ומכיון שכן — טעמא בעי: מדוע באמת הוצרך עוד ל"רוגזו של יוסף" כדי שיוכל לזכות לענין השלוה?
ויש לומר נקודת הביאור בזה:
"שלוה" זו שאותה ביקש יעקב אינה אותה השלוה שניתנה לו ע"י ש"קפץ עליו רוגזו של יוסף". כי כנ"ל, בקשתו של יעקב לישב בשלוה הי' (לא בתור קיבול שכר, מכיון ש"היום לעשותם" כתיב, אלא) רק שיוכל לעבוד את ה' מתוך מנוחה, ולשלוה כזו כבר אז הי' ראוי ע"י עבודתו הקודמת.
ויתירה מזו: לפי חשבון השניםלג שהי' יעקב בארץ כנען נמצא, שעד ש"קפץ עליו רוגזו של יוסף" (בהיות יוסף בן שבע עשרה שנה) היו ליעקב תשע שנים של שנות שלוה בארץ מגורי אביולד. וי"ל שהיא היא השלוה שביקש יעקבלה.
אבל, הקב"ה רצה שיעקב יזכה לשלוה בשלימותה, "עולמך תראה בחייך"לו, שגם בעוה"ז יזכה למצב של עוה"ב. ושלוה זו ניתנה ליעקב רק לאח"ז, כאשר "ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה" (שבא ע"י "רוגזו של יוסף").
[וי"ל שפרט זה נרמז גם במנהג ישראל ששם הפרשה הוא "וישב" (סתם), ולא "וישב יעקב": תוכן הפרשה הוא אמנם ענין של התיישבות ("וישב") ושלוה, כי "רוגזו של יוסף" הוא שהביא לשלוותו של יעקב אבל בארץ מצרים; אין זו השלווה שיעקב השתוקק לה וביקש עלי' ("וישב יעקב"), שכן מבוקשו הי' לישב בשלוה בארץ מגורי אביו, ואילו זה ש"קפץ עליו רוגזו של יוסף" גרם והביא "וישב" סתם — שלוה סתם, שהיא חיי עוה"ב, שזכה לה כאשר "ויחי יעקב בארץ מצרים" דוקא].
ז. ביאור הענין:
ההבדל בין שני אופני השלוה הנ"ל הוא: השלוה שביקש יעקב היא שלוה שבגדר הנבראים, שלוה כזו שבכחם של בנ"א להגיע אלי', ובמילא — לבקש אותהלז; ואילו הקב"ה נתן ליעקב שלוה כזו שאינה בגדר הנבראים ואין בכח הנברא להגיע אלי' בכח עצמו.