); אלא שביחד עם זה יש בה ה"שוב", ש­עי"ז נמשך החיות ממקורה ושרשה בדבר נפרד שלמטה ממנו, שזהו ע"י ה"שוב", ההמשכה וירידה למטה.

ונמצא, שזה ש"החיות הוא בבחי' רצוא ושוב" מורה על המשכת מקור הח­יות^ל (שלמעלה מהמשכה וירידה) להח­יות דבר שחוץ ממנו.

וזהו שמרמז אדה"ז כאן, שהמשכת וירידת החיות לנשמת האדם היא באופן של "רצוא ושוב", שמזה מובן, שגם כפי שהחיות מתלבשת באותיות הדיבור (ב­מאמר נעשה אדם), שזהו תכלית ענין ה"שוב", הרי מהות חיות זו היא "פני­מיות^כג החיות (משם הוי') שהיא למעלה מעלה מבחי' האותיות" (תכלית ה"ר­צוא"), אלא שזהו כפי שהחיות דשם הוי'

ספריית ליובאוויטש · chabadlibrary.org