תמה דין ביעור חמץ

תמה דין ביעור חמץ

ובו י"ב סעיפים:

הוצאה מרשות והפקר קודם זמן איסור

א כשם¹ שמן התורה, אע"פ שמתחילת שעה ז' הוא מצוה שלא ימצא חמץ ברשותו, וכל רגע ורגע שנמצא חמץ ברשותו ואינו מתעסק לבערו הוא עובר על מצות עשה של תורה², אף על פי כן אינו מחוייב לבערו בסוף שעה ששית כדי שלא ימצא בתחילת ז'³, אלא מתחילת ז' ואילך הוא שמחוייב לבערו.

כך מדברי סופרים, אע"פ שמתחילת שעה ששית ואילך הוא מצוה שלא ימצא חמץ ברשותו, וכל רגע ורגע שנמצא חמץ ברשותו ואינו מתעסק לבערו הוא עובר על מצות עשה מדברי סופרים, אף על פי כן אינו מחוייב לבערו בסוף שעה חמישית כדי שלא ימצא ברשותו בתחילת שעה ששית, אלא מתחילת שעה ששית ואילך הוא שמחוייב לבערו⁴ (ומכל מקום טוב לנהוג לבערו בסוף ה' כמו שנתבאר בסימן תל"ד⁵).

ואם⁶ רוצה לבער קודם שעה ששית אינו צריך לבערו מן העולם לגמרי, אלא די לו במה שמבערו מרשותו, דהיינו שימכרנו לנכרי או יתננו לו במתנה⁷ גמורה. ואפילו אם כשמגיע זמן הביעור, דהיינו שעה ששית, עדיין הנכרי מחזיק חמצו⁸ בבית הישראל⁹, אין בכך כלום, ועל דרך שנתבאר בסימן ת"מ¹⁰.

וכן אם קודם שהגיע זמן הביעור הוציא החמץ מרשותו והפקירו¹¹, והניחו במקום שהוא מופקר לכל¹², כגון בדרכים וברחובות שרשות לכל אדם לעבור שם וליטול החמץ, אפילו אם לא נטלו שום אדם, והרי הוא מונח שם כל ימי הפסח, ובעליו רואין אותו מונח שם, אין צריך לבערו, כיון שאינו שלו, שכבר הפקירו, וגם מונח במקום שאינו שלו, והתורה אמרה בכל גבולך, וגבול זה אינו שלו אלא הפקר לכל. עיין סימן תל"א¹³:

ב אבל¹⁴ אם הפקירו והניחו במקום שאינו מופקר לכל, כגון שהניחו בחצר שהיא מיוחדת לאנשי החצר הדרים שם בלבד, ואין שום אדם יכול לעבור שלא ברשותם¹⁵. אף על פי שמן התורה אינו עובר עליו בבל יראה ובל ימצא, שהרי כבר הפקירו ואינו שלו כשמגיע זמן הביעור, מכל מקום מדברי סופרים חייב לבערו.

דכיון שאם לא היה מפקירו קודם שהגיע זמן הביעור היה מחוייב מן התורה לבערו כשיגיע זמן הביעור, שהרי הוא מונח במקום שאינו מופקר לכל, והרי זה כאלו היה מונח במקום שהוא שלו ממש, מטעם שנתבאר בסי' ת"מ¹⁶. לפיכך גם עתה שהפקירו לא נפטר מגזירת חכמים, שהרי גזרו חכמים שאין ביטול והפקר מועיל לחמץ הידוע כמו שנתבאר בסי' תל"א¹⁷.

ואפילו הניחו במקום המופקר לכל, צריך שיפקירנו לגמרי בפיו ובלבו¹⁸, (א) ולא יהיה בדעתו בשעת הפקר לחזור ולזכות בו לאחר הפסח אם לא יקדמנו אחר¹⁹. שאם יש בדעתו כן אינו הפקר גמור, והרי הוא כשלו ממש²⁰ כל זמן שלא זכה בו אחר²¹, כיון שהוא יושב ומצפה שמא לא יזכה אחר ויזכה בו הוא:

ביעורו בזמן איסור

ג ואם הוא מבער חמץ בזמן הביעור, דהיינו מתחילת שעה ששית²² עד כלות ימי הפסח, צריך לבערו מן העולם לגמרי, ולא די במה שמוציאו מרשותו ומניחו במקום הפקר²³.

שהרי משהגיע שעה ששית כבר נאסר בהנאה ואינו שלו כלל²⁴, ואף על פי כן התורה עשאה אותו כאלו הוא שלו שיעבור עליו בבל יראה ובל ימצא²⁵, ולפיכך אף כשמוציאו מרשותו הרי הוא עובר עליו בבל יראה ובל ימצא, שעשאתו התורה כאלו הוא מונח ברשותו ממש²⁶.

ואין לו תקנה אלא שיבערנו מן העולם לגמרי, דהיינו (ב) שישליכנו לאיבוד בענין ששום אדם לא יוכל ליהנות ממנו. ואע"פ שבריות אחרות יכולות ליהנות ממנו²⁷, מכל מקום כיון ששום אדם לא יוכל ליהנות ממנו הרי זה נקרא ביעור מן העולם²⁸:

ד כיצד מבער, שורפו²⁹ עד שנעשה פחמים (אבל אם לא נעשה פחם, אע"פ שנחרך ונפסל מאכילת כלב, אסור להשהותו בפסח, כיון שלא נפסל מאכילת כלב עד לאחר זמן הביעור³⁰, כמו שנתבאר בסי' תמ"ב³¹).

או פוררו לפירורין דקים וזורה אותו לרוח, או פורר וזורק לנהר³², אם הוא פת³³ וכיוצא בו, שאם לא יפררנו ויזרקנו לנהר או לים הרי הוא שט על פני המים ויוכל אדם המהלך בספינה ליהנות [ממנו]³⁴, אבל כשמפררו לפירורין דקים וזורקו למים הרי הן נימוסין ונימוחין בתוך המים³⁵.

אבל אם היה החמץ פירורין פירורין, כגון חטים וכיוצא בהן, אין צריך לפררן עוד, אלא משליכן מן השק לתוך המים והן מתפזרים מאליהם³⁶ על פני המים, ולא יהנה מהן שום אדם.

ויש מחמירין (ג) בחטים³⁷ או שאר מיני תבואה לחתוך כל אחד ואחד לב' או לג' חתיכות ואחר כך ישליכם למים, כיון שהם קשות ואינן נימוסין בתוך המים.

וטוב לחוש לדבריהם³⁸ במקום שאפשר, כגון שאין שם אלא מעט חטים שיוכל לחתכן בשעה מועטת. אבל אם הן הרבה שיצטרך לשהות הרבה בחתיכתן, או עד שיטחנם, אין להשהות החמץ בשביל כך (ובפרט אם נתחמצו לאחר זמן הביעור, שלא היו בכלל הביטול שמבטל כל אדם את חמצו בסוף שעה חמישית כמו שנתבאר בסימן תל"ד³⁹, ואם כן יש איסור מן התורה⁴⁰ להשהותם⁴¹), ויש לסמוך על סברא הראשונה⁴²:

ה ואם משליכו לבית הכסא הרי הוא כמבוער מן העולם לגמרי, כיון ששום אדם לא יוכל עוד ליהנות ממנו, ואין צריך לפררו קודם שמשליכו אפילו הוא פת וכיוצא בו⁴³. ובלבד שלא ישליכנו שם לפני חזיר, שאסור להאכיל לבהמה אפילו היא של נכרי או של הפקר, כמו שנתבאר בסי' תמ"ג⁴⁴. אבל כשאינו משליכו שם לפני חזיר, אע"פ שסופו לאכול ממנו, אין בכך כלום, כיון שאינו נותן לפניו לאכול⁴⁵:

ו מי שיש לו מים מכונסין ובהם דגים לא ישליך לשם החמץ שצריך לבערו, אפילו הוא מפררו קודם שמשליכו, שהרי הוא נהנה במה שהדגים יאכלוהו⁴⁶:

ז ויש חולקין⁴⁷ על כל זה ואומרים, שהחמץ שצריך לבערו מן העולם לגמרי אין ביעורו אלא בשריפה, שאנו למידין מנותר, מה נותר ישנו בבל תותירו וטעון שריפה אף חמץ שישנו בבל תותר⁴⁸ (פירוש בל יראה ובל ימצא⁴⁹) טעון שריפה.

והלכה כסברא הראשונה⁵⁰, שהרי נאמר⁵¹ ושרפת את הנותר באש, ודרשו חכמים⁵² הנותר טעון שריפה ואין כל איסורי הנאה שבתורה טעונין שריפה. ואף על פי כן המנהג במדינות אלו כסברא האחרונה⁵³.

ולפיכך נוהגין שהחמץ שמוצאין בבדיקת ליל י"ד אין שורפין אותו מיד בלילה, אלא מצניעין אותו לשורפו למחר ביום, כדי לדמותו לנותר⁵⁴ שמצותו לשורפו ביום, שנאמר⁵⁵ והנותר מבשר הזבח ביום השלישי באש ישרף ולא בלילה⁵⁶.

אך אם ירצה לשרוף החמץ מיד אחר הבדיקה, כדי שלא יגררוהו קטנים או חולדה ועכברים⁵⁷, הרשות בידו⁵⁸.

ואם לא מצא שום חמץ בבדיקתו, טוב לשרוף הכלי שלקח לבדיקה⁵⁹, כדי שלא ישכח חובת הביעור⁶⁰ לשנה הבאה⁶¹. וגם כדי שלא ישכח לבטל⁶² ביטול השני שנתבאר בסי' תל"ד⁶³:

הנאה מחמץ ועצים הנשרפים

ח כששורף החמץ לאחר שהגיע שעה ששית שהוא אסור בהנאה, צריך לעשות לו מדורה בפני עצמו, ולא ישליכנו לתוך התנור שמסיקו לאפות או לבשל בתוכו, לפי שאסור ליהנות מהחמץ אף בשעת ביעורו, לאפות⁶⁴ או לבשל עליו או להשתמש לאורו או להתחמם כנגדו⁶⁵ וכיוצא בהן משאר מיני הנאות.

ואף הפחמים⁶⁶ והאפר⁶⁷ של החמץ אסורים בהנאה.

אבל הפחמים והאפר של העצים ששרפו בהן החמץ מותרים בהנאה⁶⁸, אם הוא מכירן, שיודע בבירור שהן מהעצים ולא מהחמץ.

אבל אם נתערבו אלו באלו שאינו מכירן, הרי כולן אסורים בהנאה. ואין הפחמין והאפר של החמץ בטלין⁶⁹ אפילו באלף של היתר, שהרי יש להם היתר הנאה בלא ביטול⁷⁰, דהיינו להשהותן עד לאחר הפסח⁷¹, וכל דבר שיש לו מתירין אפילו באלף לא בטל⁷².

אבל מותר לכסות דם חיה ועוף באפר שריפת החמץ, שמצות לאו ליהנות ניתנו⁷³, כלומר שלא נתנו המצות לישראל להיות קיומם הנאה להם, אלא לעול על צוארם ניתנו⁷⁴:

אפה בתנור שהוסק בחמץ

ט ואם הוסק התנור בחמץ ואפה בו את הפת או שבישל בו תבשיל⁷⁵, בין שאפה ובישל על גבי הגחלים⁷⁶, בין שאפה ובישל בחומו של תנור⁷⁷ לאחר שגרף את הגחלים⁷⁸, הרי פת ותבשיל זה אסורין בהנאה.

ואם נתערבו באחרים כולן אסורין בהנאה⁷⁹. ואין להם תקנה על ידי פדיון דמי הנאת החמץ שישליך הדמים לאיבוד⁸⁰, מטעם שנתבאר ביו"ד סי' ק"י⁸¹. אבל מותר למכרן לנכרי חוץ מדמי איסור שבהן⁸², דהיינו שינכה דמי הנאת החמץ שהסיק בו התנור מדמי הפת והתבשיל, שנוטל מהנכרי, דנמצא שאינו נהנה כלל מהחמץ שהסיק בו⁸³.

רק שיזהר לפרר הפת קודם שימכרנו לנכרי, אם הוא מקום שנוהגין היתר בפת של עכו"ם⁸⁴, מטעם שנתבאר בסי' תמ"ב⁸⁵.

ואפילו לא נתערבו פת ותבשיל זה באחרים מותר למכרם כך⁸⁶. (ד) ויש מי שאוסר⁸⁷ אם לא נתערבו. (ה) וטוב לחוש לדבריו, אם אין שם הפסד מרובה⁸⁸ ולא שעת הדחק:

י וכל זה כשהוסק חמץ הרבה בתוך התנור, שיש בהיסק זה בלבד, בלא הצטרפות עצים, כדי לאפות הפת שאפה בו, או כדי לבשל התבשיל שבישל בו. אף על פי שהסיק בו עצים הרבה כדי שתאחוז בו האור יפה⁸⁹, מכל מקום כיון שלאחר שאחזה בו האור (ו) יש בהסיקו כדי לאפות הפת או כדי לבשל התבשיל⁹⁰, הרי הן אסורין בהנאה.

אבל אם אין בהיסק החמץ כדי לאפות ולבשל אלא בהצטרפות העצים, אף על פי שגם בהעצים בעצמם אין לאפות ולבשל אלא בהצטרפות היסק החמץ, מכל מקום כיון שהיתר ואיסור גורמין לאפות או לבשל הרי פת ותבשיל זה מותרין⁹¹ אפילו באכילה⁹².

במה דברים אמורים כשאפה או בישל מתחלת שעה ששית עד הלילה. אבל אם אפה או בישל מליל ט"ו ואילך, כיון שחמץ בתוך הפסח אוסר במשהו כמ"ש בסי' תמ"ז⁹³, לפיכך אף על פי שהיתר עם איסור גורמין לאפות ולבשל, הרי הפת והתבשיל אסורין בהנאה⁹⁴ (אלא אם כן מוכרן לנכרי חוץ מדמי איסור שבהם כמו שנתבאר⁹⁵), שהרי על כל פנים יש הנאת משהו מהחמץ תוך הפת ותבשיל.

ויש חולקין⁹⁶ על זה ואומרים דאין חילוק בין אפה ובישל תוך הפסח לאפה ובישל קודם הפסח משעה ששית ואילך. ויש לסמוך על דבריהם במקום הפסד מרובה⁹⁷, או בשעת הדחק, כגון לצורך שמחת יום טוב שאין לו מאכלים אחרים⁹⁸:

הנאה מחמץ שנשרף קודם זמן איסור

יא וכל זה כשמבער החמץ אחר שהגיעה שעה ששית⁹⁹. אבל כשמבערו קודם שעה ששית שהוא מותר בהנאה, אין צריך לעשות לו מדורה בפני עצמו, אלא מותר להסיק בו התנור ולבשל עליו וכל שאר מיני הנאות. ואפילו לאחר שהגיעה שעה ששית מותר ליהנות ממנו¹⁰⁰, אם כבר נתחרך¹⁰¹ ונפסל מאכילת כלב¹⁰² קודם שעה ששית¹⁰³.

ומכל מקום נוהגין לעשות לו מדורה בפני עצמו אפילו כששורפין אותו קודם שהגיעה שעה ששית¹⁰⁴:

שריפת חמץ בהושענות

יב יש נוהגין לשרוף את החמץ בערבה שחבטו אותה בהושענא רבה¹⁰⁵, לפי שכל דבר שנעשה בו מצוה אחת נכון לעשות בה מצוה אחרת¹⁰⁶.

ויש נוהגין לעשות היסק מערבות הלולב בפי התנור בשעת אפיית המצות¹⁰⁷:

קונטרס אחרון

(א) ולא יהיה בדעתו כו' לחזור ולזכות כו'. כך¹⁰⁸ כתב הדרכי משה¹⁰⁹ ממשמעות הפוסקים. והפרי חדש¹¹⁰ הוציא זה מתשובת הרשב"א¹¹¹, שהעתיקו המ"א¹¹² והאלי' זוטא¹¹³ והחק יעקב¹¹⁴ בסי' תל"[ו] (הועתק ג"כ בפנים שם¹¹⁵). וכן כתב הט"ז בסי' תל"ג¹¹⁶ (הועתק שם ג"כ בפנים¹¹⁷). וכך כתב בעל חק יעקב בספרו תורת השלמים שאלה וא"ו¹¹⁸. דלא כר"מ מראקנטי¹¹⁹ שהביא העולת שבת בסוס"י תמ"ז¹²⁰.

ולא דמי להפקיר בהמתו בשבת בלבד, שאף שדעתו לחזור ולזכות בה שרי¹²¹. דהתם לא התירו אלא כשהוא כבר בידי נכרי, שאי אפשר בענין אחר¹²².

דמהאי טעמא מועיל הפקר שלא בפני ג'¹²³. דלא כסמ"ק¹²⁴ שמתיר לכתחלה על ידי הפקר שלא בפני ג', דמסתמא מפקירה בלי ערמה כדי להפקיע מעליו איסור שבת, כמה שכתבו התוס' בשבת דף י"ח ע"ב¹²⁵. ולסברא זו גם בחמץ מועיל לכתחלה הפקר שלא בפני ג', דלא חיישינן לערמה, כמ"ש העולת שבת שם¹²⁶. אבל אנן לא סמכינן אסברא זו אלא היכי דאי אפשר בענין אחר¹²⁷ כמ"ש התוס' שם, וכ"כ הרא"ש שם¹²⁸, וכן היא הסכמת הב"י וכל האחרונים בסימן רמ"ו¹²⁹. ולכך השמיט הרא"ש סברא זו לגמרי¹³⁰, משום דעיקר הטעם הוא משום דאי אפשר בענין אחר לא גזרו חכמים ואוקמוה אדאורייתא¹³¹.

ולהכי נמי¹³² לא גזרו על מה שאינו מפקירה אלא ליום אחד, כמ"ש הב"י שם¹³³. דבעלמא גזרו דלא הוה הפקר גמור עד שיזכה בה אחר, כמבואר בש"ע חו"מ סי' רע"ג סעיף י'¹³⁴. ואף במטלטלין גזרו היכא דשייך למיגזר, דזיל בתר טעמא¹³⁵ דפירש"י בנדרים דף מ"ד ע"א¹³⁶, והרא"ש¹³⁷ בשם רא"ם עיי"ש. והרמב"ם¹³⁸ ושו"ע¹³⁹ נקטי קרקע כלשון הברייתא¹⁴⁰, דאיכא נפקא מינה למעשרות. והוא הדין במטלטלין לענין איסור שבת וחמץ שייך נמי גזירה דרא"ם ורש"י¹⁴¹. וכל שכן לפירוש הרא"ש¹⁴² ור"ן¹⁴³ דאפשר דמדאורייתא לא הוה הפקר גמור¹⁴⁴, פשיטא דהוא הדין במטלטלין.

אלא דסמ"ק¹⁴⁵ סבירא ליה כמשמעות פירוש רש"י¹⁴⁶ ותוס'¹⁴⁷ דמדאורייתא הוה הפקר גמור מיד, אלא שחכמים חששו לערמה כיון שאינו מפקירה לחלוטין כדרך המפקירים, וכאן לענין שבת לא חששו לערמה כמ"ש התוס'¹⁴⁸, והוא הדין לענין חמץ¹⁴⁹. אבל אנן לא סבירא לן כסמ"ק, אלא היכי דאי אפשר בענין אחר, שלא גזרו עליו חכמים להפסיד ממונו, אבל לכתחלה גזרו חכמים גם לענין שבת וחמץ ב' גזרות המוזכרות בנדרים.

הא' אם מפקיר שלא בפני ג', דכיון שאין אחד זוכה ושנים מעידים¹⁵⁰ אף אם מפקירה לחלוטין¹⁵¹ יש כאן חשש הערמה¹⁵². ואפילו אם ברי ל[ן] שמפקירה בלב שלם¹⁵³, וגם אין שם חשש מראית עין, כגון שהוא דר מחוץ לתחום ואין שום אדם יודע שמשכיר בהמתו לנכרי¹⁵⁴, אף על פי כן אסור לכתחלה, כמשמעות דיחויא קמא דתוס' ורא"ש דשבת¹⁵⁵, וכן משמע באחרונים (דלא כמשמע לכאורה מלשון הטור¹⁵⁶) דלא פלוג רבנן¹⁵⁷.

הב' היכא שדעתו לחזור ולזכות בה לאחר זמן, דכיון ששינה משאר הפקר גזרו חכמים לענין מעשר ושבת וחמץ דלא הוה הפקר גמור¹⁵⁸. ואף דבגמרא¹⁵⁹ אתמר היכא דאמר כן בפירוש, וכפירוש הרא"ם¹⁶⁰ פן יטעו העולם כו'. סבירא להו להדרכי משה ופרי חדש ותורת השלמים¹⁶¹ דלאו דוקא הוא¹⁶², דלא פלוג רבנן בגזרה זו. והכי קיי"ל לדינא¹⁶³, דאם לא כן למה אסרו להשכיר לכתחלה אם מפקיר בפני ג' שהוא הפקר גמור¹⁶⁴, אלא ודאי משום שדעתו בשעת ההפקר לחזור ולזכות בה לאחר השבת.

והוי ליה¹⁶⁵ כהפקר הרמאים המבואר בגמרא¹⁶⁶, שגזרו¹⁶⁷ עליו חכמים אף במטלטלין דליכא הפקעת מעשר, כדפירש הרא"ש דף מ"ג סוף ע"ב¹⁶⁸ ואגב זה תקנו בכל מקום כו'. ודעתו שם כפירוש הראשון שכתב שם תחלה¹⁶⁹, דמפקיר ליום אחד יש לו דין הפקר תוך ג' קודם שזכה בו אחר, דלא הוה הפקר מפני הרמאין. ופשוט דכל ח' ימי הפסח דינם כיום אחד לענין רמאות ההפקר, שגזרו עליו אטו רמאות הפקר קרקע שמפקיע ממעשר. ואף אם אין הדבר כן, מכל מקום כל ג' ימים הראשונים של פסח הוא עובר עליו בבל יראה מדברי סופרים לדעת הרא"ש.

ולדעת הרא"ם¹⁷⁰, שפירש דלמסקנא דרב[ה] תוך ג' אינו הפקר מדאורייתא, אם כן עובר עליו בבל יראה מן התורה, שכל ענייני הפקר מסר הכתוב לחכמים¹⁷¹ והם אמרו שהרמאים שדעתם לחזור ולזכות בו אינו הפקר כלל. והוא הדין אם הפקיר ליום אחד, דדמי לתוך שלשה, כדמוכח בפירוש הרא"ם.

וגם לדעת הר"ן¹⁷² שמחלק ביניהם. מכל מקום כשאינו אומר כן בפיו¹⁷³ הוא יותר גרוע לדעתו, דכשאומר בפיו ליום אחד אין כאן חשש הערמה מטעם המבואר שם, משא"כ כשאינו אומר בפיו הוא דומה וקרוב להפקר הרמאין, דאף משזכה יכול לחזור מדאורייתא לדעתו¹⁷⁴. ועכ"פ קודם שזכה¹⁷⁵, משום דאמדינן לדעתיה דכיון כו'¹⁷⁶ עיי"ש.

ועיין בתוספות¹⁷⁷ שדעת ר"ת כרא"ם, ודעת ר"י כרא"ש.

והכי קיי"ל¹⁷⁸ לענין שבת אם כבר השכירה לו, דלא גזרו עליו חכמים להפסיד ממונו. בשגם שיש לומר סברת התוספות וסמ"ק¹⁷⁹. אבל לכתחלה לא סמכינן אסברא זו לענין שבת¹⁸⁰, כהסכמת הב"י¹⁸¹ וט"ז¹⁸² ולבוש¹⁸³ וצמח צדק¹⁸⁴ ועולת שבת¹⁸⁵ והנחלת צבי¹⁸⁶ והאלי' זוטא¹⁸⁷.

וכן לענין חמץ, כהסכמת הדרכי משה ותורת השלמים והפרי חדש¹⁸⁸:

(ב) שישליכנו לאיבוד כו'. עיין¹⁸⁹ רש"י דף כ"ח ע"א ד"ה בעי פירור¹⁹⁰, ובע"ז דף מ"ג ע"ב ד"ה וזורה לרוח¹⁹¹, מבואר מדבריו דהא דבעי פירור בחמץ, ושחיקה בע"ז, היינו משום חשש תקלה שלא יהנה מזה ישראל, ואם כן לכאורה הוא מדברי סופרים.

אבל הרמב"ם בריש פ"[ז] מהלכות ע"ז כתב מצות עשה היא לאבד ע"ז ומשמשיה כו', ובפ' ח' ה"ו כתב כיצד מאבד ע"ז ומשמשיה כו' שוחק כו', משמע קצת דמדאורייתא קאמר. וכן משמע בטור שו"ע יו"ד סי' קמ"ו סעיף [י]"ד¹⁹², וכן משמע מלשונו הלכות חמץ ומצה¹⁹³, וכ"מ במ"א סי' תמ"ו ס"ק ב' שכתב דחיישינן שמא לא יפררנו כדינו¹⁹⁴, ואי לא בעי פירור אלא משום חשש תקלה, לא הוה חיישינן כל כך להשהות החמץ בשביל כך.

ומכל מקום כיון שלא ראיתי לאחד מן האחרונים שהכריע בזה בפירוש נגד דברי רש"י, לכך סתמתי הדברים בפנים¹⁹⁵ כלשון השו"ע.

ומהרז"ה¹⁹⁶ ורבינו אפרים שפסקו לחומרא אין ראיה, כיון דלמר איכא קולא וחומרא ולמר איכא קולא וחומרא¹⁹⁷, וכ"כ הכסף משנה בשם הרמ"ך בפ"ח מהלכות ע"ז¹⁹⁸, וכהאי גוונא אף בדרבנן נקטינן כחומרי דמר וחומרי דמר, כמה שכתבו התוס' סוף פ"ק דביצה¹⁹⁹, וכן הוא בר"ן שם²⁰⁰ לדעת הרז"ה.

איברא דסוגיא דע"ז²⁰¹ מוכחת לכאורה דאף לפירש"י הוא דאורייתא:

(ג) ויש מחמירין בחטים כו'. איברא²⁰² שכן משמע לכאורה בהדיא בע"ז דף ס"ב ע"ב²⁰³, דלא אמרינן ליה שדינהו לנהרא בעינייהו, אלא ודאי דבעי פירור טרחא יתירה. והא דלא אמרינן ליה קלינהו ושדינהו בנהרא²⁰⁴. היינו משום דחיישינן למאן דאמר זה וזה גורם אסור²⁰⁵, כמה שכתבו התוספות²⁰⁶, ואם כן בנהר נמי לא פלטינן מחששא זו, כמה שכתבו התוספות שם דף מ"ג סוף ע"ב²⁰⁷.

מכל מקום כיון שהב"י²⁰⁸ מיקל בחטים, וכן הוא ברש"י²⁰⁹ אליבא דרב יוסף, וכ"מ ברא"ש ור"ן וטוש"ע, וכן המנהג כמ"ש החק יעקב²¹⁰, פשיטא דאין להחמיר נגד הנך רבוותא, ונגד המנהג, בחומרא דאתי לידי קולא²¹¹. דעיקר טעם החומרא היא חששא רחוקה שההולך בספינה ילקט החטים, וכשישהה אותם איכא למיחש גם כן לתקלה, שמחשש זה הצריכוהו לבער החמץ אחר הביטול²¹², ואם לא ביערו והשהה אותו אפילו מקצת הפסח אפילו אחר הביטול קנסוהו לאסרו בהנאה לאחר הפסח²¹³. וגם חשש תקלה זו אם לא יפררנו לפי שיטת רש"י שכתבתי לעיל²¹⁴ אינו אלא לאחר הפסח, דבודאי שום אדם מישראל לא יאכל בפסח חטים השרויים במים שהן חמץ גמור כמו שיתבאר בסימן תס"ז²¹⁵:

(ד) ויש מי שאוסר כו'. עי' במה שכתבתי בסי' תמ"ז²¹⁶:

(ה) וטוב לחוש כו'. הנה²¹⁷ במ"א²¹⁸ משמע קצת, וכך כתב החק יעקב²¹⁹, דבאין אבוקה כנגדו לא מיתסר אלא מדרבנן.

וזהו לדעת הב"י ביו"ד סימן קמ"ב²²⁰. אבל הט"ז²²¹ וש"ך שם²²² חלקו עליו בזה, משום דהנקברין דאפילו אפרן אסור²²³ גחלתן אסורה מן התורה, ואפילו דיעבד כמ"ש הרא"ש²²⁴ בשם הרב רבנו יונה, ע"ש בש"ך.

ועי' בפרי חדש סימן תמ"ז סעיף א'²²⁵ וסימן תס"ז סעיף י'²²⁶, שנראה כחולק על הש"ך בסימן ק[מ]"ב סעיף קטן ח'²²⁷.

ועיין במה שכתבתי בסי' תמ"ז²²⁸:

(ו) יש בהסיקו כו'. עיין²²⁹ היטב בש"ך יו"ד סי' קמ"ב²³⁰, ותמצא שדעתו להקל בזה וזה גורם אף שהע"ז אוסרת במשהו²³¹ (דלא כבאר היטב²³² שם), והוא הדין לחמץ בפסח דדמיין להדדי כמבואר מדבריו שם²³³. וכן הוא דעת הרמב"ם בפ"ז מהלכות ע"ז²³⁴, שלא כתב חדש יותץ, וכמ"ש הכ"מ שם²³⁵. וכך פסק בשו"ע שם סעיף ד'²³⁶, וסעיף ז'²³⁷, ולכך העתיק דברי הרמב"ם בהלכות מאכלות אסורות²³⁸ גבי קדירה שבישלה ואע"פ שזה וזה גורם כו' לענין ע"ז²³⁹, משום דסבירא ליה דאף בע"ז יש להתיר אם בישלה בעצי איסור והיתר בבת אחת, כמ"ש הט"ז²⁴⁰ והש"ך²⁴¹.

והוא הדין בחמץ, דמן הסתם אי אפשר להסיק בחמץ בלבד בלי עצים כמ"ש המ"א²⁴², ואם כן הוי ליה זה וזה גורם. ועל כרחך צריך לומר דמה שכתב הרמב"ם ושו"ע כאן לאיסור, היינו כשאחר שאחזה האור בהחמץ יש בו לבדו כדי להסיק התנור²⁴³, כדמשמע לישנא ולא יסיק בו²⁴⁴ כו'.

ובכהאי גוונא לא שרי משום זה וזה גורם, כמו שהסכימו האחרונים ביו"ד סוף סי' פ"ז, עיי"ש בט"ז²⁴⁵ וש"ך²⁴⁶ ופר"ח²⁴⁷, וכן הוא בהדיא במשנה פרק ב' דערלה²⁴⁸, וברמב"ם פ' [ט]"ז מהלכות מאכלות אסורות הלכה ט"ז²⁴⁹ [דעיסה שכבר נתחמצה, ואחר כך נפל לתוכה שאור שיש בו כדי לחמץ הרי זו אסורה].

והמ"א²⁵⁰ בכאן נמשך אחר שיטת הט"ז ביו"ד שם²⁵¹. ולדבריהם צריך לחלק בין גינתא דאיזבלא בזבל ע"ז דשרינן משום זה וזה גורם²⁵², ובין כרכר שארג בה בגד או אפה הפת בעצי אשירה וחמץ²⁵³. וכבר השיג על חילוק זה הש"ך בנקודות הכסף שם²⁵⁴. ואיך שיהיה כיון שהרמב"ם ושו"ע מסכימים להקל בזה וזה גורם אף באיסורין שאוסרין במשהו²⁵⁵, יש לסמוך עליהם בהפסד מרובה²⁵⁶.

ואף²⁵⁷ להמ"א וט"ז אין לאסור אלא בתוך הפסח²⁵⁸, אבל לא משש ואילך, שבטל בס'²⁵⁹.

והמ"א שסתם דבריו²⁶⁰, אפשר שהוא משום שיסד דבריו על הרמ"ך וכסף משנה²⁶¹, והם מפרשים דעת הרמב"ם, ולהרמב"ם²⁶² אפילו משש ואילך אסור במשהו, משום דהוה דבר שיש לו מתירין, כמ"ש הב"י בסי' תמ"ז²⁶³ בשם המ"מ²⁶⁴ עיי"ש:

The Lubavitch Library · chabadlibrary.org