תמג דין חמץ בערב פסח לאחר שש

תמג דין חמץ בערב פסח לאחר שש

ובו י"ג סעיפים:

זמן אכילת והנאת חמץ בערב פסח

א אף על פי¹ שמן התורה אין חמץ אסור באכילה ביום י"ד אלא מסוף שעה ששית ולמעלה², כמו שנתבאר בסי' תל"א³. מכל מקום כדי שלא יבואו לטעות ביום המעונן⁴, אסרוהו חכמים ב' שעות קודם חצות היום, דהיינו חמישית וששית⁵.

אלא שכל שעה ה' לא אסרוהו אלא באכילה⁶. ואפילו דבר שאיסור אכילתו בתוך הפסח אינו אלא מדברי סופרים אסור לאכלו משעה ה' ואילך⁷. אבל מותר להנות ממנו כל מיני הנאות בשעה ה', אפילו הוא חמץ גמור האסור בהנאה מן התורה מחצות היום ואילך, אף על פי כן לא רצו חכמים לגזור עליו איסור הנאה בשעה ה', ולפיכך יכול למכרו לנכרי אפילו הרבה ביחד, אע"פ שבודאי לא יאכלנו הנכרי קודם הפסח⁸:

ב וכן יכול להאכילן כל שעה ה' לבהמה חיה ועוף⁹.

ובלבד שיזהר לעמוד עליהם עד שיגמרו לאכול קודם שעה ששית, ויראה שלא יצניעו ממה שהן אוכלין בחצירו¹⁰, וישאר מוצנע שם לאחר זמן הביעור ויעבור עליו בב"י¹¹, ומה שישתייר מאכילתם יבערנו כשתגיע שעת הביעור¹². ואף אם מאכילם קודם שעה ה' צריך ליזהר בזה כמו שנתבאר בסי' תל"ג¹³ ע"ש:

ג אבל מתחלת שעה ששית ולמעלה, אסרוהו גם בהנאה¹⁴.

ולפיכך אינו יכול למכרו לנכרי¹⁵, ולא ליתנו לו במתנה ולא להפקירו¹⁶, ולא להאכילו לבהמה חיה ועוף¹⁷, אפילו אינן שלו אלא של הפקר¹⁸.

ואפילו חמצו של נכרי אסור בהנאה¹⁹ (לפיכך אסור להריח פת חמץ של נכרי משעה ששית ואילך²⁰):

ד שעות הללו משערין אותן לפי ענין היום, כגון בשנת העיבור שהיום ארוך²¹ נחשב כל שעה משעות הללו שעה ורביע משעות בינונית, שהן כ"ד למעת לעת²². לפי שהיום דהיינו מנץ החמה עד שקיעת החמה²³ הוא נחשב לעולם לי"ב שעות, בין שהוא ארוך בין שהוא קצר.

ולפיכך אין לאכול חמץ אלא עד שליש היום²⁴, דהיינו ב' שעות ומחצה קודם חצות בשנת העיבור²⁵. ואין למכרו לנכרי אלא עד שעה ורביע קודם חצות היום.

ואם לא מכרו עדיין²⁶ ויש הפסד מרובה, יש לו שהות למכרו עד שעה קודם חצות. לפי שיש מי שאומר²⁷ דב' שעות הללו שאמרו לענין חמץ, דהיינו חמישית וששית, משערין אותן בשעות בינוניות, שהן כ"ד למעת לעת, ובמקום הפסד מרובה יש לסמוך על דבריו²⁸.

(חמץ הנשאר ביום י"ד אסור ליתנו לעבדו ושפחתו הנכרים, אם החמץ רב שאי אפשר שיאכלוהו קודם זמן איסורו בהנאה, דכיון שהוא חייב במזונותיהם הרי זה כפורע חובו מאיסורי הנאה²⁹):

קבורה בערב פסח

ה אם יש מת בערב פסח, ואחר הקבורה לא יהיה שהות לאכול חמץ, מוציאין אותו לבית הקברות קודם האכילה, ומלוין אותו כל העם, וחוזרין לבתיהם לאכול חמץ, ואחר כך מקברין אותו כראוי³⁰.

ואף על פי שאין לאכול סעודת קבע בעוד שלא נקבר המת³¹. מכל מקום (א) כיון שכבר הוציאוהו לבית הקברות כדי לקברו, יש להקל. ובפרט בשעת הדחק כזה שצריכין רבים ללותו, ואחר כך לא יהיה להם שהות לאכול³².

ואף על פי שאם התחילו בהוצאת המת אין מפסיקין אפילו לקריאת שמע³³ כמו שנתבאר בסי' ע"ב³⁴. היינו שאין מפסיקין באמצע הליכה לבית הקברות, וכן אם הביאוהו לבית הקברות והקבר הוא מוכן צריך לקוברו מיד, אבל כשעדיין לא הכינו הקבר או שאר כל צרכי קבורה, מותר בין הבאת המת לבית הקברות להכנת הקבר ושאר צרכי קבורה, שכל אחד ואחד הוא דבר בפני עצמו, ואין זו הפסקה באמצע עסק המצוה³⁵:

חמץ המופקד בערב פסח

ו ישראל שהיה מופקד בידו חמצו של ישראל אחר חבירו³⁶ (או שהיה ממושכן אצלו³⁷), ימתין מלמכרו עד שתגיע שעה ה' בערב פסח, שמא יבא בעל חמץ ויקחנו ממנו³⁸.

ואם הוא דבר שלא ימצא לו קונים בריוח בשעה ה' ויצטרך למוכרו בזול, מותר לו למוכרו קודם לכן³⁹.

ומכל מקום אם הוא בענין שיוכל למכרו לנכרי המכירו, שיודע בו שיחזיר לו אחר הפסח⁴⁰, אסור למכרו מכירה חלוטה⁴¹:

ז ואם לא מכרו כלל עד שהגיעה שעה ששית, חייב לבערו מן העולם לגמרי, אפילו הוא בענין שאין עובר עליו בבל יראה⁴², כגון שאין אחריות החמץ עליו⁴³ אפילו מגניבה ואבידה הבאים על ידי פשיעה⁴⁴. מכל מקום צריך הוא לבערו, כדי שלא יעבור עליו בעל החמץ בבל ימצא⁴⁵, שכל ישראל ערבים זה בזה⁴⁶.

ואף על פי שאפשר שבעל החמץ מכר חמץ זה לנכרי במקום שהוא, והקנה אותו לו באחד מדרכי הקניות שיתבאר בסי' תמ"ח⁴⁷. כיון שיש כאן ודאי חמץ, וספק מכרו בעליו לנכרי וספק לא מכרוהו, אין ספק מכירה מוציא מידי ודאי חמץ⁴⁸:

ח אם בא בעל החמץ אחר הפסח ותובעו בדין על שלא מכר את החמץ לנכרי קודם זמן הביעור, אינו חייב לשלם לו⁴⁹, לפי שלא קיבל עליו אלא לשמור את החמץ שיהא שמור לבעליו, ולא יחסר ממנו מאומה עד שיחזירנו בשלימות לבעליו, אבל לא קיבל עליו למכרו בערב פסח, שאין זו בכלל שמירה⁵⁰, (ב) שהרי במכירה זו מוציאה מרשות בעליו, ואינו חייב כלל למוכרו בערב פסח⁵¹ מחמת שקיבל עליו לשומרו, אלא מחמת מצות השבת אבידה לבעלים⁵², דכיון שהגיעה שעה ה' שהוא קרוב לאסור בהנאה הרי הוא כאבוד מבעליו, וחייב כל אדם הרואה אותו נאבד למכרו לנכרי⁵³, כדי לקיים מצות השבת אבידה.

(ואם חמץ זה שביערו מן העולם לגמרי היה ממושכן אצלו, בין שכבר הגיע זמן הפירעון קודם הפסח ולא פרע לו, בין שלא הגיע עד לאחר הפסח, אם היה המשכון שוה יותר מכדי חובו הרי יש למלוה דין שומר על זה המותר, כמ"ש בחו"מ סי' ע"ב⁵⁴), ולפיכך אינו חייב לשלם ללוה על מה שלא מכר מותר הזה לנכרי קודם הפסח, כמו שהשומר אינו חייב מטעם שנתבאר. אבל מכל מקום הפסיד חובו, ואין הלוה חייב לשלם לו כלום⁵⁵.

אף על פי שגם על מה שכנגד חובו אין למלוה אלא דין שומר, ואם נאנס ממנו לא הפסיד חובו. מכל מקום ודאי דעת כל ממשכן הוא שעל מנת כן ממשכן לו⁵⁶, שכל זמן שלא יחזיר לו המלוה משכונו לא יוכל לתבוע ממנו חובו, אלא אם כן יהיה המלוה אנוס באבידת המשכון, כגון שיגזלנו ממנו לסטים מזויין וכיוצא בו משאר האונסים (שנתבאר בחושן משפט סי' ש"ג⁵⁷) שאין כח ביד המלוה להנצל מהם. אבל כאן שהיה אפשר להמלוה למכרו קודם הפסח ולא מכרו, הרי עצלותו גרמה הפסד המשכון שנאסר בהנאה ונתחייב בביעור, ובודאי לא היה דעת הלוה כשמשכנו אצלו שישלם לו חובו, אם לא יחזיר לו משכונו מחמת שנפסד, ולא היה המלוה אנוס מלהצילו מאותו הפסד.

ואם לא ביערו המלוה לאחר זמן הביעור⁵⁸, והשהה אותו עד לאחר הפסח⁵⁹, אע"פ שכבר נאסר בהנאה כדין חמץ שעבר עליו הפסח, מכל מקום אם הוא מחזירו ללוה, חייב הלוה לקבלו מידו ולפרוע לו חובו, מפני שהמלוה יכול לומר לו הרי שלך לפניך שלם כמו שנתת לי (ואע"פ שעכשיו הוא אסור בהנאה, חסרון שאינו ניכר הוא⁶⁰):

מעות וחליפי חמץ בפסח

ט חמץ בפסח, אף על פי שהוא אסור מן התורה בכל מיני הנאות ואסור למכרו או להחליפו, מכל מקום אם עבר ומכרו או החליפו אין איסורו תופס את דמיו וחילופיו שיהיו אסורין בהנאה כמוהו, אלא מותר ליהנות מדמי החמץ או מחליפיו⁶¹, אע"פ שמכרו או החליפו בתוך הפסח⁶².

מפני שעבודה זרה היא גם כן מאיסורי הנאה, והיא תופסת את דמיה וחילופיה, שהן אסורין בהנאה כמוה, שנאמר⁶³ והיית חרם כמוהו, ודרשו חכמים⁶⁴ כל מה שאתה מהוה ממנה, דהיינו דמיה וחילופיה, הרי הן חרם כמוהו. ואמרה תורה באיסור עבודה זרה כי חרם הוא, ודרשו חכמים⁶⁵ הוא חרם ותופס את דמו וחילופיו, אבל שאר איסורי הנאה, כגון ערלה וכלאי הכרם ובשר בחלב⁶⁶ וחמץ בפסח, אינן תופסין את דמיהן וחלופיהן:

י וכל זה מן התורה (ג), אבל מדברי סופרים אסור לו ליהנות מדמי החמץ או מחליפיו שמכרו או שהחליפו מתחלת שעה ששית ואילך⁶⁷, דכיון שאלו הדמים או אלו החליפין באו לידו על ידי החמץ הרי זה משתכר באיסורי הנאה⁶⁸.

אבל אחרים מותרין ליהנות מדמים וחילופין אלו, כיון שהנאה זו אינה באה להם על ידי החמץ, שהרי לא היה שלהם, הרי אינן משתכרין באיסורי הנאה⁶⁹:

יא וכל זה כשמכרו והחליפו ישראל בעל החמץ בעצמו, או על ידי שלוחו, בין שהוא ישראל בין שהוא נכרי, אבל אם מכרו והחליפו אדם אחר שלא מדעת בעל החמץ, הרי דמים וחליפין אלו מותרין אפילו לבעל החמץ עצמו⁷⁰, אבל אסורין הן לאותו האיש שמכר או שהחליף:

יב ואם משך הנכרי הלוקח תחלה את החמץ לרשותו ואחר כך נתן דמיו או חליפיו, הרי הן מותרין, אפילו מכר והחליף הוא בעצמו. דכיון שמשך הנכרי את החמץ לרשותו, נקנה לו החמץ מיד על ידי משיכה זו, והרי הן כשלו ממש⁷¹, ומה שנותן אחר כך דמיו או חליפיו הרי הן כמתנה בעלמא, ואינן נקראין דמי החמץ וחליפיו⁷² (*)⁷³.

ויש חולקין⁷⁴ על כל זה ואומרים, דאפילו מכרו והחליפו בעל החמץ בעצמו, ונטל דמיו או חליפיו ואחר כך משך הנכרי את החמץ לרשותו, מותר לו ליהנות מדמים וחליפין אלו⁷⁵.

ויש לסמוך על דבריהם במקום הפסד מרובה⁷⁶. אבל במקום שאין הפסד מרובה יש להחמיר, אפילו לא מכרו והחליפו עד לאחר הפסח, שאינו אסור בהנאה אלא מדברי סופרים⁷⁷:

יג וכל זה בדמי החמץ וחליפיו אבל החמץ עצמו לעולם הוא עומד באיסורו, שאסור לכל אדם ליקח אותו מהנכרי, אפילו לא מכרו לו הישראל עד לאחר הפסח. ואם נתנו הנכרי במתנה לאחר הפסח חייב לבערו מן העולם, כדין חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח⁷⁸ שנתבאר בסימן תל"ה⁷⁹:

קונטרס אחרון

(א) כיון שכבר הוציאוהו כו'. אף שבמ"א⁸⁰ כתב עוד תירוץ אחר. מכל מקום תירוץ זה הוא עיקר להלכה, לפי מה שכתב המ"א בסוף סי' תקכ"ו⁸¹ כדעת מהרי"ל שבכאן. ואין שם שעת הדחק. וגם משום שמחת יום טוב לא שייך להקל שם, שהרי כתב המ"א בשם רש"ל⁸² דאין זו שמחה לאכול ולילך אחר כך לבית הקברות עיי"ש.

ומה שהקשה כאן המ"א [מ]סימן ע"ב⁸³. לפי מ"ש המ"א שם⁸⁴, צריך לתרץ כמ"ש החק יעקב⁸⁵.

ואם נפרש שכוונת החק יעקב דכיון שנשארו בבית הקברות עוסקים בחפירה אין זו הפסקה, אין תירוץ זה עולה יפה לפי מ"ש המ"א בהלכות יום טוב⁸⁶, דמפשט לשונו משמע ששום אדם לא נשאר בבית הקברות אלא כולם הולכים לאכול סעודת יום טוב. וכן משמע פשט דברי מהרי"ל שבכאן⁸⁷. ועל כרחך צריך לומר כמ"ש בפנים. ואפשר שזהו כוונת החק יעקב⁸⁸ גם כן:

(ב) שהרי במכירה זו כו'. עיין⁸⁹ בחק יעקב⁹⁰ שדעתו דשומר חנם אין צריך לטרוח במכירה זו, אבל שומר שכר חייב לטרוח עיי"ש. ודבריו תמוהים, שהרי אף שומר חנם הרואה שקרובה לבא לידי גניבה או אונס חייב לטרוח ברועים ומקלות, שהיא טרחא יותר גדולה מהמכירה, שהיה יכול למכור לנכרי בזול. ואין שום חילוק בשמירה בין שומר חנם לשומר שכר, אלא שזה חייב לקדם ברועים ומקלות אפילו בשכר, וזה אינו חייב אלא כשמוצא בחנם⁹¹.

וגם מה שכתב בדברי ריבות⁹² דאף כשהיה לו למכור ופשע ולא מכר אינו אלא גרמא בניזקין, ומביא ראיה מתשובת הרשב"א⁹³ עיי"ש. מאד תמוהים דבריו, שהרי אם לא נעל בפניה כראוי מיקרי פשיעה, וחייב אף בשומר חנם⁹⁴, והוא הדין לאפוטרופוס אי הוה כשומר חנם⁹⁵, ואין לך גרמא גדולה מזו, שהרי אף הפורץ גדר בפני בהמת חבירו וגנבוה לסטים או שיצאה מאליה ונאבדה פטור, משום דאינו אלא גרמא בעלמא⁹⁶.

אלא על כרחך צריך לומר, דמה ששומר חנם חייב על הפשיעה אין חיובו בא מחמת הפשיעה עצמה⁹⁷, אלא משעה שנמסר לו הפקדון נשתעבד ונתחייב להחזיר לו בשלימות כשיגיע הזמן. אלא שאם בתוך הזמן נאבדה ממנו שלא על ידי פשיעתו בשמירתו חסה עליו התורה ופטרתו, דמה היה לו לעשות, ובשומר שכר החמירה יותר, ובשואל יותר, ובלוה יותר.

אבל בנידון הרשב"א שהאפוטרופוס השיב כל מה שהיה לו להשיב, וגם מה שמסר לאחרים עשה ברשות, רק שטען שלא כהוגן, אם כן אין לנו לחייבו אלא מחמת טענה זו בלבד, ומחמת טענה זו אי אפשר לחייבו, דגרמא בעלמא הוא. אבל כשלא מכר מה שהיה לו למכור, אם זה נקרא פשיעה⁹⁸, אם כן אי נשרף אחר כך, חייב על מה שלא החזיר לו בשלימות כל מה שנמסר לידו.

והנה⁹⁹ מה שאינו חייב למכור החמץ אלא מחמת השבת אבידה, כמשמעות הגמרא¹⁰⁰ ורמב"ם¹⁰¹ וטוש"ע חושן משפט¹⁰², על כרחך הטעם הוא כמה שכתבתי בפנים¹⁰³. ואם כן אף בשומר שכר יש לפטור מהאי טעמא. אבל באפוטרופוס לא שייך האי טעמא¹⁰⁴, ולכן יש לחייבו. דלא כחק יעקב¹⁰⁵.

אבל במשכון מה שכנגד חובו¹⁰⁶, כיון דבזה נעשה עליו כשומר שכר, אם כן אף להחק יעקב חייב¹⁰⁷. ועל המותר יש לפוטרו אף להחק יעקב, דיכול לומר קים לי¹⁰⁸ כמאן דאמר דשומר אבידה כשומר חנם¹⁰⁹.

ומה גם שדברי החק יעקב בזה תמוהין הן מאוד מאוד, דכיון שלא מכר החמץ איזה שומר הוא להאבידה¹¹⁰, וכי מי שראה את האבידה בשדה ועבר ונתעלם ממנה, ואחר כך נגנבה משם, הוא חייב בגניבתה לפי דעת הרמב"ם¹¹¹ וסיעתו. וחס ושלום ישתקע הדבר ולא יאמר, שזהו הפך התלמוד והפוסקים במקומות אין מספר¹¹²:

(ג) אבל מדברי סופרים כו'. עיין¹¹³ בחק יעקב¹¹⁴ שחילק בין מעות לכסות וכלים, עפ"י מ"ש התוספות ריש פרק קמא דחולין¹¹⁵, והוא מדברי רש"י פרק ד' דע"ז¹¹⁶.

ואשתמיטתיה מ"ש הרא"ש סוף פרק [ב'] דקידושין¹¹⁷ ע"ש, מבואר מדבריו דחליפין אפילו הן מעות אסורין, וחליפי חליפין אפילו הן כסות וכלים מותרין. ודעת רש"י ותוס' לאסור אפילו בחליפי חליפין, אם לא משום ביטול פריה ורביה, או משום שאינו דבר הניכר כמו כסות וכלים, כמו שביאר דבריהם במשנה [למלך] פ"ה מהלכות אישות¹¹⁸ ופרק [טז] מהלכות מכירה¹¹⁹. וכן הוא בתוס' דנדרים¹²⁰, עיי"ש פירוש הסוגיא לפי שיטה זו¹²¹.

אבל אנן לא קיי"ל הכי, כמ"ש הש"ך ביו"ד סי' רי"ו¹²². והוא הדין לכל איסורי הנאה¹²³, כמבואר בר"ן¹²⁴ ובחידושי הרשב"א¹²⁵ בנדרים, דאיבעיא זו היא בכל איסורי הנאה שאין תופסין את דמיהן, אם הדמים מותרים למחליף עצמו, וכך מוכחת שם כל הסוגיא.

אלא שהרשב"א¹²⁶ ור"ן¹²⁷ פסקו איבעיא זו לקולא, אבל אנן לא קיי"ל הכי, אלא כמ"ש הש"ע ואחרונים שם¹²⁸ להחמיר בלי שום חולק.

עיין שם היטב בגמרא ור"ן ויתברר לך ביטול דברי הפרי חדש כאן¹²⁹ שהכריע כהמקילין. שהרי טעם המקילין משום דפוסקין האיבעיא לקולא, ואנן לא קיי"ל הכי¹³⁰. ומ"ש הפרי חדש¹³¹ וסוגיא דנדרים כבר יישבה הרשב"א בחידושיו ריש פרק קמא דחולין¹³², ועל זה סמך להקל. הוא דלא כהלכתא, שהרי הרשב"א שם מפרש סוגיא דנדרים דאיבעיא להו אם מותר להחליף לכתחלה, והוא כעין פירוש הרא"ש שם בנדרים¹³³, וכבר תמה עליו במשנה למלך פ"ה מהלכות אישות¹³⁴, והניחו בצ"ע. וגם הרשב"א בחידושיו לנדרים¹³⁵ חזר בו, ופירש כפירוש הר"ן ושאר פוסקים. ובלאו הכי לא קי"ל הכי אלא כמ"ש בשו"ע ואחרונים ביו"ד שם, דמפרשים האיבעיא בדיעבד¹³⁶. וכיון דלא [איפשטא] אזלינן לחומרא, כהסכמת רוב אחרונים וגדולי הראשונים ז"ל.

אלא כיון דאיבעיא זו היא בדרבנן, יש לסמוך בהפסד מרובה על המקילין, שהם הרמב"ם¹³⁷ [כמ"ש בעל התרומ[ות] שער [מ]"ו¹³⁸ בשמו. וצ"ע שהרמב"ם עצמו פסק¹³⁹ האיבעיא דנדרים לחומרא, כמבואר ביורה דעה שם, ובגמרא משמע בהדיא דכל איסורי הנאה שוין לנדרים בזה, עיי"ש דפשיט ממתניתין מכרן וקידש כו', וצ"ע¹⁴⁰], והרשב"א ריש פרק קמא דחולין¹⁴¹ בשם הרמב"ן¹⁴², והר"ן בנדרים¹⁴³:

(*) לא קנהו¹⁴⁴ כו'. כל זה מתבאר למעיין היטב במשנה למלך פרק י"ו מהלכות מכירה¹⁴⁵, בשם בעל התרומות¹⁴⁶, כפי מה שפירש דבריו במסקנתו.

ועיין¹⁴⁷ בחו"מ סי' קצ"[ח]¹⁴⁸ דכל שלא קנה הלוקח באחד מדרכי הקניות, יש למוכר על המעות דין לוה, דהוה ליה כהלואה גמורה, עיי"ש בב"י בשם הרי"ף¹⁴⁹ ורמב"ם¹⁵⁰ ורמב"ן¹⁵¹:

The Lubavitch Library · chabadlibrary.org