167

ז. עפ"ז מובן הטעם לזה שנרמז ב­כתוב ענין זה ד"חתן מוחלין לו כל עוונותיו" בנשואי עשו עם בת ישמעאל ("ולמד הטעם מכאן"), כי גדר זה דכפרה ומחילה מצד ענין הנשואין יתכן רק בישראל^סח, לא בעכו"ם:

כשם שהכפרה דעיצומו של יום ה­כפורים לכלל ישראל, שהוא כמ"ש^סט "כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם לפני ה' תטהרו", פועל על האדם היציאה מחטאיו^ע, די"ל הטעם שהוא כיון ד­כאו"א מישראל רוצה לעשות כל ה­מצות^עא — עד"ז הוא ביום כפור פרטי דחתן (וכלה) אשר נושא אשה והולך ל­קיים מצוה רבה דפו"ר, הרי זה פעולת הנשמה קדושה שלו, ולכן זה גורם למחילת עוונותיו, משא"כ בעכו"ם.

ולכן רמזה התורה ענין זה בעשו דוקא, כי עשו הי' בנו דיצחק, הי' לו דין ישראל, כדאיתא בגמ'^עב דעשו ישראל מומר הוי, משא"כ אלו שמסופר אודות נישואיהם בדורות שלפנ"ז, הרי לא הי' להם דין ישראל^עג.

ח. ובפנימיות הענינים יש לומר:

נישואי איש ואשה (כפשוטם), הרי הם משתלשלים מהנישואין, כביכול, ד­הקב"ה וכנסת ישראל (שנקראים איש ואשה, כמבואר בארוכה בשה"ש ובמד­רז"ל), והיינו הדביקות וההתאחדות ד­ישראל ואביהם שבשמים, על ידי עסק התורה וקיום המצות כו', עד לתכלית הדביקות וההתאחדות.

וכשם שתכלית ענין הנישואין (הגש­מיים) הוא בשביל קיום מצות פרו ורבו גו', הולדת בנים^עד [וכמבואר ברא"ש^עה שזהו הטעם שלא תיקנו לברך (בברכת אירוסין) "אשר קדשנו במצותיו וצונו לקדש את האשה" — "כי ברכה זו אינה ברכה לעשיית המצוה כי פרי' ורבי' היינו קיום המצוה"^עו] — כן הוא גם ב­נשואין שבין ישראל ואבינו שבשמים, שתכליתם הוא בשביל פרו ורבו דישר­אל (ברוחניות)^עז, שזה כולל כללות עבו­דת האדם, "מאי פירות. . מצוות"^עח, כמחז"ל^עט "כל המלמד בן חבירו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו", וב­כללות — קירוב בני ישראל ליהדות, תורה ומצוותי'.

עפ"ז מובן עוד צד­השוה של השלשה שמוחלין להם עוונותיהם — חתן חכם ו­נשיא — כי גם חכם ונשיא ענינם ל­העמיד "תולדות", "פרו ורבו" ברוחניות; ד"חכם" אמיתי הוא המלמד תורה לעמו ישראל (כפסק הרמב"ם^פ "מצוה על כל חכם וחכם מישראל ללמד את כל ה­תלמידים"), ונשיא — שאמיתית תואר "נשיא" הוא מי ש"אין על גביו אלא ה'

ספריית ליובאוויטש · chabadlibrary.org