וידבר ה' אל משה · ש"פ תרומה, העת"ר
תתעז
שהכתר הוא העצמי של הספי' כו', והיינו דבחי' עצמיות האורות כמו שהן בעקודים יצאו ונתגלו כו', והגם דבהתגלותם נעשו בבחי' תוקף המציאות דבהיותם בעקודים היו בתכלית הביטול ובבחי' אין ממש ובהתגלות שלהם נעשו בבחי' יש ומציאות כו' דכל התגלות דבר גורם מציאות הדבר כו', ובפרט שנתגלה העצמי נעשה בתוקף המציאות כו', מ"מ ה"ה ממש אותן האורות דעקודים (בבחי' חיצוניותם כו') וכמשנת"ל (ד"ה אנכי ה' אלקיך), ובבחי' התיקון הוא שנמשכו האורות דרך פרסאות שזהו בחי' התעלמות האור שמתגלה דרך הפרסא לא כמו שהוא במקורו כו'. וגם ש' מ"ה החדש בא דרך בקיעת הפרסא דא"ק כנ"ל וכמו שנת"ל (ד"ה וידבר כו' את קרבני לחמי), דהמשכת ש' מ"ה בעולמות הוא דרך בקיעה דוקא שבזה מתעלם האור כו', ועם היות שהעצם הוא הבוקע (והוא בחי' ש' ע"ב דא"ק) דגם כמו שבא דרך בקיעה ה"ה עצמי כו', מ"מ ה"ה מתעלם בבקיעה זאת שאינו בא בגילוי כמו שהוא במקורו שעי"ז יכולים לקבל את האור שנמשך בכל עולם לפ"ע העולם כו' וכמשנת"ל באורך. וכן הוא בהאורות דתיקון שנמשכים דרך פרסאות דוקא
כו', דכשם שהפרסא שבין אצי' לבי"ע ה"ה מעלמת על אור האצי' שהאור שנמשך בבי"ע הוא באין ערוך לגבי אור האצי' (וגם בחי' נר"ן דבי"ע שזהו מבחי' הכלים דמל' והארת הקו שבהם והוא בחי' האצי' שבבי"ע כו' הרי רחוק ערכו מבחי' אצי' ממש כו', וכמ"ש במ"א שיש הפרש גדול ביניהם, דמדרי' שבאצי' הרי מסתלקים בשעת החטא כמ"ש בסש"ב, ואצי' שבבי"ע אינם מסתלקים כו', הגם שאינו שייך בהם ח"ו חטא ועון והיינו שאינו נסרך בהחטא כמו מדרי' דבי"ע ששייך בהם ענין סרכות הריאה כו', משא"כ במדרי' האצי' כו', מ"מ אינם מסתלקים כו', ולעיל (ד"ה וידבר כו' וארא) נת' ההפרש בעבודה בין פנימי' המוחין וכוונה פנימי' שבמוח שזהו הפרש גדול כו'), כמו"כ באצי' ולמעלה מאצי' דהמשכת האור שע"י הפרסא הוא שבא האור באופן אחר כו'.
ולהבין זה בפרטי מדרי' פרסאות דאצי', הנה נודע שיש פרסא בין הבינה לז"א שעז"נ ועל ראשי החיות רקיע כעין הקרח הנורא, דחיוון עילאין הן בחי' המדות דז"א ויש פרסא על ראשי החיות דקבלת האור הוא ע"י הפרסא כו', ויש לבאר הענין ע"פ הידוע דלידת המדות הוא מהמוחין והיינו לא שעצם התהוותן הוא מהמוחין שהרי המדות ישנם בלב תמיד רק ההתעוררות שלהם הוא ע"י שמקבלים מן המוחין כו', דכאשר מבין בשכלו איך שאותו הדבר הוא טוב נתהווה מזה אצלו אהבה ותשוקה לאותה הדבר כו', והרי הטעם המחייב את האהבה ה"ז שכלי והוא טעם וסברה מפני מה ירצה בזה ויכול להיות סברה אחרת שאינו צריך לרצות בזה, שכן הוא ענין השכל שבכל דבר יש סברות שונות (והו"ע השכל בלי תערובות מדה ואהבה עצמית שיש שכל וסברה לכל צד כו'), ומתגברים הטעמים והסברות שצריך לרצות שעי"ז מתעורר באהבה, והרי האהבה אינה שכלי והיא מהות מדה שהיא אה' והרגשת עצמו שהוא היפך ענין השכל (ולכן כאשר יש תערובות אה' עצמי בשכל לא יהי' השכל אמיתי וכמו השוחד שיעוור כו'), ובא מ"מ מן השכל
הרי שבא ממהות שכל למהות מדה שהוא מהות אחר כו'. והנה בפרטי' הרי המדה יש בה ג"כ מוחין והוא הנק' בכן כידוע, והיינו שהשכל הוא בטעמים וסברות בטוב הדבר איך שהוא דבר טוב או אם צריך לרצות א"ל, ותחלה צ"ל השגת עצם הדבר שהרי א"א להיות השגת טוב הדבר אם אינו משיג את עצם
יובא מ: chabadlibrary · ספריית ליובאוויטש · free-to-read · במקור