תמו מי שמוצא חמץ בתוך המועד ובו ח' סעיפים
המוצא חמץ בערב פסח א המוצא1 בפסח חתיכת חמץ שלא מצאה בבדיקת ליל י"ד, בין שמצאה בביתו בין שמצאה בכל מקום שהוא ברשותו2 , אם הוא חול המועד3 חייב לבערו מן העולם מיד שיראנה4 .
ויברך אשר קדשנו במצותיו וצונו על ביעור חמץ, אע"פ שכבר ביטל כל חמצו בליל י"ד, מכל מקום חייב לבערו מדברי סופרים5 שמא ישכח ויאכלנה6 , וחייב לברך כמו שמברכין על כל מצות מדברי סופרים7 .
(ואע"פ שכבר בירך על ביעור חמץ בליל י"ד, ובברכה זו נפטר מלברך על ביעור ביום י"ד כמו שנתבאר בסי' תל"ב8 ).
מכל מקום לא נפטר אלא כשמבער את החמץ שמצא בבדיקה, או את החמץ שקנה לאכילת י"ד, לפי שכל זמן שלא ביער את החמץ שמצא בבדיקה הרי עדיין לא נגמרה הבדיקה שבירך עליה9 , שבדיקה בלא ביעור אינה שוה כלום. ולפיכך כל חמץ שמבער קודם שגמר לבער את החמץ שמצא בבדיקה אין צריך לברך עליו, לפי שעדיין לא נגמרה מצות הבדיקה שבירך עליה. ואפילו לא מצא שום חמץ בבדיקה אין צריך לברך כשמבער ביום י"ד את החמץ, שהיה ידוע לו בשעת הבדיקה שיצטרך למחר לבערו, שגמר הבדיקה הוא זה.
ואפילו כשמבער חמץ אחר שלא היה ידוע לו בשעת הבדיקה, כגון שהיה טמון בחור בשעת הבדיקה ובדק ולא מצאו, ואחר כך נתגלגל משם ומצאו, או שנמלך למחר וקנה חמץ, או שנמלך לאפות לחם חמץ, אין צריך לברך על ביעורו, אם מבערו קודם שגמר לבער את החמץ שהיה ידוע לו בשעת הבדיקה שיצטרך לבערו, כיון שעדיין לא נגמרה מצות הבדיקה10 , שהרי בירך עליה על מצות ביעור ועדיין לא גמר לבער את החמץ שהיה ידוע לו בשעת הבדיקה שיצטרך לבערו.
אבל כשמבער החמץ שמצא לאחר שגמר לבער את החמץ הידוע לו בשעת הבדיקה שיצטרך לבערו, חייב לברך עליו, שהרי כבר נגמרה מצות הבדיקה שבירך עליה:
ב במה דברים אמורים כשמבערו לאחר שהגיעה שעה ששית, אבל כשמבערו קודם שעה ששית אין צריך לברך עליו, אע"פ שכבר גמר לבער כל החמץ שהיה ידוע לו בשעת הבדיקה11 . לפי שכל זמן שלא הגיעה שעה ששית עדיין לא נגמרה מצות הבדיקה, שהרי אינו בודק אלא כדי לבערו מן העולם, וכל זמן שלא הגיעה שעה ששית אין צריך לבערו12 , ונמצא שלא עשה כלל מצוה בבדיקתו ובביעורו עד שהגיע שעה ששית ואין חמץ נמצא ברשותו, אזי למפרע עשה מצוה בבדיקתו ובביעורו.
ואפשר שאף כשמבער משעה ששית ואילך עד הלילה אין צריך לברך עליו, אלא אם כן מבערו בתוך הפסח. דכל שלא הגיע הפסח עדיין לא נגמרה מצות הבדיקה והביעור, שהרי אינו עובר עליו בבל יראה ובבל ימצא עד הלילה, ולא צותה תורה לבער החמץ בערב פסח מחצות היום ולמעלה אלא כדי שלא יעבור עליו בבל יראה ובל ימצא בתוך הפסח כמו שנתבאר בסי' תל"ב13 , ונמצא דכשמגיע הפסח נגמרה למפרע מצוה מן התורה במה שבדק וביער את החמץ מרשותו. וספק ברכות להקל14 :
המוצא חמץ פחות מכזית ג (וכל זה) כשיש כזית15 בחתיכת חמץ זו שמצא בתוך הפסח, אבל אם אין בה כזית לא יברך על ביעורה, (א) לפי שיש אומרים16 שפחות מכזית חמץ אין צריך לבערו כלל אם כבר ביטלו17 קודם הפסח, כמו שיתבאר בסי' תנ"ט18 , ויש לחוש לדבריהם שלא לברך על ביעור פחות מכזית חמץ19 , שכל ספק ברכות להקל20 :
ד במה דברים אמורים כשמצא חמץ שנתחמץ קודם הפסח, שכבר ביטלו כשאמר כל חמיעא כו'21 . אבל אם נתחמצה לו עיסה בתוך הפסח שאין בידו לבטלו עכשיו, אע"פ שאין בה כזית חייב לבערו לדברי הכל22 , גזירה משום כזית שלם שעובר עליו בבל יראה ובל ימצא מן התורה, ולפיכך חייב לברך על ביעורה.
במה דברים אמורים כשנתחמצה חימוץ גמור שיתבאר בסימן תנ"ט23 . אבל אם לא נתחמצה חימוץ גמור24 , וכן חטה הנמצאת בתבשיל25 , או שנשרת במים26 , שאף על פי שנתבקעה אינה חמץ גמור27 כמו שיתבאר בסי' תס"ז28 , לא יברך על ביעורה29 אע"פ שנתחמצה בתוך הפסח:
המוצא חמץ ביום טוב או בשבת ה ואם מצא30 חתיכת חמץ31 בביתו ביום טוב או בשבת, אפילו יש בה כזית, לא יבערנה בו ביום, אלא יכפה עליה כלי32 עד הערב לכסותה מן העין שלא ישכח ויאכלנה33 , ובערב יבערנה34 .
במה דברים אמורים בחמץ שנתחמץ קודם שביטל חמצו בי"ד, שאינו עובר עליו בבל יראה ובל ימצא מן התורה. אבל בחמץ שנתחמץ בפסח, הרי זה מבערו אפילו ביום טוב, כדי שלא יעבור עליו בבל יראה ובל ימצא35 .
וכיצד מבערו, אם יש לפניו נהר יפררנו וישליכנו לנהר36 ואל ישרפנו, כדי למעט בחילול יום טוב37 . ואם אין לפניו נהר, ישרפנו, או יפררנו ויזרה לרוח38 .
ואע"פ ששביתת יום טוב יש בה מצות עשה ולא תעשה39 כמו שיתבאר בסי' תצ"ה40 , וביעור חמץ בפסח אין בו גם כן אלא מצות עשה תשביתו שאור וגו' ולא תעשה בל יראה ובל ימצא41 , ואין דוחין עשה ולא תעשה מפני עשה ולא תעשה42 . מכל מקום כיון שמלאכת ההבערה והזרייה לרוח הותרה ביום טוב מן התורה לצורך אכילה הותרה לגמרי אפילו שלא לצורך אכילה, ובלבד שיהיה בהן צורך יום טוב, כגון לצורך מצוה עוברת שזמנה בו ביום כמו שיתבאר בסי' תצ"ה43 , וביעור חמץ גם כן היא מצוה עוברת, שהרי כל רגע ורגע שמשהה אותו ואינו מבערו עובר עליו בבל יראה ובל ימצא44 .
ויש חולקין45 (ב) על זה ואומרים דאפילו נתחמצה בפסח לא יבערנה ביום טוב. ואפילו יש לפניו נהר לא ישליכנה לשם46 , דכיון שהחמץ אסור בהנאה בפסח הרי הוא מוקצה ואסור לטלטלו ביום טוב, שהרי אינו ראוי לכלום47 .
ואע"פ שאיסור טלטול המוקצה אינו אלא מדברי סופרים, וביעור חמץ שלא ביטלו קודם הפסח הוא מן התורה, שעובר עליו בבל יראה ובל ימצא. מכל מקום חכמים העמידו דבריהם במקום עשה ולא תעשה48 , שיש כח ביד החכמים לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה49 , כלומר שאינו עובר מצות התורה בידים אלא הוא יושב ובטל והיא מתבטלת מאליה50 .
ואפילו (ג) לשרפה במקומה אסור51 , אע"פ שאינו מטלטלו52 , ומלאכת השריפה הותרה לצורך אכילה, אין אומרים שמתוך שהותרה לצורך אכילה הותרה לצורך מצוה. כיון שמן התורה אפשר לקיים המצוה בלא חילול יום טוב53 , דהיינו שישליכנו לנהר או לבית הכסא54 , שהרי טלטול המוקצה אינו אסור אלא מדברי סופרים. וכן יכול מן התורה לפרר ולזרות לרוח55 . ולא אמרו שהזורה הוא מאבות מלאכות, אלא בזורה תבואה כדי להפריש ממנה את המוץ שהוא בורר56 (אוכל מתוך הפסולת) (פסולת מתוך האוכל57 ), אבל כשזורה כל האוכל לרוח אין כאן איסור מן התורה. ולפיכך אסור לשרוף החמץ ביום טוב מן התורה, ואי אפשר לחכמים להתיר דבר האסור מן התורה58 . אלא כופה עליו כלי עד הערב.
ועל שהייה זו שמשהה את החמץ עד הערב אינו עובר בבל יראה ובל ימצא, כיון שהוא רוצה לבערו, אלא שחכמים מונעים אותו, הרי הוא אנוס, ולא הזהירה תורה בל יראה ובל ימצא אלא למי שיש בידו לבער59 :
ו ולענין הלכה במקום שנוהגין כסברא הראשונה אין למחות בידם, אבל במקום שאין מנהג, יש להחמיר כסברא האחרונה60 .
ומכל מקום יכול לומר לנכרי שישליכנה לנהר או לבית הכסא61 , ואפילו בשבת יכול לומר כן, רק שלא יעבירנה במקום שאסור לטלטל מן התורה. ואפילו נתחמצה קודם שביטל חמצו בי"ד שאינו עובר עליו מן התורה62 , מכל מקום מדברי סופרים מצוה לבערה, וכבר נתבאר בסי' ש"ז63 שכל דבר שאסור לעשותו בשבת מדברי סופרים מותר לנכרי לעשותו אם יש בו צורך מצוה.
[אבל לא יאמר לנכרי לפרר ולזרות לרוח, אפילו ביום טוב, כיון שיש אומרים64 שיש בזרייה זו מלאכה גמורה מן התורה, כמו שנתבאר בסימן שי"ט65 עיין שם. ואפילו נתחמצה בתוך הפסח שיש כאן מצות ביעור מן התורה, אף על פי כן חכמים העמידו דבריהם ולא התירו לומר לנכרי לעשות מלאכה גמורה לצורך שום מצוה66 ממצות התורה, חוץ ממצות מילה כמו שנתבאר בסימן של"א67 ].
במה דברים אמורים ביום טוב ראשון שהוא מן התורה68 , אבל ביום טוב שני של גליות69 שאינו אלא מדברי סופרים, יש לסמוך על סברא הראשונה, כשנתחמצה בתוך הפסח70 ויש בה כזית71 , שעובר בבל יראה ובל ימצא מן התורה72 .
ומכל מקום אם אפשר לו להשליכה לבית הכסא או לנהר, לא ישרפנה ולא יזרנה לרוח, כדי למעט בחילול יום טוב73 . וכן אם אפשר על ידי נכרי לא יעשה על ידי ישראל74 .
וכשהוא מבער על ידי נכרי לא יברך, כיון שהוא בעצמו אינו מקיים המצוה75 .
ועכשיו אין נוהגין לבער על ידי נכרי, אפילו לומר לו להשליכו לנהר, ואפילו ביום טוב שני של גליות. לפי שחוששין לסכנה שלא יאמר הנכרי כשפים הוא עושה לי76 :
נתגלגל מגגו של נכרי ז גגו של נכרי שהיה סמוך לגגו של ישראל, ונתגלגל החמץ מגגו של נכרי לגגו של ישראל, אם הוא חול המועד או ערב פסח משעה ששית ואילך, הרי זה דוחפו בקנה77 לגגו של נכרי או לרשות הרבים, גזירה שמא יבא לאכול ממנו כשיעלה על גגו להשתמש שם, אבל לא יטלטלנו בידיו להחזירו לגגו של נכרי, כדי שיהיה לו היכר על ידי דחיפת הקנה, ולא ישכח על איסור חמץ, ולא יבא לאכול ממנו עכשיו בשעה שמחזירו לגגו של נכרי78 . ומטעם זה אסור ליגע בחמץ של נכרי כל ימי הפסח79 .
אבל מותר ליגע בחמץ של ישראל בשעה שמתעסק לבערו מן העולם בערב פסח או בחול המועד, ואין לחוש שמא ישכח ויאכלנה, כיון שכל עצמו אינו מתעסק בו אלא כדי לבערו מן העולם היאך ישכח ויאכלנה80 .
ואם מצא בשבת או ביום טוב חמצו של נכרי שנתגלגל לגגו, לא ידחפנו בקנה, שהרי מטלטל מוקצה, שאסור לטלטל מוקצה81 אפילו על ידי דבר אחר82 כמו שנתבאר בסי' שי"א83 . אלא יכפה עליו כלי עד הערב84 , ואז ידחפנו בקנה לגגו של נכרי או לרשות הרבים:
מצא פת ספק חמץ בביתו ח מצא פת בביתו בפסח85 ואינו יודע אם חמץ או מצה, הרי הוא מותר אפילו באכילה, שבודאי מצה היא86 , שהרי בדק כל הבית קודם הפסח וביער כל החמץ שהיה בו87 . ואפילו מצא פת זו בגומא או בחור, אין חוששין שמא לא ראה אותה בשעת הבדיקה, שמן הסתם בדק כדינו בחורין ובסדקים88 כמו שנתבאר בסי' תל"ג89 עיי"ש.
במה דברים אמורים כשהגומא היא מגולה, שבודאי ראה אותה כשבדק ומן הסתם בדק בתוכה. אבל אם מצא פת בגומא שאינו נראית לכל, כגון שמצא בחריץ שבשולי התיבה, והיא מכוסה בקרשי שולי התיבה, ואין נראה לכל שיש שם חריץ, יש לחוש שמא פת זו היא חמץ90 , וחייב לבערו מן העולם מיד.
ואפילו מצא פת באמצע הבית אלא שהיא מעופשת, אם היא בענין שאי אפשר לה להתעפש משנכנס הפסח (או משעה שאפה מצות בזמן הזה שאופין קודם הפסח), הרי ניכר הדבר שבודאי היא של חמץ וחייב לבערה מיד. אבל אם עברו כל כך מימי הפסח (או משעה שאפה המצות) בענין שיש לתלות שנתעפשה בשהייתה משנכנס הפסח (או משעה שאפה המצות) עד עתה, תולין להקל ומותרת אפילו באכילה91 , כיון שבדק את הבית קודם הפסח92 .
ואם נוהגין באותו בית לאפות בפסח פת חמה בכל יום, תולין להקל אפילו אם פת זו שמצא היא מעופשת הרבה, שאנו אומרים פת חמה אפה בכל יום ויום, והניח פת החמה על פת זו שמצא, ולכך הרבתה להתעפש93 :
קונטרס אחרון (א) לפי שיש אומרים שפחות מכזית כו'. זהו94 פשוט, כיון שדעת התוספות95 ורא"ש96 ור"ן97 וטור98 ופרי חדש סי' תמ"ב99 שפחות מכזית אין צריך ביעור, פשיטא שיש לחוש לדבריהם שלא לברך ברכה לבטלה, ובפרט שכן הסכים גדול שבאחרונים100 מהר"י איסרלן ז"ל בכתביו סימן קס"ד101 , שהביא הב"י בסימן תס"ז102 (ורמב"ן במלחמות103 כתב שהיא שיטת רוב ראשונים ז"ל).
ומ"ש החק יעקב סי' תמ"ז104 דעל כל פנים מדרבנן צריך ביעור. אם כוונתו דאף להרא"ש וסיעתו נמי, זה אינו, ואי אפשר להלום כלל בדברי הרא"ש105 , שכתב גבי חצי זית בבית וחצי זית בעליה מבטלו ולא הוה אלא ספיקא דרבנן כו', ומיירי בב' חצאי זתים שאינן דבוקין לבית כמבואר שם, משמע להדיא דאי לא הוי אלא חצי זית אחד אף מדרבנן אין צריך ביעור.
והמ"א שסתם כאן106 , ומשמע מדבריו דחטה הנמצאת בתבשיל, אלו היתה חמץ גמור היה צריך לברך. היינו משום דנתחמצה בפסח ולא היתה בכלל הביטול107 , ולטעמיה אזיל דסבירא ליה דלכולי עלמא צריך עכ"פ ביטול ואם לא ביטל חייב לבער, כמ"ש המ"א סימן תמ"ב סעיף קטן י"ב108 .
ועיין במה שכתבתי שם109 .
והנה110 לתוספות ורא"ש וסייעתם דפחות מכזית בעין, אף שהוא אסור באכילה מן התורה111 , אף על פי כן אין צריך ביעור, אם כן כל שכן וקל וחומר לדבר שיש בו טעם חמץ ולא ממשו, [דיש112 אומרים113 ] דאיסור אכילתו אינה אלא מדברי סופרים, פשיטא דאין צריך ביעור, אם ביטלו114 . ואף להתוס'115 ורא"ש116 דסבירא להו דטעם כעיקר דאורייתא, אין לוקין עליו לשיטת רבינו חיים כהן117 , משום דהוה כחצי שיעור118 , כיון שאין שם כזית בכדי אכילת פרס. ועיין במה שכתבתי בסימן תמ"ב119 , דהסכמת השו"ע ומגן אברהם בסימן ר"ח120 כרבינו חיים, לפיכך אין לברך על ביעור טעמו ולא ממשו, וכמה שכתבתי בסי' תמ"ב בפנים121 .
ועיין ברא"ש ריש פ' אלו עוברין122 , דמשמע שם דאלו לא היה בשכר כזית בכדי אכילת פרס לא היה צריך לבערו, והיינו אם ביטלו, וכמו שנתבאר.
ובטור סי' תמ"ב123 משמע דלדידן דקיי"ל טעם כעיקר דאורייתא, אף אם לא היה בשכר כזית בכדי אכילת פרס צריך לבערו, והיינו משום דהטור אזיל לשיטתיה124 דלא סבירא ליה כרבינו חיים, אלא כרבינו תם125 , דכל שיש בו טעם איסור נתהפך כולו להיות כגוף האיסור, ועל כזית ממנו חייב כרת ועובר בבל יראה ובל ימצא. אבל אנן לא קיימא לן הכי, כמו שכתבתי בסי' תמ"ב עיי"ש באורך126 .
אבל אם אין בתערובת טעם חמץ, אע"פ שנתערב בפסח דחייב לבערו מדרבנן127 , פשיטא דאין צריך לברך128 , כיון שאין מצוה בביעור זה מצד עצמו אלא משום חשש תקלה129 , והרי זה דומה לממית עופות הנדרסים שאסור למוכרן ולהשהותן משום תקלה כמ"ש ביו"ד סוף סי' נ"ז130 , ופשיטא שאין לברך על זה131 . וכ"מ בהדיא במ"מ132 , שהעתיקו האחרונים לפסק הלכה בסי' תל"ה133 .
ומה שמברך על בדיקה וביעור חמץ שבתוך הפסח אע"פ שביטלו134 , ואינו צריך לבער אלא שלא יאכל ממנו, כמ"ש התוס' ריש פרק קמא135 , היינו כיון שחמץ זה חייב בביעור מן התורה וחכמים גזרו שביטול אינו כלום136 , אם כן אם אינו מבערו הרי הוא עובר בבל יראה ובל ימצא מדרבנן137 . והוא הדין לפחות מכזית שלא ביטלו138 , שעובר עליו בבל יראה ובל ימצא מדרבנן גזירה משום כזית139 . מה שאין כן בחמץ שאין צריך לבערו אלא משום תקלה, אינו עובר עליו בבל יראה מדברי סופרים, כמ"ש המ"א סוף סי' תמ"ז140 . עיין שם חילוק זה מבואר מדבריו להדיא לענין חמץ נוקשה141 , ומדבריו נשמע דעל ביעור חמץ נוקשה אין לברך, וכמ"ש בפנים בסי' תמ"ב142 .
וזהו143 גם כן ביאור דבריו בכאן144 שכתב בזה הלשון, ודוקא בחמץ גמור אבל חטה הנמצאת בתבשיל דאינה חמץ גמור נראה לי דלא יברך על ביעורה עכ"ל, ומדכתב דאינה כו' ביעורה כו' (בלשון נקיבה) משמע בהדיא דאחטה קאי145 . ומדסתם ולא פירש דמיירי בשלא נתבקעה משמע דאפילו נתבקעה אינה חמץ גמור בבירור, וכדעת הרא"ש146 והטור בסי' תס"ז147 גבי חטה שנמצאת בעיסה, ופסק שם הב"י148 דבהפסד מרובה יש לסמוך על דבריהם, ואף שאנו מחמירין שם149 , מכל מקום אין לברך על כך דספק ברכות להקל:
(ב) ויש חולקין כו' חכמים העמידו כו' 150 . המגן אברהם151 נתן עוד טעם אחר, משום דהמשהה חמצו ודעתו לבערו אינו עובר בלאו דבל יראה ובל ימצא, משום דהלאו דבל יראה ניתק לעשה כו'. ולא העתקתיו. משום דטעם זה אינו עולה יפה לשביעי של פסח, דאם לא יבערנו בו ביום לא יקיים עוד העשה, אף אם יבערנו אחר הפסח, כיון שבשעה ההיא מותר אפילו באכילה152 , ולא זו הדרך מוציאתו מידי לאו דבל יראה שעבר בתוך הפסח, כמו שהאריך בזה בשו"ת חכם צבי סי' מ"ב153 עיי"ש.
[ובלאו הכי הרי הרמב"ם חולק על זה154 , כמבואר בהדיא בדבריו פרק י"ט מהלכות סנהדרין155 , שמנה כל חייבי לאוין הלוקים, וכשהגיע לכל לאו הניתק לעשה התנה אם לא קיים העשה ולא נתנו לעני כו'156 ולא שילח את האם כו'157 . וגבי המקיים חמץ בפסח התנה גם כן כגון שחימץ עיסה158 , כדי שיהיה בו מעשה159 , ולא התנה גם כן אם לא ביערו בתוך הפסח, כמ"ש החכם צבי. אלא ודאי דהעיקר בזה כמ"ש המשנה למלך ריש פרק קמא160 , דהרמב"ם סבירא ליה דבל יראה לא ניתק לעשה. וכן הוא מוכרח ודאי להאומרים דבל יראה ובל ימצא הן ב' לאוין על איסור אחד (עיין בכ"מ ריש פ"ק161 ), וכל היכא דאיכא ב' לאוין, אף הניתק לעשה לוקה על לאו אחד162 , כדאמרינן ריש פ"ק דתמורה163 . ועיין במהרש"א ריש פ"ק דחולין164 ].
איברא דבמ"א165 גבי תרנגולת שנמצא בה חטה בשביעי של פסח לא משמע הכי. אלא דבלאו הכי דבריו166 תמוהין וסותרין זה את זה, שהוא ז"ל עצמו פסק בריש סי' תמ"ב167 דכל שמן התורה מותר באכילה אינו עובר עליו, ואינו צריך לבערו אלא משום חשש תקלה, ואפילו מדרבנן לא עבר בבל יראה ובל ימצא, ולא דמי להמשהה חמצו שביטלו קודם הפסח שעובר, וכמ"ש המ"א סוף סימן תמ"ז168 לענין חמץ נוקשה בעיניה, והוא הדין לתערובת משהו, דדמיין להדדי169 לפי דעת המ"א, כמבואר בהדיא בדבריו בסי' תמ"ב170 . ועיין מה שכתבתי על זה לקמן סי' תמ"ז171 . וכיון שאין צריך לבערו אלא משום חשש תקלה, מה הפרש יש בין ז' של פסח ליום א'.
וכבר השיגו בשו"ת חכם צבי סי' פ"ו, וחלק על דין זה לגמרי172 , וכ"כ באלי' זוטא173 , שהגאון מהר"ש לא נהג בזה כהב"ח174 , וכמדומה שכן נוהגין עכשיו175 . ולכן לא העתקתי כלל דין זה176 , כי שב ואל תעשה177 עדיף במקום שיש מחלוקת בין אחרונים, ובפרט שהמחמירים אין בדבריהם טעם כלל לחלל יום טוב על דבר שאין לו שורש כלל בדברי הגמרא והפוסקים. כי מ"ש הב"ח בזה178 כבר חלקו עליו כל הבאים אחריו, עיין במ"א179 וחכם צבי180 (וכן הוא באלי' זוטא דמה בכך כו'181 ). ודברי המ"א בזה182 תמוהין, וסותרין זה את זה ממ"ש בסי' תמ"ב (כמ"ש לעיל), ששם עיקר, שכן הסכמת האחרונים, עיין שם בחק יעקב183 .
ומ"ש החק יעקב184 בזה הוא נגד תלמוד ערוך בע"ז דף ל"ב ע"א185 , ע"ש בתוס'186 , דכל היכא דליתא לאיסורי' בעיניה לא מיתסר משום רוצה בקיומו על ידי דבר אחר. ודוחק גדול לחלק בין בלוע בכלי לבלוע במאכל187 . ומסוף סי' ת"נ אין ראיה188 , דהתם החמץ הוא בעין. ועיין במה שכתב שם189 .
והחק יעקב אזיל לשיטתו190 שבספרו מנחת יעקב כלל פ"ה ס"ק ט"ו, פירש דעת הטור בסוף סימן ת"נ191 , דסבירא ליה דחמץ שאוסר בהנאה במשהו, אסור להיות רוצה בקיומו על ידי דבר אחר אפילו היכא דליתא לאיסורא בעיניה, מה שאין כן ביין כו', והתוס'192 והמרדכי193 פרק אין מעמידין סבירא להו דחמץ אינו אוסר בהנאה במשהו כו'194 , עד כאן תוכן דבריו.
וכד ניים ושכיב כתבינהו להני מילי195 , דמדינא דגמ'196 גם סתם יינן אוסר בהנאה במשהו, ואפילו הכי שרי197 .
ואם כוונתו198 דבסתם יינם מותר למכור לנכרי חוץ מדמי איסור199 מה שאין כן בחמץ. זה אינו, דגם ביין נסך מותר להיות רוצה בקיומו על ידי דבר אחר כשאין האיסור בעין, שהרי מותר ליתן שכר ושאר משקים בכלים הבלועים מיין נסך200 , ויין נסך אסור למכרו לנכרי כשנתערב יין ביין201 .
וכשנתערב בשאינו מינו202 , אף בחמץ מותר היכא דליכא למיגזר אטו מינו, כגון הבלוע בכלי דמיירי ביה הטור203 . עיין במה שכתב[תי] בסי' תמ"ז204 .
ועיין205 בחק יעקב סי' תמ"ז סק[י]"ח בשם תרומת הדשן206 שכל שמותר להשהותו מותר ליהנות ממנו בפסח, ואם כן כלי חמץ שמותר להשהותם207 מותר גם כן למכרם208 , כמ"ש האלי' זוטא סוף סי' ת"נ209 בשם האחרונים, וכך כתב הפרי חדש שם210 .
ובר מן כל דין אין הלשון שבמנחת יעקב משמע כלל הכי211 עיי"ש וצ"ע.
גם מה שכתב דהמרדכי סבירא ליה דחמץ אינו אוסר בהנאה במשהו, כדעת הראב"ד212 שברא"ש213 וטור214 , הוא תמוה מאד, דבהדיא מסיק המרדכי בפרק כל שעה215 דטפה לחלוחית כו' אוסר כו' עיי"ש, ואף ר' יחיאל מפרי"ש לא נחלק עליו בזה אלא דלא סבירא ליה דטפה לחלוחית216 כו'.
ובר מן כל דין217 קשה לחלק בין זה לדורון שבסי' תמ"ח218 . עיין במה שכתבתי סוס"י ת"נ219 :
(ג) ואפילו לשרפה במקומה כו'. הנה220 המגן אברהם221 כתב שני טעמים. אחד בשם מהר"ם לובלין222 משום דעצים אין תורת כלי עליהם אפילו ביום טוב. והיינו כדעת הר"ן בפרק ד' דביצה223 שהביא הבית יוסף סימן תק"ב224 .
אבל התוספות225 והרא"ש226 חולקין על זה, וכן פסק הטור227 ורש"ל228 וט"ז229 דיש תורת כלי על עצים ביום טוב ומותר לטלטלן, כדין כלים שמלאכתן להיתר שמותר לטלטלן אפילו לצורך דבר שאינו ניטל230 .
טעם הב' כתב231 בשם הכ"מ232 , וכך כתב הפרי חדש233 , דאין כאן צורך היום ולא הנאת הגוף, ואע"ג דאיכא מצוה אין זה כלום, מידי דהוה אשריפת קדשים ביום טוב עיי"ש, וסיים הפרי חדש כמ"ש הר"ן בפרק קמא דביצה234 עיי"ש.
וכל זה אינו עולה יפה להלכה לדידן הנמשכין אחר פסקי הש"ע דפסק בסי' תקכ"ו235 דלא כהר"ן, אלא כהרא"ש236 ור"י237 , דלצורך מצוה הוה כהנאת הגוף כמ"ש הטור בסי' תקי"ח238 .
ולפי זה239 שריפת קדשים ביום טוב היינו טעמא דלא דחי, משום דאפשר לשורפן במוצאי יום טוב, כדפירש"י בשבת דף כ"ד240 , והוא הדין למילה שלא בזמנה241 , דאע"ג דאיכא למימר בה מתוך שהותרה חבורה לצורך אכילה, דהיינו שחיטה, הותרה נמי לצורך מצוה, כדאמרינן בפרק קמא דכתובות242 גבי בעילת מצוה, אפילו הכי לא דחי, משום דאפשר לקיים המצוה למחר כדפירש"י שם. ואם כן כל שכן וקל וחומר היכא דאפשר לקיים המצוה בו ביום בלא חילול יום טוב, כגון להשליך החמץ לנהר, דלא דחינן יום טוב243 .
דהא244 אי לא הוי יום טוב עשה ולא תעשה245 , ולא הוי ליה קרא למעט שריפת קדשים246 , הוי אמינא דאתי עשה דשריפת קדשים ודחי לא תעשה דיום טוב247 , אף דאפשר לקיים המצוה במוצאי יום טוב, וכל מקום שאתה מוצא עשה ולא תעשה אם אתה יכול לקיים שתיהן מוטב כו'248 . ומדאורייתא קאמר249 , כדמשמע בתוס' פסחים דף מ"ז250 , דלא כמ"ש התוס' במנחות דף מ'251 , אלא כמ"ש הטור וב"י בהלכות ציצית סי' י"א252 , עיי"ש דהכי קיי"ל. ועל כרחך צריך לומר דהא דסלקא דעתך דשריפת קדשים דחי יום טוב, היינו כמ"ש הרשב"א שם בחידושיו253 בשם הרמב"ן254 ז"ל, דכל שלא אפשר לקיים המצוה בו ביום, אין זה נקרא אפשר לקיים שתיהן עיי"ש.
ואפילו הכי למסקנא דיום טוב עשה ולא תעשה, אין מצוה זו דוחה יום טוב אף דאיכא למימר מתוך, וכל שכן היכא דאפשר לקיים המצוה בו ביום בלא חילול, דאף למאי דהוה סלקא דעתא לא מחללינן, פשיטא דלמסקנא לא מחללינן אף דאיכא למימר מתוך.
ואף דעכשיו דאסרו חכמים לטלטלו להטילו לנהר הוה ליה למשרי לשרפו. מכל מקום אין כח ביד החכמים להתיר דבר אסור מן התורה בקום ועשה255 .
*
ועיין256 במה שכתב257 בסי' שי"ט דמפרר וזורה לרוח אינו חייב מן התורה לפום גמרא דילן בשבת (דף ע"ג) היינו זורה היינו בורר כו' וכך כתב הרמב"ם בפרק כ"ה258 מהלכות שבת:
1 1) עיקרי ההלכות שנתבארו בסימן זה:2 (א) המוצא חמץ בערב פסח (ס"א-ב).3 (ב) המוצא חמץ פחות מכזית (ס"ג-ד).4 (ג) המוצא חמץ ביום טוב או בשבת (ס"ה-ו).5 (ד) נתגלגל מגגו של נכרי (ס"ז).6 (ה) מצא פת ספק חמץ בביתו (ס"ח).7 2) ולפי האמור בשטר שבסדר מכירת חמץ (ובכלל סך הכל העולה מכל החמץ הנ"ל נכללו גם כן במכירה זו חתיכות חמץ שימצאו בחדרים הנ"ל), ויתבאר בהערות שם, שבזמנינו נהוג שמוכרים את כל החמץ הנמצא ברשות הישראל, ואחר שכל אחד מפרט בשטר ההרשאה את הכתובת שלו והארונות והחדרים שהחמץ הנמכר מונח בהם, מוסיפים "ובכל מקום שהוא". או "במקומות מיוחדים ובשאר כל המקומות", לפי זה יוצא לכאורה, שכל החמץ שמוצאים אחר כך הוא כבר מכור לנכרי, ואין צריך לבערו [ולכל היותר יכניסום לחדר הנמכר לנכרי (שאליו שייך חמץ זה), כדי שלא יבואו לאכלו].8 3) משא"כ אם הוא יום טוב, יתבאר לקמן ס"ה (ואם מצא חתיכת חמץ בביתו ביום טוב ... לא יבערנה בו ביום, אלא יכפה עליה כלי עד הערב לכסותה מן העין, שלא ישכח ויאכלנה, ובערב יבערנה).9 4) טור ושו"ע ס"א (המוצא חמץ בביתו, אם הוא בחול המועד יוציאנו ויבערנו מיד).10 והטעם שצריך לבערנו מיד, יתבאר לקמן סי' תמז ס"א (ואע"פ שכל מאכלות אסורות מותר להשהותן זמן מועט כמו חודש או שני חדשים, ואין חוששין שמא ישכח ויאכלנו, כמו שנתבאר ביו"ד סי' נ"ז, מכל מקום חמץ כיון שהוא רגיל בו כל השנה יש לחוש יותר לשכחה, ולפיכך החמירו בו חומרות הרבה, וגדרו כמה גדרים כדי להתרחק ממנו, ולכך אין ללמוד ממנו לשאר איסורי תורה), ובהערות שם (הערה 24).11 * 12 אמנם יש בינם חילוק גדול, שלקמן שם (בתערובת משהו חמץ) אין צורך לבערם מיד אלא מחשש תקלה שמא ישכח ויאכלנה, משא"כ כאן (שהוא חמץ בעין) חייב לבערו מדברי סופרים (כדלקמן הערה 6), ואם אינו מבערו מיד עובר עליו כל רגע מדברי סופרים, כדלעיל רס"י תמה (וכל רגע ורגע שנמצא חמץ ברשותו ואינו מתעסק לבערו הוא עובר על מצות עשה מדברי סופרים), ולכן חייב לבערו מיד שיראנה. ונתבאר לעיל רס"י תלא, ובהערות שם.13 5) מ"א ס"ק א (נראה לי דיברך על ביעור חמץ, אף על פי שכבר ביטל, מכל מקום מברך על תקנת חכמים). ח"י ס"ק א (אף על גב דמדאורייתא כבר יצא בביטול, מכל מקום צריך לברך כמו בשאר מצות דרבנן), ובסי' תלה ס"ק ה (ואף על פי שביטל גם כן, דאז שוב אינו עובר בבל יראה ובל ימצא, אפילו הכי צריך לברך על כל פנים, כיון שמצוה עליו לבערו, אף שאינו עובר בבל יראה ובל ימצא ... ודלא כט"ז שמסתפק בזה). והביא לזה כמה הוכחות.14 וכן הוא לעיל סי' תלה ס"ב (וקודם הבדיקה חייב לברך על ביעור חמץ, אפילו אם כבר ביטל כל חמצו קודם הפסח, שאינו מצווה לבערו מן התורה, מכל מקום מדברי סופרים חייב הוא לבדוק ולחפש אחריו ולבערו מן העולם לגמרי).15 והיינו דקיי"ל כמ"א וח"י, כמבואר בקונטרס אחרון לעיל שם ס"ק א (אף שהט"ז מסתפק בזה, אין ספיקו מוציא מידי ודאי של המ"א והחק יעקב).16 ומכל מקום יש חילוק בין שתי הלכות אלו, ששם מיירי שעדיין לא בדק ולא בירך, ואילו כאן מיירי שכבר בדק ובירך, וכדלקמן בסמוך (ואע"פ שכבר בירך על ביעור חמץ בליל י"ד, ובברכה זו נפטר מלברך על ביעור ביום י"ד).17 ובזה מסתפק גם המ"א לעיל שם ס"ק ב (ואם מצא חמץ בביתו צ"ע אם יברך עליו, כיון שבטלו קודם פסח, וכבר קיום תקנת חכמים בבדיקה). אך מכל מקום קיי"ל כמסקנת המ"א כאן ס"ק א (נראה לי דיברך על ביעור חמץ, אף על פי שכבר ביטל מכל מקום מברך על תקנת חכמים). וכדלעיל סי' תלא קונטרס אחרון ס"ק א (דאנן קיימא לן בסי' תמ"ו המוצא חמץ בפסח ומבערו מברך על ביעורו, אף על פי שבירך על הבדיקה).18 וכל זה בתוך הפסח, משא"כ אחר הפסח יבדוק בלא ברכה. וטעם החילוק בינם נתבאר לעיל שם ס"ד.19 וראה הערות וביאורים תשלא ע' 71.20 6) טעם זה אינו מספיק להצריכו ברכה, כמבואר לעיל סוס"י תלה (ומה שהוא מצווה ומחוייב לבער ... אינו אלא משום חשש תקלה שלא יבא לאכלו ... ולכך אין לברך על ביעור זה). וכן נתבאר כאן בקונטרס אחרון ס"ק א (פשיטא דאין צריך לברך, כיון שאין מצוה בביעור זה מצד עצמו אלא משום חשש תקלה).21 ומה שנתפרש טעם זה, כיון שזהו עיקר טעם חיוב הבדיקה והביעור מדברי סופרים, כמבואר לעיל סי' תלג סי"ט (עיקר תקנת בדיקת החמץ אחר שביטלו אינה אלא משום גזירה שמא יבוא לאוכלו בפסח), וס"ל (עיקר גזירת חכמים שגזרו שאין ביטול והפקר מועיל לחמץ, אינה אלא כדי שלא ישכח ויבא לאכול ממנו בפסח). וסי' תמב סכ"ח (חייב לבערו אע"פ שביטלו, גזירה שמא ישכח ויאכל ממנו בפסח ... לפיכך אם הוא מטונף קצת, שאינו ראוי לאכילה, אין צריך לבערו אפילו הוא עומד בעינו, כיון שאין בו כזית וכבר ביטלו). והיינו שבמקום שלא הצריכוהו מדברי סופרים לבער אלא במקום שיש לחשוש שמא ישכח ויאכלנה (ראה לעיל שם הערה 268).22 ומכל מקום אחרי שהצריכו חכמים לבדוק מטעם שמא יבא לאכלו, גזרו חכמים שהביטול אינו מועיל, מהטעם שנתבאר לעיל סי' תלא ס"ד (ואפשר מי שיקל בדבר ולא יפקירנו בלב שלם ולא יוציאנו מלבו לגמרי, לפיכך גזרו שאין ביטול והפקר מועיל כלום). וכן הוא בקונטרס אחרון כאן ס"ק א (ומה שמברך על בדיקה וביעור חמץ שבתוך הפסח, אע"פ שביטלו ואינו צריך לבער אלא שלא יאכל ממנו ... היינו כיון שחמץ זה חייב בביעור מן התורה וחכמים גזרו שביטול אינו כלום, אם כן אם אינו מבערו הרי הוא עובר בבל יראה ובל ימצא מדרבנן).23 וטעם זה סגי להצריכו לברך וצונו על ביעור חמץ. ונתבאר לעיל סי' תלא ס"ד, ובהערות שם. וראה גם לעיל סי' תמב (הערה 268).24 7) כדלעיל סי' קנח סט"ז (אף על פי שהנטילה היא מדברי סופרים, מברכין עליה אשר קדשנו במצותיו וצונו על נטילת ידים, והיכן ציונו, שנאמר לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל, ולפיכך כשאנו שומעים לדברי חכמים אנו מקיימים מצות ה' שצונו לשמוע אליהם. וזהו טעם כל הברכות שמברכין על מצות של דבריהם).25 8) סעיף א (וביעור זה שביום י"ד, וביטול זה שבליל י"ד, אין מברכין עליהם כלום, והן נפטרין בברכה שבירך על הבדיקה שהיא תחילת הביעור. לפיכך מברכין עליהם על ביעור חמץ).26 9) רא"ש פ"א ס"י (ותקנו לומר על ביעור חמץ, לפי שלאחר הבדיקה מיד הוא מבטל, והיינו ביעור לחמץ שאינו ידוע לו, ומצניע את הידוע לו ואוכל ממנו עד שעה חמישית ואז מבערו מן הבית, ועל עסק זה נגררה הברכה של בדיקה, שהיא תחלת הביעור, ונגמר בשעה חמישית).27 10) כעין המבואר לעיל סי' ח סכ"א (אם הביאו לו עוד בגדים ללבוש, כשעדיין היה מונח לפניו מאותן הבגדים שהיה דעתו עליהן בשעת הברכה, ולא לבשן עדיין בשעה שנמלך ללבוש גם אלו הבגדים שהביאו לו עכשיו, אזי לא יחזור ויברך על אלו הבגדים שהביאו לו עכשיו, כיון שלא גמר עדיין לבישת בגדים הראשונים שכבר בירך עליהם, הרי זה דומה [למי] שלא גמר סעודתו והביאו לו עוד לאכול דאין צריך לחזור ולברך).28 והיינו כמבואר לעיל סי' רו ס"ט (מי שבירך על פירות שלפניו ואחר כך הביאו לו יותר ... אם יש עדיין לפניו ממין הראשון כשהביאו לפניו מין אחר הדומה להראשון ... אין צריך לחזור ולברך עליו, שכל זמן שהוא עוסק באכילת או שתיית הראשון אינו עושה היסח הדעת).29 11) היינו שלעיל ס"א דן אם מצא החמץ לפני שביער את החמץ שמצא בבדיקה, שאינו מברך שוב.30 כעת דן אם מצא החמץ אחרי שביער את החמץ שמצא בבדיקה, אבל לפני שעה ששית, שאינו מברך שוב (וראה לעיל סי' תלב ס"ה, ובקונטרס אחרון שם ס"ק א, שאף אם שכח לברך קודם הבדיקה בלילה, אם מבערו קודם שעה ששית לא יברך בשם ומלכות).31 ולהלן דן אם מצא החמץ אחרי שהגיע שעה ששית, שרבינו מסתפק בזה אם צריך לברך. ומסיק שספק ברכות להקל.32 12) כדלעיל בקונטרס אחרון שם, וסי' תלד סי"ג, וסי' תמה ס"א, שמה שמבערים בסוף חמישית הוא רק מנהג.33 13) בקונטרס אחרון ס"ק א (לדידן דאינו עובר בבל יראה עד הלילה), ובסי' תלא ס"א (שאין אדם עובר על חמצו בבל יראה ובל ימצא אלא מליל ט"ו בניסן ואילך).34 14) כדלעיל סי' קסז סי"ב וש"נ.35 15) תוכן האמור כאן סעיפים ג-ד, לענין פחות מכזית, וקונטרס אחרון ס"ק א, ולעיל סי' תמב ס"ג וסכ"ח, וקונטרס אחרון שם ס"ק טז וס"ק יח:36 קיי"ל שאף פחות מכזית חמץ חייבים לבערו מדברי סופרים, ולא סגי בביטול, כדלעיל סי' תמב סכ"ח (ואע"פ שמן התורה אפילו אם לא ביטלו אינו חייב לבערו אלא אם כן יש בו כזית ... מכל מקום מדברי סופרים אפילו פחות מכזית חמץ ... חייב לבערו, גזרה משום כזית ... אע"פ שביטלו).37 ואף שיש אומרים שפחות מכזית סגי בביטול, מכל מקום קיי"ל כדעת המצריכים ביעור, כמבואר בקונטרס אחרון לעיל שם סוף ס"ק טז (דעת התוס' ורא"ש ורמב"ן ... להקל בפחות מכזית אפילו אינו דבוק... אלא דאנו אין לנו אלא כמ"ש הרב ב"י בשו"ע).38 והיינו כמבואר בשו"ע סי' תמב ס"ח (דבוקים בכתלים או בקרקעות אינו חייב לבער, אלא מבטל בלבו ודיו). משא"כ כשאינם דבוקים לא סגי בביטול.39 ואף שלפי דעה זו מברך על ביעורו, מכל מקום לענין ברכה, חיישינן לדעת הפוסקים שפחות מכזית סגי בביטול ואין צריך לבערו כלל, שכל ספק ברכות להקל (ס"ג).40 * 41 וכל זה כשיכול לבטלו, משא"כ אם נתחמצה בתוך הפסח שאין בידו לבטלו, קיי"ל כהמ"א, שלדברי הכל חייב לבערו מדברי סופרים, ולפיכך חייב לברך על ביעורו (ס"ד).42 ואף שנתבאר לעיל סי' תמב בקונטרס אחרון ריש ס"ק יח (וממוצא דברי מהרא"י ... נשמע, דלמאן דאמר פחות מכזית אין צריך ביעור, היינו אפילו לא ביטלו). מכל מקום פירש כאן רבינו שמהרא"י מיירי בחטה שנתבקעה שאינה חמץ גמור, ולכן לדעתו אינו צריך לבערה אפילו לא ביטל. משא"כ פחות מכזית חמץ ממש לא סגי בביטול לדברי הכל.43 ואף שבמקום שחיוב הביעור הוא מדברי סופרים, כדי שלא יבוא לאכלו, אין לברך עליו, כמבואר לעיל סי' תמב ס"ז (אבל לא יברך על ביעור זה, כיון שאין צריך לבערו רק משום חשש תקלה שמא יאכל ממנו, אבל הביעור מצד עצמו אין בו מצוה, לא שייך לברך על מצות ביעור), וסי"ג (צריך לבערם מן העולם לגמרי (אבל לא יברך מטעם שנתבאר למעלה)), וס"כ (צריך לבערו מן העולם לגמרי, אבל לא יברך מטעם שנתבאר למעלה).44 היינו דוקא במקום שחיוב הביעור הוא רק משום חשש תקלה, משא"כ כאן שחיוב הביעור הוא גזרה משום כזית, אם כן עובר עליו בבל יראה ובל ימצא מדברי סופרים, ולכן חייב לברך על ביעורו, כמבואר בקונטרס אחרון כאן ס"ק א (והוא הדין לפחות מכזית שלא ביטלו, שעובר עליו בבל יראה ובל ימצא מדרבנן, גזירה משום כזית. מה שאין כן בחמץ שאין צריך לבערו אלא משום תקלה אינו עובר עליו בבל יראה מדברי סופרים). וראה לקמן (הערה 22).45 * 46 ולא רק חמץ בעין, אלא אפילו פחות מכזית שנתערב בדבר אחר ויש בתערובת טעם חמץ חייב לבערו, אע"פ שביטלו (תמב, ג; כח).47 ולענין הברכה, גם בזה תלוי אם כבר ביטל את החמץ או לאו, כמו שנתבאר לעיל לענין חמץ בעין פחות מכזית).48 16) המקורות לדעה הראשונה, שחייבים לבער אפילו פחות מכזית ואפילו ביטלו, נסמנו לעיל סי' תמב סכ"ח (הערה 264). וכאן יצויינו המקורות לדעה המתרת:49 במשנה מה, א (בצק שבסידקי עריבה אם יש כזית במקום אחד חייב לבער ואם (לא) בטל במיעוטו). ובגמרא יש שם מחלוקת תנאים, ובסוף שם ע"ב (אמר ליה אביי ... לא קשיא הא במקום לישה הא שלא במקום לישה). ופירש"י (שלא במקום לישה ... אפילו פחות מכזית לא בטיל ביה). ובתוס' שם ע"א ד"ה כאן (פירוש הקונטרס דשלא במקום לישה עובר בפחות מכזית ... ונראה לר"י ... במקום לישה יש להחמיר יותר שיש לחוש שידבק מאותה עיסה לעיסה אחרת על ידי לישה ... אבל פחות מכזית ושלא במקום לישה ... מותר).50 ועוד בגמרא שם מה, ב (אמר עולא לא אמרן אלא בעריבה, אבל בבית חייב לבער, מאי טעמא דזימנין דכניש להו ונפלי גבי הדדי). ופסק הרמב"ם פ"ב הט"ז (היה חצי זית בבית וחצי זית בעליה ... הואיל ואלו החצאי זיתים דבוקים בכתלים או בקרקעות אינו חייב לבער, אלא מבטל בלבו ודיו). ורא"ש פ"ג סי' ב הביא את דברי הרמב"ם וסיים (ולאו דוקא דבוקים אלא אורחא דמילתא נקט). טור סוף סי' תמב (ודוקא בעריבה, אבל בבית ... שמתחברין יחד כשמכבדין הבית). ועל פי דברי אביו הרא"ש לא הזכיר "דבוקים". והיינו שפחות מכזית אין צריך לבער (אלא אם כן לפעמים מתקבצים יחד לכזית שלם).51 אמנם ראה לעיל סי' תמב קונטרס אחרון ס"ק יח, שהיא כנראה מהדורא בתרא לגבי האמור כאן, ושם מסיק (דסבירא ליה להרא"ש דהיינו דוקא בצק שבעריבה, דחשוב עכ"פ מדרבנן, אבל המושלך לארץ לא חשוב כלל, והוא בכלל פירורין דאמרינן בפרק קמא דלא חשיבי כלל ובטלי ממילא, ואין צריך ביטול ולא ביעור ... והמגיד משנה והשו"ע דסבירא להו דבוקים דוקא, על כרחך סבירא להו לחלק בין פירורי פת לפירורי בצק). והיינו שגם הרא"ש וסייעתו מודים, שפחות מכזית בצק שבעריבה צריך ביעור. אלא שאם פחות מכזית בצק מושלך לארץ, לדעתם דינו כמו הדבוק לכותל, שאינו צריך ביעור.52 ופר"ח סי' תמב ס"ז ד"ה ולענין הלכה (ולענין הלכה שיטת ר"י היא יותר מחוורת בסוגיא, וכתב הרמב"ן שזו היא שיטת הראשונים, וכן דעת הר"ן, וכן עיקר, דכל חצי זית בעלמא אין צריך לבער ... ודלא כפסק המחבר ז"ל).53 מה שהביא מהרמב"ן, הובא גם בקונטרס אחרון ס"ק א, ולעיל סי' תמב קונטרס אחרון סוף ס"ק טז (ורמב"ן במלחמות כתב שהיא שיטת רוב ראשונים ז"ל), והיינו מה שכתב שם פ"ג יד, א (והוי יודע שאין דעת רבינו חננאל שהזכרנו, ולא דעת הגאונים, בפירוש השמועה כדברי רש"י ... אלא כך פירשו ראשונים ... פחות מכזית ... במקום לישה עובר ואם לאו אינו עובר).54 וכן הובאה שם ושם דעת הר"ן יג, ב (הנראה יותר מסוגיית הגמרא ... שלא במקום לישה אינו חייב לבער). וראה לעיל סי' תמב קונטרס אחרון ס"ק יח בהג"ה הא' (שהביא ממשמעות הר"ן, שחייב לבער גם פחות מכזית).55 וכן הובאה שם ושם דעת מהרא"י (ובפרט שכן הסכים גדול שבאחרונים מהר"י איסרלן ז"ל בכתביו סימן קס"ד). והיינו מה שכתב שם (חטה שנמצאת בתרנגולת בפסח אם צריך לשורפה ... דפחות מכזית אין צריך ביעור).56 17) כדלקמן ס"ד (אבל אם נתחמצה לו עיסה בתוך הפסח שאין בידו לבטלו עכשיו, אע"פ שאין בה כזית חייב לבערו לדברי הכל), וש"נ.57 18) סעיף כא. בשוע"ר שם לא נזכר דין פחות מכזית בעינו, רק דין פחות מכזית הדבוק על הכלי, שאינו צריך לבערו לדברי הכל (כדלעיל סי' תמב סכ"ח). וראה הגהות על שו"ע הל' פסח.58 19) סיכום פרטי הלכה זו, ראה לעיל סי' תמב ס"ב (והערה 15).59 20) כדלעיל סי' קסז סי"ב וש"נ.60 21) כדלעיל סי' תלד ס"ז.61 22) מ"א סי' תמב ס"ק יב (כתב הרא"ש דלאו דוקא נקט, דאפילו אין דבוקים אין צריך לבער, כיון דהוי פחות מכזית ... ופשוט דאפילו פחות מכזית צריך ביטול, ואם לא ביטלם צריכים ביעור), "ולפיכך חייב לברך על ביעורה".62 וכן הוא לעיל סי' תמב ס"ג (לא יברך על ביעור זה ... אם כבר ביטל את החמץ הזה קודם הפסח).63 * 64 אמנם ראה לעיל סי' תמב קונטרס אחרון ס"ק יח, שהיא כנראה מהדורא בתרא לגבי האמור בפנים (כאן, ולעיל סי' תמב ס"ג). ושם מוכיח מדברי הפוסקים שלא כדברי המ"א, אלא שלדעת הפוסקים שפחות מכזית בכל אופן אין צריך לבערו, כן הוא אפילו אם לא ביטל.65 ולפי זה יוצא, שגם פחות מכזית שנתחמץ בתוך הפסח, אף שאין בידו לבטלו, מכל מקום אין לברך על ביעורה, דספק ברכות להקל.66 ונתבאר לעיל סי' תמב סכ"ז (והערה 254).67 23) סעיף יג (בצק שהחמיץ עד שיש בו סדקים, אפילו לא נתערבו הסדקים זה בזה אלא אחד הולך הנה ואחד הולך הנה, הרי זה חמץ גמור והאוכלו חייב כרת).68 24) מ"א סי' תלה ס"ק ב (אבל דבר שאינו חמץ גמור אין מברך עליו).69 25) שצריך לבערה, כדלקמן סי' תסז סכ"ה (חטה או שעורה שנמצאת בתבשיל בפסח ... לאחר שיסיר משם את החטה ויבערנה). מכל מקום לא יברך על ביעורה, כמבואר במ"א ס"ק א (ודוקא בחמץ גמור, אבל חטה שנמצאת בתבשיל דאינה חמץ גמור, נראה לי דלא יברך עליה). ונתאר בקונטרס אחרון סוף ס"ק א (ומדכתב דאינה כו' ביעורה כו' (בלשון נקיבה) משמע בהדיא דאחטה קאי. ומדסתם ולא פירש דמיירי בשלא נתבקעה משמע דאפילו נתבקעה אינה חמץ גמור בבירור, וכדעת הרא"ש והטור בסי' תס"ז גבי חטה שנמצאת בעיסה ... מכל מקום אין לברך על כך דספק ברכות להקל).70 26) ראה לקמן סי' תסז ס"א-ב וס"ז.71 27) רא"ש פ"ב סי' כה (ואפילו אם נתבקעו נראה לי דשרי, דנתבקע לאו חמץ גמור הוא אלא קרוב להחמיץ). טור סי' תסז (כתב א"א ז"ל ... שאפילו נתבקעה אינו חמץ גמור אלא קרוב להחמיץ), ודעה הא' בשו"ע סי' תסז סי"א (אם נמצאת חטה בקועה בעיסה או במצה אפויה, יסיר ממנה כדי נטילת מקום, והשאר מותר. ויש מי שאוסר כל העיסה או אותה מצה. וראוי לחוש לדבריו אם לא במקום הפסד מרובה או בשעת הדחק).72 28) סעיף א (שהביקוע הוא סימן שהן קרובות להחמיץ), וסל"ה (חטה בקועה שנמצאת בפסח בעיסה או במצה אפוייה, יש רוצים להקל להתיר כל המצה והעיסה, לפי שהחטה שנתבקעה אינה חמץ גמור מיד שנתבקעה, אלא היא קרובה להחמיץ). וראה קונטרס אחרון סוף ס"ק א (ומדסתם ולא פירש דמיירי בשלא נתבקעה, משמע דאפילו נתבקעה אינה חמץ גמור בבירור, וכדעת הרא"ש והטור בסי' תס"ז גבי חטה שנמצאת בעיסה).73 29) אף שחייבים לבערה, כדלקמן סי' תסז סכ"ה (חטה או שעורה שנמצאת בתבשיל בפסח ... נתרככה ... שיסיר משם את החטה ויבערנה), וסס"ב (ואותה החטה ... צריך לשורפה, אפילו לא נתבקעה, אלא שנתרככה).74 ומקורו ברמב"ם פ"ה ה"ח (מוציאין אותן ושורפין אותן, ואוכלין שאר התבשיל). שו"ע סי' תסז ס"ט (ואותם חטים או שעורים שורפים אותם).75 30) סיכום ההלכות שנתבארו לפנינו ס"ה-ו, בענין מצא חמץ בשבת ויום טוב, ובקונטרס אחרון ס"ק ב-ג, ולקמן סי' תסז סכ"ו-ח, ולעיל סי' תמד סי"ט:76 (א) כזית חמץ בלא ביטול, שעובר עליו מהתורה, ונמצא ביום טוב, יש מחלוקת אם יבערנו או יכפה עליו כלי עד הערב (תמו, ה), ובמקום שאין מנהג אין לבער (תמו, ו). ואפילו בשביעי של פסח לא יבערנו (תמו קו"א ב ד"ה איברא).77 (ב) וביום טוב שני של גלויות, שאיסור בל יראה מהתורה, ואילו איסור ביעור אינו אלא מדברי סופרים, יכול לבערנו (תמו, ו).78 (ג) משא"כ אם ביטל חמצו, או שהוא פחות מכזית, שאינו עובר בבל יראה מהתורה, לא יבער החמץ, לא ביום ראשון ולא ביום טוב שני (תמד, יט. תמו, ה-ו). ואחר הפסח אסור בהנאה (תמב, ג. תמב קו"א ט). ויבערנו (תלה, ד).79 (ד) אמנם בכל אופן יכול לבער ביום טוב על ידי נכרי (כשאין חשש שיאמר הנכרי כשפים הוא עושה לי), באופן שהוא שבות דשבות במקום מצוה (תמו, ו).80 (ה) נראים הדברים שכן הוא גם בפחות מכזית באחרון של פסח, שאם יכול לבערו על ידי נכרי, אסור להשהותו (משמעות תסז, כח).81 (ו) תבשיל שנמצאה בו חטה מבוקעת, אם הוא בחול המועד, נוהגין לשרוף כל התערובת מיד. ואם יש בה הפסד גדול מאד מוכרן לנכרי (תמז, ב. תסז, כו).82 (ז) ואם נמצא בשבת או יום טוב לדעת המתירים למכור לנכרי, יתנו לנכרי (תסז, כז). ולדעת האוסרים, או שאין שם נכרי, יכפה עליו כלי עד הערב. ואפילו בשביעי של פסח (תמו קו"א ב ד"ה איברא).83 (ח) ובאחרון של פסח, ישהנו עד אחר החג (תסז, כח). ואחר הפסח יאכלנו (תמב קו"א ט ד"ה וכיון. תמו קו"א ב ד"ה איברא).84 31) בעינה. ואם מצא חטה בתבשיל, נתבאר בקונטרס אחרון ס"ק ב (ד"ה איברא), ולקמן סי' תסז סכ"ז.85 32) גמרא דף ו ע"א (אמר רב יהודה אמר רב המוצא חמץ בביתו ביום טוב כופה עליו את הכלי). טור ושו"ע ס"א (המוצא חמץ בביתו, אם הוא ... יום טוב, יכפה עליו כלי עד הלילה, ואז יבערנו). וראה גם לעיל סי' תמ ס"ה (ואם הוא שבת או יום טוב ... יכפה עליו את הכלי עד הערב). לקמן ס"ז (ואם מצא בשבת או ביום טוב ... יכפה עליו כלי עד הערב).86 33) רש"י שם ד"ה כופה (משום שלא ישכח ויאכלנו צריך כפיית כלי).87 34) רש"י שם ד"ה עושה (ובלילה יבערנו). שו"ע שם (ואז יבערנו).88 וראה קונטרס אחרון ס"ק ב שכן הוא גם אם מצאה בשביעי של פסח. וראה לעיל סי' תלה ס"ד, שגם אחר הפסח צריך לבערה.89 35) רש"י שם ד"ה כופה (ומיהו בבל יראה לא עבר, דהא בטליה בליביה מאתמול, כדאמרינן לקמן הבודק צריך שיבטל בלבו, אלא משום שלא ישכח ויאכלנו צריך כפיית כלי), לפירוש הב"י סד"ה המוצא (דדוקא בביטלו מיירי, אבל אם לא ביטלו ישרפנו. וכן כתבו הגהות מיימוניות. וכן נראה מדברי רש"י והר"ן). סמ"ג עשין לט קיז, ג (המוצא חמץ ביום טוב בפסח כופה עליו כלי, פירוש בביטלו מיירי, דאי לא בטלו היה יכול לשרפו ביום טוב). הגהות מיימוניות פ"ג אות ט (הכא מיירי שביטלו, ולא עבר עליו משום בל יראה ובל ימצא אף אם לא יבערנו). ר"ן שם (ב, ב) ד"ה המוצא (ומיהו בבל יראה לא עבר, דהא בטליה בלביה מאתמול, דאמרינן לקמן הבודק צריך שיבטל בלבו, אלא משום שלא ישכח ויאכלנו כופה עליו את הכלי). טור בשם אחיו רבינו יחיאל (ואחי ה"ר יחיאל ז"ל ... אם לא ביטלו יוציאנו וישרפנו).90 36) כדעה הא' דלעיל סי' תמה ס"ד (או פורר וזורק לנהר), שכן ההלכה, כדלעיל שם ס"ז (והלכה כסברא הראשונה).91 37) ב"ח סוף הסימן (קמח שירדו עליו גשמים ביום טוב ונתחמץ, צריך לשרפו ... ולחכמים משליכו בנהר, וכן נוהגין העולם). אליה זוטא ס"ק ב (וצריך לשרפו, וכן פסק הב"ח, רק שכתב שישליכו לנהר).92 וכן הוא לדעה הב' עכ"פ ביום טוב שני, כדלקמן ס"ו (ומכל מקום אם אפשר לו להשליכה לבית הכסא או לנהר, לא ישרפנה ולא יזרנה לרוח, כדי למעט בחילול יום טוב).93 38) דגרע מלהשליכו לים, שיש אומרים שיש בזרייה זו מלאכה מהתורה, כדלקמן ס"ו בהג"ה. וכן הוא לדעה הב' ביום טוב שני, כדלקמן ס"ו (ולא יזרנה לרוח, כדי למעט בחילול יום טוב).94 39) שבת כה, רע"א (והוה ליה יום טוב עשה ולא תעשה).95 40) סעיף א (וכל העושה מלאכת עבודה באחד מהן הרי זה לוקה מן התורה, שנאמר כל מלאכת עבודה לא תעשו. וכל השובת בהן ממלאכת עבודה הרי זה קיים מצות עשה, שהרי נאמר בהן שבתון, כלומר שבות).96 41) כדלעיל במנין המצות שלפני סי' תכט, ובסי' תלא ס"א (לבער חמץ מן העולם מחצות היום ולמעלה. שלא יראה חמץ כל שבעה).97 42) מ"א ס"ק ב (חמץ נמי עשה ול"ת הוא, ולידחי עשה ול"ת דיום טוב. מיהו יש לומר כמ"ש רש"י והרי"ף פ"ב דב"מ דלענין לדחות לא מצרפינן לל"ת עיי"ש), והכוונה לרש"י ב"מ ל, סע"א (ואע"ג דלא תעשה נמי איכא, אין לא תעשה מועיל לדחות לא תעשה, אלא עשה הוא דקא דחי ליה) ורי"ף שם טז, ב (ומסתברא לן דלא חשיב גבי השבת אבידה ללא תעשה דאית בה, דלא צריך ליה, דלאו איהו דחי, אלא עשה לחודיה הוא דדחי).98 43) סעיף ג (וקבלו חכמים שכל מלאכות אוכל נפש, מתוך שהתירה התורה לעשותן לצורך אכילת יום טוב הותרו לגמרי, אפילו שלא לצורך אכילת יום טוב, ובלבד שיהא בהן קצת צורך יום טוב ... או צורך מצוה עוברת שזמנה בו ביום), וקונטרס אחרון שם ס"ק ג (דלא אמרינן מתוך שהותרה ... משום דאפשר למולו אחר יום טוב). וקונטרס אחרון כאן ס"ק ג (דלא דחי משום דאפשר לשורפן במוצאי יום טוב).99 44) כדלעיל סי' תלא ס"א (עובר על מצות עשה מחצות יום י"ד ואילך בכל רגע ורגע שאינו מבער החמץ מן העולם).100 45) תוס' פ"ב דשבת כד, ב ד"ה לפי (הבערה זו אינה לצורך הנאתו, אלא לשם מצות שריפה ... ולהכי לא דחיא יום טוב). ואף דלא קיי"ל הכי, כמבואר בקונטרס אחרון ס"ק ג (וכל זה אינו עולה יפה להלכה לדידן ... דלצורך מצוה הוה כהנאת הגוף). מכל מקום למדנו מכאן, שדעת התוס' שאפילו נתחמצה בפסח לא יבערנה ביום טוב.101 רמב"ם פ"ג ה"ח (אם לא בטל קודם שש ומשש שעות ולמעלה ... חייב לבערו בכל עת שימצאנו. ואם מצאו ביום טוב כופה עליו כלי עד לערב ומבערו), לפירוש מ"מ שם (ודעת רבינו לפי הנראה לפרשה אפילו בלא בטול, ואעפ"כ אינו יכול לשרפו ביום טוב ולא לפררו ולזרותו לרוח).102 טור (ולא מיבעיא אם ביטלו ... אלא אפילו לא ביטלו, שיש בו איסור דאורייתא, אפילו הכי לא יוציאנו, כיון שאינו יכול לבערו כדינו). ושו"ע ס"א (ואם הוא יום טוב, יכפה עליו כלי עד הלילה ואז יבערנו), ומסתימת השו"ע נראה דהיינו אפילו אם לא ביטל, כמבואר בח"י ס"ק ג (דעת הטור אפילו לא בטלו גם כן אסור לבערו, וכן נראה משמעות הרמב"ם פ"ג מהלכות חמץ ... כמשמעות הפסק בשו"ע דאין לו שום תקנה אלא בכפיית כלי).103 46) מ"א ס"ק ב ד"ה ובשל"ה (להשליכו לים, דליכא אלא איסור דרבנן).104 47) תוס' פ"ק דכתובות ז, א ד"ה מתוך (ומוצא חמץ בתוך ביתו, דאמרינן בפ"ק דפסחים דכופה עליו כלי, ולא שרינן לשורפו משום מתוך, היינו משום דאסור לשורפו מדרבנן משום מוקצה, דאסור לטלטלו). טור (ביום טוב אינו יכול לטלטלו כדי להוציאו), ורמ"א ס"א (לפי שלא יוכל לטלטלו ביום טוב). מ"א ריש ס"ק ב (דמוקצה הוא, דהא אסור בהנאה). וכדלעיל סי' תמד סי"ג (משעה ששית ואילך שהוא אסור בהנאה הרי הוא מוקצה כעצים ואבנים, כיון שאינו ראוי לו לכלום, ולפיכך אסור לטלטלו).105 48) שו"ת מהר"ם מלובלין סי' כ ד"ה ועתה (דזה מקרי שב ואל תעשה, וחכמים העמידו דבריהם בשב ואל תעשה, ואפילו לעקור דבר מן התורה ... ואף על גב דהכא בחמץ בפסח יש כאן לאו דבל יראה ובל ימצא, מכל מקום אינו עושה מעשה כשאינו מבערו, ושב ואל תעשה הוא, ואין לוקה עליו). מ"א ריש ס"ק ב (ואף על גב שלא הי' בכלל הביטול, כגון שנתחמץ ביום טוב ועובר על בל יראה דאורייתא, ומוקצא הוי דרבנן. כיון דשב ואל תעשה הוא אסרוהו). פר"ח ס"א (דאסור לשורפו מדרבנן משום מוקצה דאסור לטלטלו. ואף על גב דלא ביטל וקעבר אבל יראה, הא אמרינן בהאשה רבה דבית דין מתנין לעקור דבר מן התורה בשב ולא תעשה).106 49) גמרא יבמות צ, סע"א (שב ואל תעשה שאני), ורש"י שם (אמור רבנן שב ואל תאכל לאו עקירה בידים הוא, אלא ממילא היא מיעקרא). וכדלעיל סי' קכח ס"ג (שיש כח ביד החכמים לעקור דבר תורה בשב ואל תעשה), וש"נ.107 50) רש"י שם. ועד"ז לעיל סי' תמד סט"ז (כלומר שאינו עובר על לא תעשה בידים, אלא מאליה היא מתבטלת).108 51) ארחות חיים הל' חמץ ומצה סכ"ח (וגם לא לשרפו בפני עצמו שיבעיר שלא לצורך). רמ"א ס"א (גם לשרפו במקומו אסור).109 52) ואף שגם באופן זה אסרו במוקצה, כדלקמן סי' תקט סט"ז (כשעושה מעשה בגוף המוקצה, כגון שמטלטל את האבן לסמוך בה הקדירה, או שמסיק בעצים המוקצים אף על פי שאינו מזיזם ממקומם, מכל מקום כיון שנותן תחתיהם אש ומבעיר אותם הרי עושה מעשה בגוף המוקצה).110 היינו דוקא כשמבעיר על מנת להשתמש בו, כמבואר בקונטרס אחרון שם ס"ק ג (לא אסרו אלא לטלטל או לאכלו או להשתמש בו בידים, אע"פ שאינו מזיזו, כגון הדלקה ... משום דכשמדליק עושה מעשה בגוף הפתילה שמאחיז בה האור, והרי זה משתמש בגוף המוקצה). משא"כ כאן שאינו משתמש בו בהבערה זו.111 53) טעם זה חידש רבינו, ונתבאר בקונטרס אחרון ס"ק ג (שריפת קדשים ביום טוב היינו טעמא דלא דחי משום דאפשר לשורפן במוצאי יום טוב ... ואם כן כל שכן וקל וחומר היכא דאפשר לקיים המצוה בו ביום בלא חילול יום טוב, כגון להשליך החמץ לנהר, דלא דחינן יום טוב). וכעין זה בב"ח ריש הסי' (מיהו לשרוף ביום טוב אסור לרש"י, דהבערה שלא לצורך היא, דאזיל לטעמיה דמתחלת שבע השבתתו בכל דבר).112 וראה ארץ צבי סי' סו ד"ה והנה מתחלה (וקשה דהרי הרב ז"ל עצמו (בסי׳ תק"י) בקונטרס אחרון (סוף סק"ב) דאוכל נפש הותרה, ואפילו היכא דאפשר בהיתר לא מהדרינן, וכן הלכה רווחת בפוסקים. ועל כרחך כדברינו, דהיינו דוקא גוף אוכל נפש, אבל מה דשרי מצד מתוך, הוי רק דחוי׳ ולא הותרה).113 והיינו מ"ש לקמן בקונטרס אחרון שם (דודאי מלאכת אוכל נפש הותרה לגמרי ביום טוב ... ואין אומרים יום טוב דחוי אצל מלאכת אוכל נפש, שהרי האכילה אינה כל כך מצוה גדולה שתדחה עשה ולא תעשה דיום טוב, אלא על כרחך יום טוב הותרה לגמרי לצורך אכילה, ואם כן לא מהדרינן כלל אהתירא).114 וכן דן בזה בחידושיו לביצה יב, א ד"ה וי"ל בזה. ראשית בכורים (כה, ד ד"ה ועי' דוגמה). כינוס תורה יח ע' סב.115 54) כדלעיל סי' תמה ס"ד (או פורר וזורק לנהר) וס"ה (ואם משליכו לבית הכסא הרי הוא כמבוער מן העולם לגמרי).116 55) כדלעיל שם (או פוררו לפירורין דקים וזורה אותו לרוח).117 56) רז"ה פ"ג (טו, ב) ד"ה י"ד (מפרר וזורה לרוח ומטיל לים, ואין בזה אב מלאכה שידחה שבת, ומשום מצות השבתת שאור שהיא בזמנה התירו לו אף בשבת להיות מפרר וזורה לרוח ומטיל לים). ב"ח סי' תמד ס"ג ד"ה תשובה להרא"ש (בעל המאור כתב אמאי דאמרו חכמים (מט א) בזמנן, דשפיר דמי לפרר ולזרות לרוח או להטיל לים בשבת ואין בזה אב מלאכה). ונתבאר בקונטרס אחרון סוף ס"ק ג (לפום גמרא דילן בשבת (דף ע"ג) היינו זורה היינו בורר).118 וכל זה מבאר רבינו לפי דעה זו, שמטעם זה אסור לשרוף החמץ, כי אפשר לקיים המצוה בלא חילול יום טוב, לפרר ולזרות לרוח. אבל מכל מקום חוששים גם בזה לדעת הסוברים שהוא אסור מהתורה, כדלקמן ס"ו בהגהה (לא יאמר לנכרי לפרר ולזרות לרוח, אפילו ביום טוב, כיון שיש אומרים שיש בזרייה זו מלאכה גמורה מן התורה, כמו שנתבאר בסימן שי"ט). והיינו כמבואר לעיל סי' שיט סכ"ט (הרוקק ברוח והרוח מפזר הרוק חייב משום זורה). וראה בדי השלחן סי' קמו ס"ק יג.119 וגם לדעה הב', שמפרר וזורה לרוח היא מלאכה גמורה, עדיין מיושבת ההלכה שנתבארה כאן, "כיון שמן התורה אפשר לקיים המצוה בלא חילול יום טוב, דהיינו שישליכנו לנהר או לבית הכסא".120 ולמעשה, אם זו באמת חזרה, כבר נתבאר ב"שעורי הלכה למעשה" (ח"א ע' רג-ד), שבכמה מקומות נראה, שהלכות שבת היא מהדורה בתרא לגבי הלכות פסח. וראה גם לעיל סי' תלב ס"ט (ובשולי הגליון שם). סי' תמב סכ"ח (והערה 272). סי' תמד ס"ט (והערה 51), וסי"ג (והערה 75). סי' תמה קונטרס אחרון ריש ס"ק א (והערה 108).121 57) מי ששופך מהכלי שאוחז בידיו, יש חלוקי דעות אם הוא נקרא בורר אוכל מתוך הפסולת או בורר פסולת מתוך האוכל. ובזה תלוי' גם מלאכת הזורה, שהוא זורה את התבואה ברחת לרוח כדי להפריש ממנה את המוץ, אם נחשב בורר אוכל מתוך הפסולת על ידי הרחת, או בורר פסולת מתוך האוכל (ראה מראי מקומות וציונים).122 ובדעת רבינו נתבאר לעיל סי' שיט סי"ט (וכשמערה השומן שאינו רוצה לאכלו הרי זה בורר פסולת מתוך אוכל), ובסדור, בהלכתא רבתא לשבתא (שכיון שנפילת הפסולת לחוץ הוא על ידי שאוחז בידו הכוס עם המשקה שבתוכו ומטהו בידו, הרי זה נקרא בורר אוכל מתוך פסולת). וראה דובר שלום ע' קיח, מה שאפשר ליישב ולבאר בזה.123 58) נתבאר בקונטרס אחרון סוף ס"ק ג (ואף דעכשיו דאסרו חכמים לטלטלו להטילו לנהר, הוה ליה למשרי לשרפו, מכל מקום אין כח ביד החכמים להתיר דבר אסור מן התורה בקום ועשה).124 59) כ"מ פ"ג ה"ח (ורצונו היה לבערו, אלא שחכמים אסרוהו, אינו עובר עליו, דלא אמרה תורה בל יראה ובל ימצא אלא כשברשותו היה לבערו ואינו מבערו, אבל אם הוא אנוס לא, וזה אנוס הוא). מ"א ריש ס"ק ב (וכיון דרצונו הי' לבערו אלא שחכמים אסרוהו אינו עובר עליו דאונס הוא). וכן הוא במשנה למלך פ"א ה"ג (כיון דלא אסיר אלא מדרבנן, לא קרינן ביה שבטל העשה, דזה אנוס הוא, שאסרו חכמים את הדבר).125 והוא המשך למה שנתבאר לעיל "שיש כח ביד החכמים לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה, כלומר שאינו עובר מצות התורה בידים אלא הוא יושב ובטל והיא מתבטלת מאליה"; וכיון שכן, אינו עובר.126 60) על הגליון נדפס: כ"מ. 127 ואולי שייך לכאן הציון דלקמן: שו"ת מהר"ם לובלין סוס"י כ (על כן אני נוהג להורות בכל פעם שמזדמן לידי ענין חמץ ביום טוב של פסח, כאשר הוא מצוי ושכיח בקהלות גדולות בכל יום טוב של פסח, אני מורה תמיד שיכפו עליו כלי עד חול המועד, ואז ישרפנו). מ"א ס"ק ב ד"ה כתב הב"ח (כל הפוסקים כתבו לכפות עליו כלי, וכ"כ מור"ם לובלין, שכן מנהגו). אליה זוטא ס"ק ב (זקיני הגאון מה"ר שמעון [אב"ד פראג] ז"ל נהג במעשה כסתימת השו"ע, דאף בלא בטלו לא מתירין, אפילו בחמץ גמור, דהעמידו חכמים את דבריהם בשב ואל תעשה אפילו לעקור דברי תורה. וכן פסק מהר"ם מלובלין סימן כ'). ח"י סוף ס"ק ג (הסכמת רוב האחרונים כמשמעות הפסק בשו"ע, דאין לו שום תקנה אלא בכפיית כלי. וכן נהג מורי ורבי חמי זקיני הגאון זצ"ל [=הנ"ל], וכן מסיק המ"א, מכל מקום היכא דנהג היתר נהוג, ויש להם על מה שיסמכו).128 61) מ"א ס"ק ב ד"ה ובשל"ה (ובשל"ה כתב דיוציא החמץ על ידי עכו"ם). ר"מ לובלין [אפשר דשייך לציון הקודם, וכדלעיל]. של"ה ריש מסכת פסחים (קמא, א) ד"ה ערב (ונראה לע"ד, דזה מיירי בדליכא כאן גוי, אבל בדאיכא גוי, יאמר לגוי שיוציא החמץ).129 וכדלעיל סי' תמד ס"י (אם הוא מוציאו דרך כרמלית שאין איסורו אלא מדברי סופרים, מותר ליתן לו הרבה בבת אחת ולומר לו בפירוש שיוציאנו, שבמקום מצוה התירו לומר לנכרי לעשות בשבת דבר שאין איסורו אלא מדברי סופרים). והיינו בערב פסח שחל בשבת.130 ואילו כאן שמיירי בתוך הפסח, היינו דוקא באופן "שישליכנה לנהר או לבית הכסא". וכדלעיל סי' תמד בקונטרס אחרון ס"ק ב (והוצאה בלא ביעור בודאי אינה כלום לאחר זמן איסורו, שאין בידו למכרו וליתנו במתנה ולהפקירו).131 62) של"ה שם (ולא מבעיא אם לא בטלו, דאז עובר בדאורייתא, דמותר על ידי גוי, אלא אפילו בטלו, דאינו אלא מדרבנן).132 63) סעיף יב (דבר שאינו מלאכה, ואינו אסור לעשותו בשבת אלא משום שבות, מותר לישראל לומר לנכרי לעשותו בשבת, והוא שיהיה ... לצורך מצוה, אומר ישראל לנכרי לעלות באילן בראש השנה כדי להביא משם שופר לתקוע בו).133 ובקשר לביעור חמץ, הובא גם לעיל סי' תמד ס"ט-י (אחר שגמר מלאכול סעודת שחרית בשבת ... אם נשארו לו פירורין גדולים צריך ליתנם לנכרי ... מוציאו דרך כרמלית שאין איסורו אלא מדברי סופרים ... שבמקום מצוה התירו לומר לנכרי לעשות בשבת דבר שאין איסורו אלא מדברי סופרים, כמו שנתבאר בסי' ש"ז), ושם נסמן.134 ולקמן סי' תנט ס"כ (ואם הוא יום טוב, שאסור להדיח כלים שאין לו צורך להשתמש בהם עוד בו ביום, ידיחם על ידי נכרי, שההדחה שלא לצורך יום טוב היא שבות, והאמירה לנכרי הוא שבות דשבות, ושבות דשבות לא גזרו במקום מצוה, דהיינו לבער ולהעביר החמץ הדבוק בכלים), וסי' תסו ס"ח (אם נפלו מים על קמח ... ירקד כל הקמח ... ואם הוא יום טוב, שאסור לישראל לרקד כל הקמח ... ירקדנו על ידי נכרי ... אין כאן מלאכה גמורה, אלא שבות מדברי סופרים ... והאמירה לנכרי הוא שבות דשבות, והתירוהו לצורך מצות ביעור חמץ).135 64) ירושלמי שבת פ"ז ה"ב מט, סע"א (רקק והפריחתו הרוח חייב משום זורה). אור זרוע סי' נט (ירושלמי רק והפריחתו הרוח חייב משום זורה). מהרי"ל הל' שבת אות כו, ע' רטז (אמר מהר"י סג"ל שכתוב בספר אור זרוע והרוקק בשבת בתוך הרוח והרוח מפזר את הרוק חייב משום זורה). רמ"א סי' שיט סי"ז (הרוקק ברוח בשבת והרוח מפזר הרוק, חייב משום זורה). מ"א ס"ק ב ד"ה ונ"ל (אבל לזרות לרוח אפשר דהוי מלאכה דאורייתא כמ"ש סוס"י שי"ט).136 65) סעיף כט (הרוקק ברוח והרוח מפזר הרוק חייב משום זורה). וראה לעיל ס"ה (והערה 56).137 66) "אפילו ביום טוב", כדלקמן סי' תקפו סכ"ד (על ידי נכרי מותר לעשות כל דבר שאיסורו אינו אלא מדברי סופרים כגון לעלות באילן ולהביאו מחוץ לתחום וכל כיוצא בזה, אבל אסור לומר לנכרי לעשות מלאכה גמורה בשבילו). וראה גם לעיל סי' שו ס"ה וסי"ב וסכ"ד.138 67) סעיף ז (אם הוא דבר שאם עשהו ישראל אין בו איסור אלא מדברי סופרים, אומר לנכרי ועושהו, שלא גזרו על שבות דשבות במקום מצוה כמ"ש בסי' ש"ז. ואם הוא דבר שאסור לישראל לעשותו מן התורה, כגון לתקן האיזמל או להביאו דרך רשות הרבים גמורה, לא יאמר לנכרי לעשותו. ויש מתירים אמירה לנכרי במקום מצוה אפילו בדבר האסור מן התורה כמ"ש בסי' רע"ו. ואף שאין לסמוך על דבריהם בשאר מצוה כמ"ש שם, מכל מקום במילה שהיא עצמה דוחה שבת יש לסמוך על דבריהם אף לענין מכשיריה, אם אי אפשר למול היום בענין אחר).139 68) סיכום הלכות ביעור חמץ ביום טוב ב' של גלויות, בשביעי של פסח ובאחרון של פסח, שנתבארו כאן, ובקונטרס אחרון ס"ק ב, ולעיל סי' תלה ס"ג, וסי' תמד סי"ט, ולקמן סי' תמח ס"א וס"ג, וסי' תסז סכ"ח:140 (א) גם אם נתחמץ בסוף אחרון של פסח (תמח, א), או שנתנו לו אז נכרי במתנה, עובר עליו (תמח, ג), ונאסר בהנאה (תמח, א). ואפילו הוא פחות מכזית אסור להשהותו (תסז, כח). ומכל שכן אם בדק ומצא חמץ בביתו באחרון של פסח (תלה, ג), שהרי הי' בביתו בפסח.141 (ב) מצא חמץ בביתו ביום טוב, נוהגים כדעת האוסרים בכל אופן לבערו, אלא יכפה עליו כלי, ולערב יבערו (תלה, ג. תמו, ה-ו).142 (ג) מצאו בשביעי של פסח, דינו כמו מצאו בראשון של פסח (תלה, ג. תמו קונטרס אחרון ב).143 (ד) מצאו ביום טוב שני של גלויות, אם לא נתבטל ויש בו כזית יכול לשרפו (משמעות תמד, יט. תמו, ו).144 (ה) מצאו באחרון של פסח, אינו עובר עליו מן התורה, ולא ישרפנו, אלא יכפה עליו כלי, ולערב יבערו (תלה, ג. משמעות תמו, ו).145 (ו) בכל אופן מותר לבערו על ידי נכרי על ידי מלאכה מדברי סופרים, מטעם שבות דשבות במקום מצוה (תמו, ו). וכן יעשה אף בנתחמץ באחרון של פסח (משמעות תסז, כח).146 (ז) נאסר על ידי טעם משהו והשהה אותו עד אחרון של פסח, יכול להשהותו עד אחר הפסח (תסז, כח), ויהי' מותר באכילה (תמב קונטרס אחרון ט. תמו קונטרס אחרון ב).147 69) ארחות חיים הל' חמץ ומצה סכ"ח (והאי יום טוב דוקא ביום טוב ראשון קאמר, אבל ביום טוב שני שהוא מדרבנן, מותר לטלטלו ולזורקו או לשורפו). שו"ע ס"ב (יש מי שאומר דיום טוב שני דינו כחול המועד לענין זה).148 70) שיירי כנסת הגדולה הגה"ט אות א ד"ה ויראה לי (במוצא חמץ ביום טוב אין לחלק בין ראשון לאחרון, דאם לא ביטל ישרפנו מיד, ואם ביטל, כמו שנוהגין האידנא שהכל מבטלין, יכפה עליו כלי). ח"י סוף ס"ק ה (אכן בלא ביטל, או נתחמץ תוך הפסח דאינו בכלל ביטול ... עכ"פ אפשר לסמוך עליהם ביום טוב שני ... ואפשר דגם הארחות חיים עצמו לא מיירי אלא בלא ביטול. וכן כתב בשיירי כנסת הגדולה).149 71) משא"כ פחות מכזית, דינו כמו יש בו כזית וביטל, ששניהם אינם אסורים אסור אלא מדרבנן (כדלעיל ס"ד, וסי' תמב סכ"ח), ולכן אף ביום טוב שני לא ישרפנו.150 ולכן סתם לעיל סי' תמד סי"ט (אם אין שם אלא פחות מכזית, שאינו עובר עליו מן התורה אלא מדברי סופרים ... אף על פי שאינו יכול לבטלו ... אם הוא יום טוב או שבת יכפה עליו את הכלי עד הערב כמו שיתבאר בסימן תמ"ו). ולא חילק בין יום טוב ראשון לשני.151 ומה שנתבאר לקמן סי' תסז סכ"ח (החמץ משהו עצמו אסור להשהותו אפילו ביום שמיני אלא יעשה כמשפט שנתבאר בסימן תמ"ו עיי"ש), היינו באופן שיכול לבערו על ידי נכרי, ולכן אסור להשהותו. ונתבאר בדובר שלום ע' רטו.152 וכן דינם שוה לענין הולך לדבר הרשות ונזכר שיש לו חמץ בתוך ביתו, שבשניהם אינו צריך לחזור מיד, כדלעיל סי' תמד סי"ט (די לו בביטול ... אבל אם אין שם אלא פחות מכזית, שאינו עובר עליו מן התורה אלא מדברי סופרים, לא הטריחוהו חכמים לחזור, אף על פי שאינו יכול לבטלו. אלא ילך לדרכו, וכשיחזור לביתו יבערו מיד בבואו).153 72) משא"כ באחרון של פסח, שאינו עובר עליו מן התורה, יכפה עליו כלי עד הערב ולערב יבערנו, וכדלעיל סי' תלה ס"ג (וכשהוא בודק ומחפש אחר החמץ ביום טוב עצמו ... אפילו ביום טוב האחרון של גליות, ומצא חמץ בבדיקתו, לא יגע בו אלא יכפה עליו כלי עד הערב ... ולערב יבערנו, כמו שיתבאר בסי' תמ"ו).154 73) מ"א ס"ק ד (ומכל מקום נכון שלא לשורפו רק יטילנו לים). ח"י שם (עכ"פ אפשר לסמוך עליהם ביום טוב שני, ועל ידי טלטול לים או לרוח או לבית הכסא). וכן הוא לעיל ס"ה (לדעה הא').155 74) ח"י שם (ואם אפשר יעשה על ידי עכו"ם).156 75) ט"ז ביו"ד סי' [ק]כ ס"ק יז (היאך יברך על מה שיטביל העובד כוכבים והישראל אינו עושה כלום). ונתבאר לעיל סי' רסג קונטרס אחרון ס"ק ג ד"ה ואין (וכן משמע במנחות (דף מ"[ב] ע"ב), דקאמר בישראל צריך לברך, משמע אבל לא על ידי נכרי).157 76) מ"א ס"ק ב סד"ה ונ"ל (דהעכו"ם יאמר כשפים הוא עושה, כדאיתא סי' תל"ג ס"ז). והיינו כדלעיל סי' תלג סכ"ב (שכשיראה הנכרי את הישראל שהוא ממשמש בחור לאור הנר יאמר כשפים הוא עושה לי).158 77) ירושלמי פ"ב ה"ב (גגו של עכו"ם שהיה סמוך לגגו של ישראל, ונתגלגל חמץ מגגו של עכו"ם לגגו של ישראל, הרי זה דוחפו בקנה). שו"ת הריב"ש סי' תא (כתב הרב רבי יצחק בן גיאת ז"ל בהלכותיו וז"ל, גג של כותי, שהיה סמוך לגגו של ישראל, ונתגלגל חמץ מגגו של כותי לגגו של ישראל; הרי זה דוחפו בקנה). שו"ע ס"ג (גגו של גוי שהיה סמוך לגגו של ישראל ונתגלגל החמץ מגגו של גוי לגגו של ישראל, הרי זה דוחפו בקנה).159 78) ריב"ש שם (לא התיר לטלטלו להדיא, דלמא אתי למיכל מיניה). תרומת הדשן סי' קלה (משום דלא בדילין מיניה אסור ליגע בו, דילמא אתי למיכל מיניה). ט"ז ס"ק ה (אבל לא יטלטלנו אפילו בחול המועד, דלמא אתי למיכל). ומ"א ס"ק ה (אבל אסור ליגע בו, דחיישינן שמא יאכלנו).160 79) ראה גם לקמן סי' תנ סכ"ה (גזירה שמא ישכח הגדול על איסור חמץ ויסתפק ממנו, שהרי אפילו ליגע בחמץ אסור מחמת גזירה זו כמו שנתבאר בסימן תמ"ו). סי' תריא ס"ט (חמץ שאסור ליגע בו בפסח, לפי שבפסח הוא אוכל שאר דברים חוששין שמא ישכח איסור חמץ בפסח ויאכל גם את זה שנוגע).161 80) גמרא יא, א (הוא עצמו מחזר עליו לשורפו מיכל קאכיל מיניה), ופרש"י (בתמיה). תרומת הדשן שם (ואם רוצה לבערו לא חיישינן דילמא אתי למיכל מיניה). מ"א שם (אבל בחמץ שלו לא חיישינן לזה, כיון שהוא עצמו מחזיר עליו לשרפו). וראה גם לעיל סי' תלה ס"ב (אבל בשעה שהוא מחפש אחריו, אף אם ימצאנו לא ישכח ויאכלנו, שהרי כל עצמו אינו מחזר אחריו אלא כדי לבערו מן העולם, ואיך ישכח איסורו ויאכלנו). סי' תמד סי"ג (ליגע בו בידיו אסור אפילו חל ערב פסח בימות החול, אלא בשעה שמתעסק בו לבערו מן העולם). לקמן סי' תנא ס"ג (ואין חוששין שמא ישכח ויאכל מהחמץ בשעה שנוגע בו ... מטעם שנתבאר בסי' תל"ה).162 81) ריב"ש שם (אבל בשבת או ביום טוב, שיש בו אסור טלטול מצד אחר, אסור לטלטלו כלל, ואף על ידי שנוי). רמ"א ס"ג (דאסור לטלטלו ביום טוב ושבת).163 82) ט"ז ס"ק ו (על ידי דחיפה בקנה, דהוי כמטלטל מן הצד, ושמיה טלטול).164 83) סעיף יד. וראה גם לעיל סי' תמד סי"ג (משעה ששית ואילך שהוא אסור בהנאה הרי הוא מוקצה כעצים ואבנים, כיון שאינו ראוי לו לכלום, ולפיכך אסור לטלטלו, אפילו על ידי דבר אחר, כגון לדוחפו בקנה).165 ונתבאר לעיל שם (הערה 75).166 84) ירושלמי שם (אם היתה שבת או יום טוב, רב אמר כופה עליה כלי). ריב"ש שם (אבל כופה עליו כלי, כדי שלא יכשל בו). שו"ע שם (ואם היה בשבת או ביום טוב, כופה עליו כלי). וכדלעיל ריש ס"ה (יכפה עליה כלי עד הערב לכסותה מן העין, שלא ישכח ויאכלנה).167 85) ואם מצא בביתו לאחר הפסח נתבאר לקמן סי' תמח ס"ל.168 86) גמרא דף ז , א (מצה נמי ניזיל בתר בתרא ... קמא קמא אזיל והאי דהאידנא הוא). טור ושו"ע ס"ד (מצא פת בפסח בביתו ואינו יודע אם הוא חמץ או מצה, מותר אפילו באכילה, דאזלינן בתר בתרא).169 87) רש"י שם סד"ה בהר הבית (דמסתמא בדקה זה אור לארבעה עשר והאי דבתרא היא ומצה היא). מ"א ס"ק ו (דהא מסתמא בדקה בי"ד).170 88) מ"א שם (נראה לי דאפילו משתכח בגומא שרי, דהא מסתמא בדקה בי"ד כמ"ש רש"י, ומאן דבדיק בגומא נמי בדק). ח"י ס"ק י (אפילו משתכח בגומא שאינה מכוסה בקשים נמי שרי, דמאן דבדיק בגומא נמי בדיק, כן כתב המ"א).171 89) סעיף א (וחיפוש במחבואות בחורים ובסדקים), וסי"ח (החורים וסדקים שבקרקעית הבית צריכין בדיקה).172 90) תוס' נדה נו, ב ד"ה בגומא (הא דאמר בפ"ק דפסחים (דף ז.) דגומא אינה נבדקת ... התם בחריץ המכוסה בקרשי התיבה, דההיא גומא אינה נבדקת). מ"א שם (אם לא שיש חריץ המכוסה בקרשי התיבה (תוספות שם)).173 91) גמרא שם (אמר רבה בר רב הונא אמר רב הפת שעיפשה ... כיון דעיפושה מרובה איגליא מילתא דודאי חמץ מעליא הוא ... שרבו ימי מצה עילויה). ופרש"י (ראוי להיות מעופש משנכנס הפסח). טור ושו"ע שם (ואם הוא מעופש הרבה, שאי אפשר לו להתעפש כל כך משנכנס הפסח, אז ודאי הוא חמץ).174 92) רש"י שם ד"ה אי הכי (דמסתמא ודאי בדקה והא מצה היא).175 93) גמרא שם (כיון שרבו ימי מצה עילויה, אמרינן כל יומא ויומא נהמא חמימא אפה ושדא עילויה ועפשא טפי). טור ושו"ע שם (ואם עברו מימי הפסח שנוכל לתלות שנתעפש משנכנס הפסח עד עתה, אם אנו נוהגים לאפות בפסח פת חם בכל יום, תולין להקל אפילו הוא מעופש הרבה, שאנו תולים לומר בכל יום אפה פת חם ונתנו עליו, ולפיכך הרבה להתעפש).176 94) תוכן המשך הדברים בקונטרס אחרון זה:177 כבר נתבאר לעיל סי' תמב סכ"ח, דקיי"ל כדעת הפוסקים שאף פחות מכזית חמץ חייבים לבערו מדברי סופרים, ולא סגי בביטול.178 ולפי דעה זו יש לברך על ביעורו, אף שהוא פחות מכזית וכבר ביטל, כיון שעובר עליו בבל יראה ובל ימצא מדברי סופרים.179 אמנם זה פשוט שאנו חוששים גם לדעת הפוסקים, שבפחות מכזית סגי בביטול, ואם כן מספק אין לברך על ביעורו.180 משא"כ החמץ שלא הי' בכלל ביטול, דעת המ"א שלדברי הכל צריך לבער אפילו פחות מכזית, ואם כן יש לברך על ביעורו.181 [וכן נפסק כאן בפנים – כמ"א; אמנם בקונטרס אחרון דלעיל סי' תמב ס"ק יח, שהיא כנראה מהדורא בתרא לגבי האמור כאן, מוכיח מדברי הפוסקים שלא כדברי המ"א, אלא שכן הוא אפילו לא הי' בכלל ביטול].182 * 183 ועוד מבאר:184 (א) ככל האמור בפחות מכזית, כן הוא גם בתערובת טעם חמץ ולא ממשו, שאף שיש בזה כמה שיטות, קיי"ל כדעת הפוסקים שיש לו דין חצי שיעור. ומבאר הלכה זו באופן אחר ממה שנתבאר לעיל סי' תמב ס"ז (ויתבאר לקמן הערה 110).185 (ב) בזה יש עכ"פ מחלוקת הפוסקים, משא"כ באיסור משהו חמץ, שודאי אין בו חיוב ביעור, אלא משום חשש תקלה, שמא ישכח ויאכל, בזה לכל הדעות אין לברך על ביעורו (ויתבאר לקמן הערה 129).186 (ג) במה דברים אמורים בחמץ ממש, משא"כ חטה בקועה שנמצאה בתבשיל בפסח, יש פוסקים שאינה חמץ גמור, ומספק אין לברך על ביעורה (כנפסק בפנים ס"ד).187 לכללות קונטרס אחרון זה, ראה הערות וביאורים ח"י ע' קמב ואילך.188 95) במשנה מה, א (בצק שבסידקי עריבה, אם יש כזית במקום אחד חייב לבער ואם (לא) בטל במיעוטו). ובגמרא שם יש מחלוקת תנאים, ומסיק בגמרא שם ע"ב (אמר ליה אביי ... לא קשיא הא במקום לישה הא שלא במקום לישה). ופירש"י (שלא במקום לישה ... אפילו פחות מכזית לא בטיל ביה). אבל בתוס' שם ע"א ד"ה כאן (פירוש הקונטרס דשלא במקום לישה עובר בפחות מכזית ... ונראה לר"י ... במקום לישה יש להחמיר יותר, שיש לחוש שידבק מאותה עיסה לעיסה אחרת על ידי לישה ... אבל פחות מכזית ושלא במקום לישה אפילו ... מותר).189 96) בגמרא שם מה, ב (אמר עולא לא אמרן אלא בעריבה, אבל בבית חייב לבער, מאי טעמא דזימנין דכניש להו ונפלי גבי הדדי). ופסק הרמב"ם פ"ב הט"ז (היה חצי זית בבית וחצי זית בעליה ... הואיל ואלו החצאי זיתים דבוקים בכתלים או בקרקעות אינו חייב לבער, אלא מבטל בלבו ודיו). ורא"ש פ"ג סי' ב הביא את דברי הרמב"ם וסיים (ולאו דוקא דבוקים אלא אורחא דמילתא נקט). הרי דחצי זית אינו חייב לבער.190 97) פ"ג (יג, ב) ד"ה ל"ש (הנראה יותר מסוגיית הגמרא ... שלא במקום לישה אינו חייב לבער).191 ומה שהביא הפר"ח ברס"י תסו, משמעות מהר"ן שאף פחות מכזית צריך ביעור. כבר נתבאר לעיל סי' תמב קונטרס אחרון ס"ק יח בהג"ה הא', שאין משם ראי', ושיש לבאר דבריו בשני אופנים.192 98) סוף סי' תמב (ודוקא בעריבה, אבל בבית ... שמתחברין יחד כשמכבדין הבית). ועל פי דברי אביו הרא"ש הנ"ל לא הזכיר "דבוקים". והיינו שפחות מכזית אין צריך לבער (במקום שאין חוששים שיתקבצו יחד לכזית שלם).193 99) ס"ז ד"ה ולענין הלכה (ולענין הלכה שיטת ר"י היא יותר מחוורת בסוגיא, וכתב הרמב"ן שזו היא שיטת הראשונים, וכן דעת הר"ן, וכן עיקר, דכל חצי זית בעלמא אין צריך לבער ... ודלא כפסק המחבר ז"ל).194 100) ראה כללי הפוסקים וההוראה כלל רסח.195 101) "חטה שנמצאת בתרנגולת בפסח אם צריך לשורפה ... דפחות מכזית אין צריך ביעור".196 102) בסוף הסימן.197 103) פ"ג יד, א (והוי יודע שאין דעת רבינו חננאל שהזכרנו, ולא דעת הגאונים, בפירוש השמועה כדברי רש"י ... אלא כך פירשו ראשונים ... פחות מכזית ... במקום לישה עובר, ואם לאו אינו עובר). הרי שאינו עובר על פחות מכזית אלא במקום לישה שיכול להצטרף לכזית.198 104) ס"ק ב (שכתב המרדכי שם פרק קמא [רמז תקלג] חטה שנמצאת בתרנגולת ביום טוב צריך כפיית כלי כדי לשרפה בחול המועד ... נראה להדיא דהמרדכי לא קאי התם רק אדין החטה עצמה לבערה ... דעת גדולי פוסקים דגם פחות מכזית צריך ביעור, ועכ"פ מדרבנן צריך לבערו). ולפום ריהטא נראית כוונתו, שאף הרא"ש (הסובר שפחות מכזית אין צריך ביעור), יודה שעכ"פ מדרבנן צריך לבערו.199 105) פ"ג סי' ב (שני חצאי זיתים חמץ ... בבית חייב לבער, מאי טעמא זימני דמיכנשי ונפלי אהדדי ... בעו במערבא בית ועלייה בית ואכסדרה שתי בתים זה לפנים מזה מהו תיקו. כתב בעל העיטור מבטלן ואין צריך לבער כיון דביטלן הוי דרבנן ואזלינן לקולא ... והרמב"ם ז"ל כתב הואיל ואלו חצאי זיתים דבוקים בכותלים או בקורות או בקרקעות אין חייב לבער, אלא מבטלו בלבו ודיו. ולאו דוקא דבוקים אלא אורחא דמילתא נקט).200 אמנם לעיל סי' תמב בקונטרס אחרון ס"ק יח, שהיא כנראה מהדורא בתרא לגבי האמור כאן, מבאר את דברי הרא"ש באופן אחר (והשתא אתי שפיר מ"ש הרא"ש, דמ"ש הרמב"ם דבוקין הוא לאו דווקא, אע"ג דהרמב"ם סבירא ליה כחמירתא דפחות מכזית צריך לבער. אלא דסבירא ליה להרא"ש דהיינו דוקא בצק שבעריבה, דחשוב עכ"פ מדרבנן, אבל המושלך לארץ לא חשוב כלל, והוא בכלל פירורין, דאמרינן בפרק קמא דלא חשיבי כלל ובטלי ממילא).201 אשר לפי זה אין לנו בירור אם דעת הרא"ש היא שאין חיוב לבער פחות מכזית.202 106) ס"ק א (ודוקא בחמץ גמור, אבל חטה שנמצאת בתבשיל דאינה חמץ גמור, נראה לי דלא יברך עליה).203 107) כמבואר בפנים ס"ד (חייב לברך על ביעורה ... כשנתחמצה חימוץ גמור ... חטה הנמצאת בתבשיל ... אינה חמץ גמור ... לא יברך על ביעורה, אע"פ שנתחמצה בתוך הפסח). והיינו (א) שאם אינה חמץ גמור לא יברך, בין נתחמצה בתוך הפסח ובין נתחמצה קודם הפסח. (ב) ואם היא חמץ גמור, ונתחמצה קודם הפסח, שנתבטלה באמירת כל חמירא, לא יברך. (ג) אבל אם נתחמצה תוך הפסח, ולא היתה בכלל ביטול שקודם הפסח, אזי יברך.204 ועוד יתבאר לקמן בסוף הקונטרס אחרון.205 108) אחרי שהביא מחלוקת הפוסקים, אם צריך לבער פחות מכזית חמץ שאינו דבוק לכותל, כתב: "ופשוט דאפילו פחות מכזית צריך ביטול, ואם לא ביטלם צריכים ביעור". והיינו שבין הא דאמרינן שפחות מכזית חמץ הדבוק לכותל, וכן פחות מכזית הדבוק לכלי, אינו צריך ביעור, ובין זה שיש פוסקים שפחות מכזית בכל אופן אין צריך לבערו, היינו דוקא אם מבטלם, ואם לא ביטלו צריך ביעור.206 ולכן סתם וכתב כאן, שחטה שהיא חמץ גמור צריך לבער על ביעורה, כיון שבלא ביטול חייבים בביעורה לדברי הכל.207 109) בקונטרס אחרון שם ס"ק יח, שהיא כנראה מהדורא בתרא לגבי האמור כאן, מוכיח מדברי הפוסקים שלא כדברי מ"א אלו, אלא שבין הא דאמרינן שפחות מכזית חמץ הדבוק לכותל, או הדבוק לכלי, אינו צריך ביעור, ובין זה שיש פוסקים שפחות מכזית בכל אופן אין צריך לבערו, כל זה הוא אפילו אם לא ביטל (ודלא כפי שנפסק כאן בפנים ס"ד, ולעיל שם בפנים סכ"ז-ט).208 ואפשר ששורה זו היא הוספה לאחר זמן, אחרי כתיבת קונטרס אחרון הנ"ל.209 110) עתה בא לבאר דין ביעור תערובת טעם חמץ (ולא ממשו), שהובא לעיל סי' תמב ס"ז (אם אין ממשות החמץ כלום בתוך התערובת אלא טעמו בלבד, כגון תבשיל שנתבשל בכלי אחד עם חמץ וקיבל טעם החמץ ואין בו כלום מממשו ... צריך לבערו מן העולם לגמרי. אבל לא יברך על ביעור זה, כיון שאין צריך לבערו רק משום חשש תקלה שמא יאכל ממנו, אבל הביעור מצד עצמו אין בו מצוה).210 והטעם שהביעור מצד עצמו אין בו מצוה, ביאר לעיל שם (שהרי נאמר לא יראה לך, וטעם חמץ זה המובלע בתבשיל אינו נראה לך).211 וכמו לענין הבלוע בדפנות כלים, דלקמן סי' תמז ס"ג (שהחמץ הבלוע בדפנות אינו עובר עליו בבל יראה ובל ימצא, שהרי אינו מצוי לך, לפיכך מותר להשהותן עד לאחר הפסח).212 והיינו שרבינו לומד דין טעם הבלוע בתבשיל מדין טעם הבלוע בדפנות הכלי, כמבואר לעיל סי' תמב בקונטרס אחרון ס"ק ו (כיון דעכשיו בשעה שאתה מחייבו לבערו אין ממשות החמץ מצוי בעולם אלא בלוע בכלי, אין צריך לבערו, וכל שכן בטעם הבלוע שאין שם מממשות החמץ כלל שאין צריך לבערו מן התורה).213 אמנם כאן מבאר טעם נוסף לזה שהביעור מצד עצמו אין בו מצוה, כיון שלדעת רוב הפוסקים אין לוקין על אכילת תבשיל שבלוע בו טעם איסור. ואם כן יש לו דין פחות מכזית המבואר כאן בפנים, שיש פוסקים שאינו צריך ביעור, ולכן אין צריך לברך על ביעורו.214 ואף שדעת התוס' והטור שעל ידי טעם כעיקר נתהפך ההיתר לאיסור, ואם כן אין לפטרו מחיוב ביעור, לא לפי הטעם הראשון הנ"ל (שהטעם אינו נראה לך), ולא לפי הטעם השני הנ"ל (שיש לו דין פחות מכזית). מכל מקום כיון שלשאר הפוסקים אין בו חיוב ביעור, ספק ברכות להקל.215 * 216 וכל זה בתערובת טעמו ולא ממשו, משא"כ תערובת ממשו, צריך בודאי לברך על ביעורו (אף שגם בזה יש מחלוקת הפוסקים הנ"ל אם לוקין עליו), מהטעם שנתבאר לעיל שם ס"א (כיון שכל חלקיו הן מונחין בכלי אחד, ומעורבין במין מאכל אחד, הרי הן מצטרפין זה עם זה לשיעור כזית, ואינן בטלין בהתערובת כיון שנרגש בו החמץ. ואם שכח ולא ביערו בערב פסח ונזכר בתוך הפסח, חייב לבערו מן העולם לגמרי, אע"פ שכבר ביטל את החמץ הזה קודם הפסח, ויברך אשר קדשנו במצותיו וצונו על ביעור חמץ).217 סיכום פרטי הלכה זו, ראה לעיל סי' תמב ס"ב (והערה 15).218 111) כדלעיל סי' תמב סכ"ח (שבכל איסורי מאכלות אפילו פחות מכזית אסור מן התורה, שנאמר כל חלב וגו' כל לרבות חצי שיעור), וכמבואר ביומא עד, א (חצי שיעור רבי יוחנן אמר אסור מן התורה).219 112) בדפוס ראשון נפלה תיבה זו לסוף השורה (אחר תיבות צריך ביעור), והוא טה"ד דמוכח.220 113) רש"י חולין צח, ב ד"ה לטעם (והא דילפינן ליה בפסחים (מד, א) מנזיר ומשרת ליתן טעם כעיקר, סבירא להו אמוראי בתראי דאסמכתא בעלמא הוא).221 רמב"ם הל' מאכלות אסורות פט"ו ה"ב-ג (חלב הכליות שנפל לתוך הגריסין ונמוח הכל, טועמין את הגריסין ... נמצא בהן טעמו ולא היה בהן ממשו הרי אלו אסורין מדברי סופרים. כיצד ... אם לא היה בתערובת כזית בכל שלש ביצים, אע"פ שיש בהן טעם חלב ואכל כל הקדירה, אינו לוקה אלא מכת מרדות).222 114) לפי מה שנתבאר לעיל, ובפנים ס"ד, שגם לדעת תוס' ורא"ש, אם אינו יכול לבטלו חייב לבערו.223 115) חולין שם ד"ה רבא (ונראה לפרש ... דמשרת אתא לטעם כעיקר ודרשה גמורה היא ולא אסמכתא ... טעם כעיקר נמי לקי).224 116) חולין פ"ז סי' לא (ופירש ר"ת דטעם כעיקר במין בשאינו מינו דאורייתא).225 117) שהובא ברא"ש שם (ורבינו חיים ז"ל פירש ... טעמו וממשו קרי כשיש כזית בכדי אכילת פרס דאז הוי כמו ממשו של איסור ... נעשה כולו איסור, והאוכל ממנו כזית לוקה ... טעמו ולא ממשו היינו היכא דליכא כזית בכדי אכילת פרס, ואף על פי שנתן האיסור טעם בהיתר אין לוקין עליו).226 והיינו שכבר נתבאר לעיל סי' תמב קונטרס אחרון ס"ק ו, שיש ד' שיטות בפוסקים בדין תערובת: (א) שדינו כטעמו ולא ממשו, שאיסור אכילתו מדברי סופרים. ואם כן אינו צריך ביעור. (ב) שאיסור אכילתו מהתורה, אלא שאין לוקין עליו. (ג) שאם יש בו כזית בכדי אכילת פרס נתהפך ההיתר לאיסור וחייבים על כל כזית ממנו. (ד) שכיון שיש בו טעם איסור נתהפך כולו לאיסור. ונתבאר לעיל שם ס"ק ח, דקיי"ל כדעה ג' הנ"ל, שהיא שיטת רבינו חיים כהן.227 118) ר"ן פ"ג (יג, א) ד"ה הרי (כל חמץ דגן גמור על ידי תערובות שלא נתבטל איכא איסורא דאורייתא, דחצי שיעור מן התורה).228 119) בקונטרס אחרון ס"ק ו וס"ק ח.229 120) ס"ק טו (והוא שיש שם כזית בכדי אכילת פרס). ונתבאר לעיל בקונטרס אחרון שם.230 121) ס"ז (אם אין ממשות החמץ כלום בתוך התערובת אלא טעמו בלבד, כגון תבשיל שנתבשל בכלי אחד עם חמץ וקיבל טעם החמץ ואין בו כלום מממשו, אע"פ שאסור לאכלו מן התורה, אין צריך לבערו מן התורה, שהרי נאמר לא יראה לך, וטעם חמץ זה המובלע בתבשיל אינו נראה לך).231 וכאן מבאר טעם נוסף לזה שהביעור מצד עצמו אין בו מצוה, כיון שלדעת רוב הפוסקים אין לוקין על אכילת תבשיל שבלוע בו טעם איסור. ואם כן יש לו דין פחות מכזית המבואר כאן בפנים, שיש פוסקים שאינו צריך ביעור, ולכן אין צריך לברך על ביעורו.232 122) "ושכר של שעורין ושל חטין שעושין באשכנז ובצרפת ... דאסור להשהותו בפסח ... איכא הרבה יותר מכזית בכדי אכילת פרס".233 והיינו כדעת הפוסקים שהובאו ברס"י תמב (הערה 5), שתערובת כזית חמץ ביותר מכדי אכילת פרס אין עוברים עליו בבל יראה ובל ימצא.234 ונתבאר לעיל סי' תמב בקונטרס אחרון ס"ק ו, שאפשר גם הרא"ש סובר כדעת הטור ור"ת דלקמן בסמוך. וראה דובר שלום ע' קפד-ו.235 123) "אם יש בו טעם חמץ מחייבים עליו דטעם כעיקר דאורייתא. ומיירי נמי שאין בהם כזית בכדי אכילת פרס, אבל אם יש בו כזית בכדי אכילת פרס חייבים עליה. ועל כן השכר שעושין באשכנז מחיטין ושעורים חייבים לבערו".236 וכאמור בב"י שם (כל שיש בו טעם חמץ חייבין עליו, ואפילו פחות טובא מכזית בכדי אכילת פרס). ומה שמוסיף "אם יש בו כזית בכדי אכילת פרס חייבים עליה", ראה מה שדן בזה בב"י שם, ובהערות ובאורים ח"י ע' קמז. ולעיל סי' תמב (הערה 71).237 124) בסי' תנג (ואם עירב אורז עם אחד מאלו המינים ועשה מהן עיסה אם יש בה טעם דגן יוצאין בה וחייבת בחלה). ונתבאר לעיל סי' תמב קונטרס אחרון ס"ק ו.238 125) ברא"ש חולין שם (ופירש ר"ת דטעם כעיקר במין בשאינו מינו דאורייתא, דכיון שנתן האיסור טעם בהיתר נהפך כולו להיות איסור, ולוקין עליו בכזית כאילו הוה כולו איסור).239 126) בקונטרס אחרון ס"ק ו וס"ק ח (דקיי"ל כרבינו חיים).240 אלא שמכל מקום, אם עבר עליו הפסח חוששים לדעת הטור, כמבואר בפנים שם ס"ז (ואם עבר עליו הפסח ולא ביערו ... טוב להחמיר ולאסור אף בהנאה, כדי לחוש לדברי האומרים, שכל תערובת שיש בו טעם חמץ, כשם שאסור מן התורה לאכלו בתוך הפסח כך הוא חייב לבערו מן התורה).241 127) כדלקמן סי' תמז ס"א (החמירו בו חכמים שאוסר תערובתו במשהו, בין באכילה בין בהנאה ... צריך לבער כל התערובות מן העולם מיד).242 משא"כ אם נתערב קודם הפסח, כדלעיל סי' תמב ס"ד (אם יש בו ששים, שבודאי אין החמץ נותן טעם בששים פעמים כמותו, אם נבלל החמץ בהתערובת יפה יפה שלא נשאר בו חמץ משהו עומד בעינו בתוך התערובת, מותר אפילו לאכול כל התערובת בתוך הפסח). ויש בזה חלוקי דעות, כדלקמן סכ"ב.243 128) והוא כעין החילוק לענין עבר עליו הפסח, שנתבאר לעיל סי' תמב בקונטרס אחרון ס"ק ט (ולא אמרינן דהיכא דלא עבר אדאורייתא ליכא למיקנסיה, אלא בדבר שלא הצריכוהו לבער משום מצות ביעור עצמה אלא משום חשש תקלה שלא יאכלנו, כגון חמץ נוקשה ומשהו חמץ בתוך הפסח וכיוצא באלו. אבל דבר שהצריכוהו לבער משום מצות ביעור בעצמה, כגון פחות מכזית גזירה משום כזית ... כיון שמדברי סופרים אינו בטל, הרי עבר על ביעור דרבנן ובל יראה ובל ימצא דרבנן).244 129) הראב"ד בתמים דעים סי' לג (חטה שנמצאת במאכל או בתבשיל בפסח ... מוכרו לעובד אלילים אפילו בפסח ... אלא שחשו לידי תקלה, הלכך אסור להשהותו). שו"ת חכם צבי סי' פו ד"ה ובמרדכי (וכן מצאתי להראב"ד בס' תמים דעים סי' ל"ג שטעם איסור השהייה הוא משום תקלה). ח"י ס' תמז ס"ק א (דלא עבר על בל יראה ובל ימצא ... היכא דאיכא ששים).245 ולפום ריהטא מיירי גם כאן בטעמו ולא ממשו (כמו עד כאן). אשר דינו נתבאר לקמן סי' תמז ס"א-ב (החמירו בו חכמים שאוסר תערובתו במשהו ... אם אין ממשות החמץ כלום בתערובת אפילו משהו, יש מתירין למכור לנכרי כל התערובת ... שאסור להשהותו בפסח ... שמא ישכח ויאכלנו ... יש חולקין על כל זה ואומרים, דאפילו אין בתערובת כלום ממשות החמץ אלא שנפלט לשם טעם חמץ משהו אסור למכרו לנכרי, אלא שורפין כל התערובת מיד. וכן נוהגין במדינות אלו). ועל זה מבאר כאן, שגם לפי מנהגינו לשרוף כל התערובת לא יברך על ביעורו.246 אלא שבזה פשוט שלא יברך, שהרי העיקר הוא כהסוברים שאין צריך לבער, ורק מנהגינו לבער, ואם כן בודאי לא יברך על ביעור זה.247 ומסתבר יותר שכאן מיירי אפילו בתערובת ממשו, שבזה ודאי צריך לבער, כדלקמן שם (אבל אם יש בתערובות משהו ממשות חמץ, והוא מעורב בו כעין תערובות לח בלח שהן נבללין יפה שאי אפשר להפרידן זה מזה ... צריך לבער כל התערובות מן העולם מיד). ועל זה מבאר כאן שמכל מקום אין צריך לברך על ביעורו.248 וכן נראה לקמן ס"ק ב (דכל שמן התורה מותר באכילה אינו עובר עליו, ואינו צריך לבערו אלא משום חשש תקלה, ואפילו מדרבנן לא עבר בבל יראה ובל ימצא ... תערובת משהו). והיינו אפילו בתערובת ממשו משהו.249 וכן נראה לעיל סי' תמב קונטרס אחרון ס"ק ט (בדבר שלא הצריכוהו לבער משום מצות ביעור עצמה, אלא משום חשש תקלה שלא יאכלנו, כגון ... משהו חמץ בתוך הפסח). ולא חילק בין טעמו לבין ממשו.250 וכ"פ בח"י סי' תמב ס"ק א (מותר לשהותו מדאורייתא, אך מדרבנן מכל מקום אסור לשהותו, דלמא יבא לאכול ממנו בפסח, וצריך לבערו, מכל מקום אם עבר ושהה מותר לאחר הפסח, כיון דלא עבר על בל יראה ובל ימצא ... היכא דאיכא ששים).251 ומיירי בתערובת ממשו, שמיד אחר זה ממשיך וכותב: "והיכא דליכא שום ממשות חמץ, רק טעם חמץ בלבד".252 130) ראה שו"ע שם סעיף כ (אם רבים הם הנדרסים, אסור להשהותם י"ב חדש, כדי שלא יבא לידי תקלה).253 וראה לקמן סי' תמז ס"א (שמכל מקום יש הפרש בין חשש תקלה בפסח לחשש תקלה בשאר איסורים).254 131) כדלעיל לעיל סי' תלה ס"ד (אם לא היינו חוששין שיבא לידי מכשול אין בשהייה זו מצד עצמה איסור כלל, ולכך אין לברך על ביעור זה (כמו שהממית עופות שנדרסו, שאסור להשהותן משום חשש תקלה כמו שנתבאר ביורה דעה סי' נ"ז, ואין מברך על ביעורן מביתו)). וש"נ.255 132) פ"ג ה"ו (ומה שכתב כשבודק לאחר הפסח אינו מברך, הם דברי רבינו ראויין אליו, דודאי אין לברך בבדיקה שלאחר הפסח, שהרי בכל אותו זמן הוא אוכל חמץ, ואין הבדיקה אלא כדי להבדיל בין חמץ זה שעבר עליו הפסח לחמץ אחר, ואם כן היאך יברך על ביעור חמץ. אבל בתוך הרגל שהוא מצווה שלא יראה שום חמץ ברשותו ודאי יש לו לברך, ודבר ברור הוא זה).256 133) כסף משנה שם (ולא נהירא דהא שייך לברך על ביעור חמץ זה שהוא מבער. לכך יש לומר ... כיון שאינו עובר עליו אפילו מדרבנן בשהייתו מכאן ואילך היאך יברך על ביעורו). והיינו שאין לברך על ביעור שאין בו מצוה מצד עצמו.257 מ"א ס"ק ב (לא יברך, כיון שמותר להשהותו, ואף באכילה אינו אסור אלא משום קנסא, ואינו בודק אלא להבדיל בין חמץ זה לחמץ המותר לכן לא יברך (מ"מ וכ"מ)).258 פרי מגדים (א"א ס"ק ב): "הרכיב דברי המגיד משנה והכסף משנה".259 ומדברי רבינו כאן נראה שמפרש כן גם בדברי המ"מ.260 134) כמבואר בפנים ס"א (ויברך אשר קדשנו במצותיו וצונו על ביעור חמץ, אע"פ שכבר ביטל כל חמצו בליל י"ד, מכל מקום חייב לבערו מדברי סופרים).261 135) ב, א ד"ה אור (והטעם שהחמירו כאן טפי מבשאר איסורי הנאה שלא הצריכו לבערם, משום דחמץ מותר כל השנה ולא נאסר רק בפסח, ולא בדילי מיניה).262 136) כדלעיל סי' תלא ס"ד בטעם הא' (לפי שהביטול וההפקר תלוי במחשבתו של אדם שיפקירנו בלב שלם ויוציאנו מלבו לגמרי, ולפי שאין דעת כל בני אדם שוין ואפשר מי שיקל בדבר ולא יפקירנו בלב שלם ולא יוציאנו מלבו לגמרי, לפיכך גזרו שאין ביטול והפקר מועיל כלום). ונתבאר בהערות שם.263 137) כדלעיל סי' תלה ס"ד (ואף אם כבר ביטל כל חמצו קודם הפסח, שאינו מצווה לבערו מן התורה, מכל מקום כיון שגזרו חכמים שאין ביטול מועיל כלום מטעמים ידועים, הרי חמץ זה כאלו לא נתבטל ועובר עליו בבל יראה ובל ימצא מדברי סופרים, וגם יש בו מצות תשביתו מדברי סופרים, ולכך מברך וצונו על ביעור חמץ).264 138) שבזה מברך, כמבואר בפנים ס"ד (אע"פ שאין בה כזית חייב לבערו לדברי הכל, גזירה משום כזית שלם שעובר עליו בבל יראה ובל ימצא מן התורה, ולפיכך חייב לברך על ביעורה).265 139) כדלעיל סי' תמב סכ"ח (מדברי סופרים אפילו פחות מכזית חמץ, שהוא עומד בעינו ואינו מודבק לדבר אחר, חייב לבערו, גזרה משום כזית). והיינו שמן התורה עוברים על בל יראה רק בכזית, ומדרבנן עוברים על בל יראה אף בפחות מכזית.266 140) לענין חמץ נוקשה, בס"ק מו (שהרי לא עבר עליו בבל יראה מן התורה ... שאני התם כיון דזה החמץ צריך ביעור מדאורייתא, וחכמים תקנו שזה לא מקרי ביעור, אם כן הוי ליה כאלו עבר אדאורייתא, דומיא דמי שביטל חמצו ולא ביערו).267 141) והיינו כיון שחכמים אסרוהו באכילה ובהנאה, אבל לא גזרו עליו איסור בל יראה.268 142) סעיף כ (חמץ נוקשה ... חכמים אסרוהו באכילה ובהנאה, והצריכו גם כן לבערו בערב פסח, גזירה שמא ישכח ויאכל ממנה בפסח ... אבל לא יברך מטעם שנתבאר למעלה).269 סיכום פרטי הלכה זו, ראה לעיל סי' תמב ס"ב (והערה 15).270 143) עתה חוזר לדין ביעור החטה שנמצאת בתרנגולת, שדן בה לעיל (אלא שבינתיים נתבאר כאן דין ביעור תערובת. ועתה חוזר לדין ביעור החטה). ומבאר מה שנפסק בפנים ס"ד (וכן חטה הנמצאת בתבשיל, או שנשרת במים, שאף על פי שנתבקעה אינה חמץ גמור ... לא יברך על ביעורה אע"פ שנתחמצה בתוך הפסח).271 144) היינו שרק על ביעור החטה צריך לברך אם היא חמץ גמור, משא"כ התרנגולת, שנאסרה במשהו, "פשיטא דאין צריך לברך".272 145) הנוסח במ"א ס"ק א: "חטה שנמצאת בתבשיל דאינה חמץ גמור, נראה לי דלא יברך עליה". שהוא לשון נקיבה, משמע דקאי על ביעור החטה, שכיון שאינה חמץ גמור אין לברך עליה.273 146) פ"ב סי' כה (ואפילו אם נתבקעו נראה לי דשרי, דנתבקע לאו חמץ גמור הוא אלא קרוב להחמיץ).274 147) "כתב א"א ז"ל שמותר אפילו היא בקועה, שאפילו נתבקעה אינו חמץ גמור אלא קרוב להחמיץ".275 שהיא דעה הא' דלקמן שם סל"ה (יש רוצים להקל להתיר כל המצה והעיסה לפי שהחטה שנתבקעה אינה חמץ גמור מיד שנתבקעה אלא היא קרובה להחמיץ).276 148) ד"ה כתב הרשב"א (במקום הפסד מרובה או שעת הדחק כדאי הוא הרא"ש לסמוך עליו). וראה שו"ע שם סי"א (וראוי לחוש לדבריו אם לא במקום הפסד מרובה או בשעת הדחק).277 149) ראה לקמן שם סוף סל"ו (ולענין הלכה יש להחמיר כסברא האחרונה, וכן נוהגין, ומכל מקום בהפסד מרובה או שעת הדחק יש לסמוך על סברא השנייה).278 150) תוכן המשך הדברים בקונטרס אחרון זה:279 (א) בפנים ס"ה נתבאר, שחכמים העמידו דבריהם במקום שב ואל תעשה, שלא לבער החמץ ביום טוב על ידי טלטול מוקצה. וכיון שהחכמים מונעים אותו הרי הוא אנוס ואינו עובר. אשר טעם זה מקורו בכ"מ (פ"ג ה"ח), והובא במ"א (ריש ס"ק ב).280 אמנם אחר כך הוסיף במ"א עוד טעם, שכיון שדעתו לבער הוי לאו הניתק לעשה, ואינו עובר.281 טעם זה השני לא הועתק כאן בפנים, כי אינו שייך בשביעי של פסח. ובדברי הפוסקים נראה שגם בשביעי של פסח כופה עליו כלי. לכן הוצרך לטעם הא', שמועיל גם בשביעי של פסח.282 ובכל אופן דעת הרמב"ם שאינו לאו הניתק לעשה, כי אין אומרים כן בב' לאוין ועשה אחד.283 (ב) ויתירה מזו נתבאר במ"א שם, שגם בתרנגולת שנמצאת בה חטה, יש לבערה בשביעי של פסח. וחלקו עליו הפוסקים. והרי גם לדעתו שביעור חמץ הוא לאו הניתק לעשה, מכל מקום תערובת משהו אין בו אלא חשש תקלה, ובזה אין הפרש בין ז' של פסח ליום א'.284 (ג) גם הח"י (ס"ק ו) סובר כהמ"א, שבשביעי של פסח צריך לבער, אבל לאו מטעמיה, אלא מטעם רוצה בקיומו, שהרי אחר הפסח יאכלנו. אמנם אנן קיי"ל שאיסור רוצה בקיומו אינו חל בחמץ בפסח. וגם לדעתו שיש בחמץ איסור רוצה בקיומו, מכל מקום גם ביין נסך לא נאסר רוצה בקיומו אלא בעיניה, ולא בדבר הבלוע.285 ומחמת כל הנ"ל לא נעתקה בפנים סברה זו, שבשביעי של פסח יצטרך לשרוף החמץ הנמצא, או התרנגול שנמצא בה חטה.286 (ומכל מקום לא נתפרש הדבר לאיסור, אלא נפסק (תסז, כז-ח) שלדעת המתירים למכור התבשיל לנכרי, אפשר ליתנו לנכרי ביום טוב, ובאחרון של פסח יכול להשהותו).287 (ד) זה שהח"י כתב כאן, שגם בטעם הבלוע אסרינן מטעם רוצה בקיומו, אזיל לשיטתו ממה שאסר גם את ההשתמשות בכלי חמץ מטעם רוצה בקיומו. אמנם גם לדעתו מוקשים דבריו מכל צד.288 ולכן לא קיי"ל כדבריו בזה, אלא כדעת הפוסקים המתירים את ההשתמשות באופן עראי בכלי חמץ, כדלקמן סי' תמז ס"ג. קונטרס אחרון שם ס"ק ג. סי' תנ סי"ג. סי' תנא ס"ב.289 לכללות קונטרס אחרון זה, ראה הערות וביאורים ח"י ע' קנד ואילך.290 151) ס"ק ב (והטעם נראה לי כמ"ש התוס' דף כ"ט, שהמשהה חמצו ודעתו לבערו אינו עובר באותו שהיה וכו', וטעמא משום דלא יראה ניתק לעשה, ולכן אינו עובר כשמבערו לבסוף. וכ"כ דף צ"ה).291 והוא כמבואר בתוס' בפסחים כט, ב ד"ה רב אשי (שהמשהה חמץ בפסח ודעתו לבערו אינו עובר באותה שהייה ... משום דלא יראה ניתק לעשה, ולכך אינו עובר כשמבערו לבסוף). צה, א ד"ה בפרטיה (דלא יראה הוי ניתן לעשה).292 ולא קיי"ל כאן, אלא כמבואר בפנים סעיף זה, ולעיל סי' תלא ס"א, שעובר על כל רגע שאינו מבער. ונתבאר בהערות שם.293 והטעם שאינו חשוב לאו הניתק לעשה, יתבאר בסמוך.294 152) מהתורה. ולא אסרו חכמים חמץ שעבר עליו הפסח, אלא מטעם קנס, כדלקמן סי' תמח ס"א (שקנסוהו חכמים לבעל החמץ על שעבר עליו בבל יראה ובל ימצא).295 153) "ואף שעתה לאחר הפסח הוא משביתו, אין זה מוציאו מידי מלקות של לא יראה לך חמץ שהוא בפסח דוקא, ומה יתן ומה יוסיף מעשה השרפה וההשבתה שהוא עושה אחר הפסח, בזמן שהוא מותר אפילו באכילת חמץ, אין דרך זו מביאתו לידי קיום העשה של ההשבתה".296 154) הובא גם לעיל סי' תלג בקונטרס אחרון ס"ק ג (דמיד שימצאנו אם ישהה מעט קודם שיבערנו עובר עליו מן התורה, לדעת הרמב"ם ורוב המפרשים, כמ"ש הפרי חדש סימן תל"א, וכמו שיתבאר בסימן תמ"ו).297 155) הלכה ד (כל לא תעשה שבתורה שאין בהן לא כרת ולא מיתת בית דין שלוקין עליהן קס"ח, ואלו הן).298 156) אות קטו-קיח (קטו – המעולל כרמו ולא נתנה לעני. קטז – המלקט לקט ולא נתנו לעני. קיז – פרט כרמו ולא נתנו לעני. קיח – הלוקח עומר השכחה ולא נתנו לעני).299 157) אות קיט (הלוקח אם על בנים ולא שלח האם).300 158) אות צט (המקיים חמץ ברשותו וכגון שחימץ עיסתו).301 159) וכמו שביאר בהל' חמץ ומצה פ"א ה"ג (אינו לוקה משום לא יראה ולא ימצא אלא אם כן קנה חמץ בפסח או חימצו, כדי שיעשה בו מעשה).302 160) הל' חמץ ומצה ה"ג (וסמך רבינו על התוספתא דקתני המשייר חמץ בפסח והמקיים בכלאים אינו לוקה, ומשמע דהיינו טעמא דהמשייר חמץ לית ביה מעשה דומיא דהמקיים בכלאים).303 161) הלכה ג (מ"ש בפ"ד עובר משום בל יראה ובל ימצא, לאו למימרא דבכל אחד מהנזכרים לעיל עובר בשניהם, אלא היכא דשייכי תרוייהו עובר בשניהם, דכל היכא דעבר על לא יראה עבר נמי על לא ימצא, אבל בטמון לא עבר אלא על לא ימצא).304 וכיון שכאן מיירי ב"מצא חתיכת חמץ בביתו", אם כן "עובר בשניהם".305 162) ראה כללי הפוסקים וההוראה כלל מג.306 163) ד, ב (הוי להו תרי לאוי וחד עשה, ולא אתי חד עשה ועקר תרי לאוי).307 164) על התוס' ב, א ד"ה וסופג (ולמאי דאמרינן בפ"ק דתמורה ... דהוי ליה תרי לאוי וחד עשה ... לא לקי אלא חדא זימנא).308 165) ס"ק ב ד"ה והב"ח (ואם נמצא חטה בתבשיל בז' של פסח יבערנו מיד ... כתבתי בשם התוספות דהמשהה כדי לבערו אינו עובר עליו, אבל הכא משהה אותו כדי לקיימו, דהא לא יבערנו אחר כך, לכן יבערנו בז' על ידי עכו"ם).309 נראה אם כן, שלדעתו כל המחלוקת שלפנינו היא דוקא אם נמצא ביום א' של פסח, או בשבת חול המועד, משא"כ אם נמצא בשביעי של פסח יבערנו מיד (אלא שכיון שהתבשיל אינו חמץ גמור, ולא נאסר אלא על ידי טעם חמץ משהו, לכן לא יבערנו בעצמו אלא על ידי עכו"ם).310 אבל לא נראה כן מהפוסקים שסתמו וכתבו שלא יבערנה ביום טוב.311 וכן נפסק לעיל סי' תלה ס"ג (וכשהוא בודק ומחפש אחר החמץ ביום טוב עצמו, בין ביום טוב הראשון בין ביום טוב האחרון, אפילו ביום טוב האחרון של גליות, ומצא חמץ בבדיקתו, לא יגע בו אלא יכפה עליו כלי עד הערב ... ולערב יבערנו).312 166) אף אם היינו מקבלים את דבריו, דהוי לאו הניתק לעשה, ולכן אם מצא חמץ בשביעי של פסח צריך לבערו ביום טוב.313 מכל מקום תמוהין דבריו שכתב כן לענין תרנגולת שנמצאה בה חטה, שהרי אין בזה איסור בל יראה ובל ימצא, ואינו צריך לבערה אלא משום חשש תקלה, ובזה אין הפרש בין יום טוב ראשון לבין שביעי של פסח.314 167) ס"ק א (חמץ נוקשה אסור להשהותו, אלא שאם השהא אותו אין אסור בהנאה, כיון שלא עבר עליו בבל יראה).315 וכן נפסק לעיל סי' תמב ס"כ (חמץ נוקשה ... אם עבר עליו הפסח ולא ביערו הרי הוא מותר בהנאה דכיון שלא עבר עליו על איסור של תורה לא קנסוהו חכמים).316 וכן לגבי תערובת טעמו ולא ממשו, נתבאר לעיל סי' תמב ס"ז (ואם עבר עליו הפסח ולא ביערו, הרי הוא מותר בהנאה, דכיון שלא עבר על איסור של תורה במה שהשהה אותו עד לאחר הפסח, לא קנסוהו חכמים לאסרו בהנאה).317 168) ס"ק מו (חמץ נוקשה אפילו בעיניה אינו אסור בהנאה, שהרי לא עבר עליו בבל יראה מן התורה וליכא למקנסי' ... שאני התם כיון דזה החמץ צריך ביעור מדאורייתא, וחכמים תקנו שזה לא מקרי ביעור, אם כן הוה ליה כאלו עבר אדאורייתא, דומיא דמי שביטל חמצו ולא ביערו דאסור אחר הפסח).318 169) ששניהם לא נאסרו אלא מדרבנן, ואין צריך לבערם בפסח אלא משום חשש תקלה, וכדלעיל ס"ק א (אם אין בתערובת טעם חמץ, אע"פ שנתערב בפסח דחייב לבערו מדרבנן ... שאין מצוה בביעור זה מצד עצמו אלא משום חשש תקלה), וכן הוא לעיל סי' תמב קונטרס אחרון ס"ק ט (בדבר שלא הצריכוהו לבער משום מצות ביעור עצמה, אלא משום חשש תקלה שלא יאכלנו, כגון חמץ נוקשה ומשהו חמץ בתוך הפסח).319 170) עצם ההלכה, שחמץ נוקשה אין איסורן אלא משום חשש תקלה, ולכן אין לקנסו אם עבר עליו הפסח – כבר הובא לעיל ממ"א רס"י תמב.320 ומה שהובא שכן הוא גם לענין תערובת משהו, נתבאר בשו"ע סי' תמז סי"א (חמץ ... שנתערב בפסח ועבר עליו כל הפסח ... בטל בששים), ובמ"א שם ס"ק מג (פירוש שנתערב בפסח בס', ועבר ושהה אפילו במזיד, שרי, דהא לא עבר מן התורה).321 וכן נתפרש בתמים דעים להראב"ד סי' לג (וחטה שנמצא במאכל או בתבשיל בפסח ונתבקעה ... משהה אותו ואוכלו אחר הפסח, אלא שחשו לידי תקלה, הלכך אסור לשהותו, ואם עבר ושהה מותר).322 ומ"ש כאן "דדמיין להדדי לפי דעת המ"א, כמבואר בהדיא בדבריו בסי' תמ"ב), ראה הערות וביאורים ח"י ע' קנט.323 171) בכמה מקומות מציין רבינו לקונטרס אחרון בסי' תמז, שלא הגיע לידינו.324 172) ומסיק שם (העולה מכל מה שכתבנו שהמוצא חטה בתרנגולת בשביעי של פסח כופה עליהן את הכלי עד מוצאי יום טוב, ואז שורף החטה ואוכל התרנגולת, כיון דאנן קיי"ל בכל חמץ שנמצא בפסח ביום טוב כופה עליו את הכלי כפשטא דתלמודא. ודלא כמו שנדחקו האחרונים ז"ל להחמיר ולשורפה על ידי נכרי ... ומ"ש הב"ח שאם ישהנו עד שנכנס יום האחרון יהיה מותר להשהותו, ונמצא שהאיסור חוזר להתירו ע"כ, לא ידענא מה בכך שהאיסור חוזר להתירו, והיכן מצינו שיהא זה אסור ... ומ"ש בספר מגן אברהם וז"ל ונראה לי טעם אחר, דהא כתבתי בשם התוס' דהמשהא את החמץ כדי לבערו אינו עובר עליו, אבל הכא משהא אותו כדי לקיימו עכ"ל. אין זה כלום, שכבר הוכחנו דאין כאן ב"י וב"י כלל, ואפילו בחול המועד אין בו משום בל יראה ובל ימצא, אלא שנהגו לשורפו בחול המועד משום תקלה, ובז' של פסח מותר לכפות עליו את הכלי).325 וכעין זה כתב באליה רבה ס"ק ג (שוב נדפס מג"א וראיתי שהקשה נמי על ב"ח, וכתב טעם אחר דהא המשהא כדי לבערו אינו עובר, אבל בשביעי דאין עושה כדי לבערו עובר עליו, ולכך פסק שיבערנו בשביעי על ידי כותי ... ולא נהירא דבמשהו ודאי אינו עובר, אלא הא דנוהגין לשרפו שלא לבא לידי תקלה, וכיון דמוקצה הוא אין לעשות כן).326 173) ס"ק ב (כתב הב"ח חטה שנמצאת בתבשיל בשביעי של פסח ישליכנו לנהר, דאם ישהנו עד יום אחרון הרי הוא מותר ונמצא איסור חוזר להתירו ע"כ. והקשיתי לזקיני הגאון ז"ל הא מוקצה הוא. ומה בכך שיחזור להיתרו ... והשיב לי שגם הוא אינו נוהג לפסוק כוותיה בזה).327 ובאליה רבה ס"ק ג חלק על המ"א מטעם האמור בחכם צבי שם.328 174) סוס"י תמו (פסק ... ותבשיל שנמצא בו חיטה בשבת או ביום טוב ישהנו עד חולו של מועד, ואינו מבערו אפילו ביום טוב שני. וחטה שנמצאת בתבשיל בשביעי של פסח ... ישליכנו לנהר ועל ידי פירור, מאי דאפשר, דאם ישהנו עד שנכנס יום האחרון הרי הוא מותר, ונמצא שהאיסור חוזר להיתרו).329 175) כמובא לעיל מהחכם צבי (שהמוצא חטה בתרנגולת בשביעי של פסח כופה עליהן את הכלי עד מוצאי יום טוב, ואז שורף החטה, ואוכל התרנגולת).330 וראה לקמן סי' תסז סכ"ז (ואם הוא שבת או יום טוב יוכל ליתנו לנכרי במתנה, לדברי המתירין למוכרו בחולו של מועד). וכיון שמנהגינו כדעת האוסרים, או כשאין שם נכרי, אזי כופה עליהן את הכלי עד מוצאי יום טוב, ואז יאכל התרנגולת, וישרוף החטה.331 סיכום פרטי הלכה זו בפנים ס"ה-ו (והערה 30).332 176) שבב"ח ומ"א, לשרוף התרנגולת בשביעי של פסח.333 וכן נתפרש לעיל סי' תלה ס"ג (וכשהוא בודק ומחפש אחר החמץ ביום טוב עצמו, בין ביום טוב הראשון בין ביום טוב האחרון ... ומצא חמץ בבדיקתו ... יכפה עליו כלי עד הערב). והיינו בשביעי של פסח, כמבואר בהערות לעיל שם.334 177) עירובין ק, א. וראה כללי הפוסקים וההוראה כלל מד.335 178) סוס"י תמו (דאם ישהנו עד שנכנס יום האחרון הרי הוא מותר, ונמצא שהאיסור חוזר להיתרו).336 179) ס"ק ב (נראה לי שהוא סברא רחוקה, שיעשה איסור ויבערו ביום טוב, משום שלא יחזור להתירו".337 180) סי' פו (לא ידענא מה בכך שהאיסור חוזר להתירו, והיכן מצינו שיהא זה אסור).338 181) ס"ק ב (ומה בכך שיחזור להיתרו הא דינא הכי בסי' תמז סי"א). והיינו מ"ש בשו"ע שם (חמץ ... שנתערב בפסח ועבר עליו כל הפסח ... בטל בששים).339 182) שיבערנו בשביעי של פסח על ידי נכרי, שאם יקיימו אחר הפסח לא יקיים את חובת הביעור שבו.340 183) סי' תמב ס"ק א (מדרבנן מכל מקום אסור להשהותו, דלמא יבא לאכול ממנו בפסח, וצריך לבערו, מכל מקום אם עבר ושהה מותר לאחר הפסח, כיון דלא עבר על בל יראה ובל ימצא ... היכא דאיכא ששים ... דינא הכי).341 184) ס"ק ו (ולי נראה טעם הדבר פשוט כיון שחוזר להיתרו ... אם כן הוי כרוצה בקיומו של איסור ביום הז', דאסור לגבי חמץ כמבואר לקמן סוס"י תנ).342 והכוונה למה שנתבאר בטור סוס"י תנ (אסור להשכיר כלים לגוי בפסח שיבשל בהם חמץ, מפני שרוצה בקיומו של איסור על ידי דבר אחר, שלא יבקע הכלי).343 והיינו שהסכים לדעת הב"ח והמ"א הנ"ל, שתבשיל שמצא בו חטה בשביעי של פסח צריך לבערו. אבל לא מטעמייהו אלא מטעם נוסף שכתב הוא.344 ועל זה מבאר (כאן, ולקמן סי' תנ סי"ב) שני פרטים:345 (א) קיי"ל שאיסור רוצה בקיומו אינו חל בחמץ בפסח. ומה שאסר הטור "מפני שרוצה בקיומו של איסור ... שלא יבקע הכלי", פירש המ"א שם ס"ק יא (ונראה לי דהכי פירושו, שהוא רוצה שישאר ויתקיים החמץ בתוכו, שאם יטול החמץ מהקדירה בעודנו על גבי האור יבקע הכלי אצל האור, ואם כן נהנה מחמץ).346 וכן נפסק לקמן שם סי"ב (לפי שאם יבשל בו חמץ בפסח יגיע להישראל הנאה מהחמץ. שהרי אם הנכרי היה מערה מן הכלי את החמץ שמתבשל בתוכו על גבי האור, והיה הכלי נשאר ריקן על גבי האור, היה הכלי מתבקע מחמת האור, ועכשיו שהחמץ מתבשל בתוכו על גבי האור אין הכלי מתבקע, נמצא שמגיע לישראל קצת הנאה מהחמץ בפסח).347 והיינו כיון שחמץ אסור בהנאה אף אם החמץ הוא של הנכרי, כדלעיל סי' תמג ס"ג (ואפילו חמצו של נכרי אסור בהנאה).348 והטעם שאינו מפרש דברי הטור כפשוטו (שגם בחמץ יש איסור רוצה בקיומו), נתבאר כאן בסוף הקונטרס אחרון (קשה לחלק בין זה לדורון שבסי' תמ"ח. עיין במה שכתבתי סוס"י ת"נ). ויתבאר בהערות לקמן שם.349 (ב) גם לדעתו שיש בחמץ איסור רוצה בקיומו, מכל מקום גם ביין נסך לא נאסר רוצה בקיומו, אלא בעיניה, ולא בדבר הבלוע.350 185) "ולמ"ד רוצה בקיומו על ידי דבר אחר אסור, מאי שנא קנקנים דשרו. אמר לך התם ליתיה לאיסוריה בעיניה הכא איתיה לאיסוריה בעיניה".351 186) סד"ה והא (מכאן פסק ר"ת דקדירות הבלועות מבשר בחלב על ידי שנתבשל בהם, שמותר להשים בתוכן דבר יבש כגון תבואה, וכן קדירות האסורות משום חמץ בפסח מותר לתת לתוכן דבר יבש).352 187) לענין זה (וראה לקמן סי' תמז ס"ב-ג, שעכ"פ יש הפרש בינם לענין מכירה לנכרי חוץ מדמי איסור שבו).353 188) כמובא לעיל מטור שם (אסור להשכיר כלים לגוי בפסח שיבשל בהם חמץ, מפני שרוצה בקיומו של איסור על ידי דבר אחר, שלא יבקע הכלי). ואפילו אם נפרש כפשוטו, שטעם האיסור הוא מפני שרוצה בקיומו. מכל מקום התם החמץ שהנכרי מבשל בפסח בכלים אלו הוא בעין. משא"כ כאן מיירי בבלוע בלבד.354 אבל למעשה קיי"ל שאין הפירוש שם כפשוטו, אלא מטעם הנאה מאסורי הנאה (כדלעיל הערה 184, ולקמן הערה 218).355 189) כנראה כתב רבינו "במ"ש שם", והכוונה "במה שכתבתי שם" (ראה לקמן בסוף הקונטרס אחרון, ובהערה 219). והכוונה למ"ש שם סי"ב טעם האיסור (כביאור המ"א שם בדברי הטור), שעי"ז נהנה הישראל מהחמץ של הנכרי (ולא מטעם רוצה בקיומו). שלפי זה אין איסור רוצה בקיומו אפילו בחמץ בעין.356 190) זה שהח"י כתב כאן, שגם בטעם הבלוע אסרינן מטעם רוצה בקיומו, אזיל לשיטתו ממה שאסר גם את ההשתמשות בכלי חמץ מטעם רוצה בקיומו. וביאר, שאף שנתפרש בש"ס ופוסקים להתיר ההשתמשות בכלי סתם יינם, מכל מקום חמץ בפסח גרע שאוסר בהנאה במשהו.357 191) "אסור להשכיר כלי לגוי בפסח ... כיון שהכלי עצמו אסור בהנאה, אסור להשכירו לכתחלה".358 ובמנחת יעקב שם פסק כהטור, מטעם שכלי חמץ חמור יותר מכלי סתם יינם (דשאני חמץ בפסח דחמיר, דאפילו משהו אסור בהנאה ... נאסר מטעם דרוצה בקיומו. משא"כ בשר וחלב, וכן סתם יינם, דאינו אסור בהנאה במשהו, על כן תפס הטור עיקר כגרסא הש"ס דפרק אין מעמידין, דהיכא דליתא לאיסורא בעינא ואין נהנה מגוף האיסור דמותר להשתמש בכלים ... אף דתוס' פרק אין מעמידין ומרדכי שם כתבו ההיתר זה גם בחמץ בפסח כמו בבשר וחלב, היינו משום דאינהו סברי כהפוסקים דמשהו אינו אסור בהנאה. אבל לפי דעת הטור שפסק כדעת הרי"ף והרא"ש, על כן פסק בסי' ת"ן, וכן בשו"ע שם, לאסור להשכיר כלים לעובד כוכבים).359 והיינו שאף שלענין סתם יינם התירו בגמרא ע"ז לב, א (ולמאן דאמר רוצה בקיומו על ידי דבר אחר אסור, מאי שנא קנקנים דשרו. אמר לך התם ליתיה לאיסוריה בעיניה). ולענין כלי בשר בחלב התירו בטוש"ע יו"ד סי' צח (בלועה מבשר בחלב ... מותר לתת לתוכה פירות או צונן, כיון שאינו נהנה מגוף האיסור). מכל מקום לענין כלי חמץ אסר הטור, מטעם שלדעת הטור כלי חמץ חמור יותר מכלי סתם יינם, שהחמץ אוסר בהנאה במשהו.360 192) ע"ז לב, א סד"ה והא (פסק ר"ת דקדירות הבלועות מבשר בחלב על ידי שנתבשל בהם, שמותר להשים בתוכן דבר יבש כגון תבואה, וכן קדירות האסורות משום חמץ בפסח).361 193) שם רמז תקס (מחממין לנו חמין ביורות אסורות בפסח, ורוחצין בהן וכל צרכי הנאה, אנו נהנין מכלים ישנים בפסח).362 194) ולכן סוברים הם שדין כלי חמץ כדין כלי סתם יינם שמותר להשתמש בהם.363 195) עפ"י יבמות כד, ב (אמר רב ששת אמינא כי ניים ושכיב רב אמר להאי שמעתתא).364 196) אעפ"י שבזמן הזה סתם יינם אינו אוסר במשהו, כמבואר בתוס' ע"ז עג, א ד"ה יין (אומר ר"י דאפילו אם נפשך לומר דסתם יינם במשהו, אפילו הכי הוי סתם יינם בזמן הזה בששים, ודוקא בימי התנאים והאמוראים שהיו בקיאים העובדי כוכבים בטיב עבודת כוכבים, דאז שייכא ניסוך, החמירו בסתם יינם לאוסרו כמו יין נסך ממש). רמ"א יו"ד סי' קלד ס"ב (ויש אומרים דכל סתם יינם בזמן הזה בטל בששים, וכן נוהגין להקל).365 ואעפ"י שבזמן הזה סתם יינם אינו אסור בהנאה, כמבואר בתוס' ע"ז נז, ב ד"ה לאפוקי (כתוב בתשובת הגאונים כי בזמן הזה אין איסור הנאה במגע עובד כוכבים ביין, כי עובדי כוכבים של עכשיו אין רגילין לנסך לעבודת כוכבים, וחשובין כאין יודעין בטיב עבודת כוכבים ומשמשיה). רמ"א סי' קכד ס"א (ובזמן הזה, שאינו שכיח שהאומות מנסכים לעבודת כוכבים, יש אומרים דמגע עובדי כוכבים ביין שלנו אינו אוסר בהנאה, רק בשתייה. וכן סתם יין שלהם, אינו אסור ליהנות ממנו).366 היינו דוקא בזמן הזה, משא"כ מדינא דגמרא קיי"ל, שגם סתם יינן אוסר בהנאה ובמשהו.367 197) להשתמש בקנקנים שלהם, כמובא לעיל מהגמרא. ולמה יגרעו קדרות חמץ בפסח.368 198) ואם כוונתו לומר, שעכ"פ לענין מכירה לנכרי חוץ מדמי איסור, קיי"ל שחמץ הבלוע בכלי גרע מסתם יינם הבלוע בכלי.369 ומה שכתב שסתם יינם אינו אוסר בהנאה במשהו, פירושו, שהוא יכול למכרו לנכרי חוץ מדמי איסור, משא"כ חמץ אוסר בהנאה במשהו, שאינו יכול למכרו לנכרי חוץ מדמי איסור.370 וכיון שאסור למכור כלי החמץ לנכרי לכן אסור גם להשתמש בהם בפסח.371 199) במשנה ע"ז עד, א (יין נסך שנפל לבור כולו אסור בהנאה, רשב"ג אומר ימכר כולו לעובד כוכבים חוץ מדמי יין נסך שבו). וגמרא שם (אמר רב נחמן הלכה למעשה, יין נסך יין ביין אסור, חבית בחבית מותר, סתם יין אפילו יין ביין מותר).372 משא"כ בחמץ בפסח דאורייתא, קיי"ל שמדמינן ליה ליין נסך, ואסור למכרו לנכרי, כדלקמן סי' תמז ס"א (אסור למכור לנכרי כל התערובות אפילו חוץ מדמי איסור שבו, דהיינו שלא יטול ממנו דמים רק מה שהתערובת היה שוה קודם שנתערב החמץ בתוכו ... כל שהאיסור מעורב בהיתר כעין תערובות לח בלח שאי אפשר להפרידן זה מזה, לא התירו חכמים לעשות כן, אלא צריך לבער כל התערובות מן העולם מיד).373 ולעיל סי' תמב בקונטרס אחרון ס"ק ב (קיי"ל ... שכל שגוף איסור דאורייתא מעורב בו לא מהני תקנה זו, דמדמינן ליין נסך ודאי שנתערב יין ביין).374 200) ע"ז לג, ב (רבינא שרא ליה לרב חייא בריה דרב יצחק למירמא ביה שכרא ... רב יצחק בר ביסנא הוה ליה הנהו מאני דפקוסנא מלינהו מיא). טור ושו"ע יו"ד סי' קלז ס"ד (כלים האסורים מחמת יין של עובד כוכבים, מותר ליתן לתוכם בין מים בין שכר בין שאר משקים, ובלבד שידיח בתחלה לחלוחי היין שעל פני הכלים).375 201) כדאמרינן בע"ז עד, א (אמר רב נחמן הלכה למעשה, יין נסך, יין ביין אסור).376 וכיון שהתירו להשתמש בכלי יין נסך (אף שאסור למכור תערובת יין נסך חוץ מדמי איסור), בודאי יש להתיר להשתמש אף בקדרות של חמץ.377 202) ואם כוונתו לומר שמכירת כלי חמץ חמור אף מכלי יין נסך, שהרי יין נסך מותר למכור חוץ מדמי איסור באינו מינו, כמבואר ברמ"א יו"ד סי' קלד ס"ה (ואם אין במים כשיעור הזה [ששה חלקים כנגד היין], מוכר הכל לעובד כוכבים חוץ מדמי יין נסך שבו).378 ואילו בחמץ בפסח אנו מחמירין לשרוף התרנגולת שנמצא בה חטה (כדלקמן סי' תמז ס"ב, וסי' תסז סכ"ו). יוצא אם כן שהחמץ חמור יותר מיין נסך.379 וכמו כן נאמר שאסור למכור כלי החמץ לנכרי בפסח. ולכן אסור להשתמש בכלים אלו בפסח.380 גם זה אי אפשר לומר. שהרי מה שאסרו למכור תערובת חמץ, הוא דוקא בתבשיל, שגוזרים תערובת אינו מינו אטו מינו. משא"כ בבלוע בכלי, דליכא למיגזר אטו מינו, בודאי מותר למכרו לנכרי. ואם כן עדיין בודאי מותר להשתמש בו בפסח.381 203) מה שכתב בסוס"י תנ (אסור להשכיר כלי לגוי בפסח ... כיון שהכלי עצמו אסור בהנאה, אסור להשכירו לכתחלה), והח"י בא לפרש דבריו ולפסוק כדבריו, כמובא לעיל (הערה 191).382 204) קונטרס אחרון ס"ק ג (ואף דבשאר איסורי הנאה מועלת בה תקנה זו [מכירה חוץ מדמי איסור] גם בלח בלח, אם נתערב בשאינו מינו, כגון יין נסך במים. ואנו מחמירין לשרוף התרנגולת שנמצא בה חטה. היינו ... גזירה משום במינו ... משא"כ ביין נסך דלא גזרינן).383 205) וההוכחה שמותר למכור כלי חמץ בפסח, ומותר גם להשתמש בכלי חמץ בפסח, היא מזה דקיי"ל שמותר להשהותו.384 206) סי' קיג. וכדלעיל סי' תמב סכ"ד (כל דבר שמותר לקיימו מותר להנות ממנו בפסח, כגון למוכרו לנכרי, או שאר מיני הנאות).385 207) כמבואר בפוסקים, ונפסק לקמן סי' תמז ס"ג (כלים שנתבשל בהן חמץ בפסח ... מותר להשהותן עד לאחר הפסח), וסי' תנא ס"א (כל הכלים שאינו רוצה להכשירן לפסח על ידי הגעלה או ליבון ... אם הוא רוצה להשהותן עד לאחר הפסח צריך לשפשפן).386 208) כדלקמן סי' תמז ס"ג (וכן מותר למכרן אפילו בתוך הפסח).387 וכן מותר להשכירן, כדלקמן סי' תנ סי"ב (מותר להשכיר לו אפילו בתוך הפסח, אע"פ שהכלי לא הוכשר לשם פסח, והרי הוא בלוע מחמץ הרבה שאסור בהנאה, מכל מקום גוף הכלי לא נאסר בהנאה, ואין הנכרי שוכר ממנו ונותן לו דמים בעד החמץ הבלוע בכלי, אלא בעד גוף הכלי המותר בהנאה).388 וכן הוכיח בקונטרס אחרון לקמן שם ס"ק ג (וכ"כ בחק יעקב ס"ק י"ח בשם תרומת הדשן, שכל שמותר להשהותו מותר להנות ממנו בפסח, וכלי חמץ מותר להשהותו, אם כן מותר ליהנות מהן, דהיינו למכרן לנכרי).389 209) ס"ק ו (ודרך מכירה או נתינה שרי אף לכתחלה לעולם).390 210) סעיף ז ד"ה גם מ"ש (ומעתה נראה גם כן להתיר למכור בחול המועד של פסח קדירות אסורות של חמץ, והוא הדין להשכירן).391 ומכל הנ"ל רואים דקיי"ל כהני פוסקים, שמותר למכור ולהשכיר ולהשתמש בכלי חמץ בפסח.392 211) לומר שטעם האיסור להשתמש בכלים הוא מחמת האיסור למכרם חוץ מדמי איסור שבהם; לא משמע כן בדברי המנחת יעקב שם, אלא כדבריו שם, שהוא מטעם שחמץ אוסר בהנאה במשהו. וכבר נתבאר שגם סתם יינם אוסר בהנאה במשהו.393 212) בפירושו לע"ז עד, א ד"ה הלכה (חמץ בפסח ... לענין אסור הנאה דינו קל מיין, שאינו אוסר את תערוכתו בהנאה). איסור משהו פ"ב (אינו אוסר ערובו בהנאה, כגון חמץ בפסח).394 213) ע"ז פ"ה סי' ל (והראב"ד ז"ל תמה על רב אלפס, דמנין לו דחמץ בפסח אוסר את התערובת בהנאה במשהו, וזה לא נזכר בשום מקום).395 214) רס"י תמז (וכתב הראב"ד דבמשהו אינו אוסר בהנאה אלא באכילה).396 215) רמז תקס (דטפה לחלוחית דסביב החטה היא חמץ ... וטיפת עכבת יין אוסר כלי מלא בהנאה). וכדלקמן סי' תמז ס"ב וקונטרס אחרון שם ס"ק ב.397 216) דלא מיקרי ממשות חמץ רק טעם (אחרי שמוציאים החטה), ולכן מותר למכור התרנגולת (דעה הא' דלקמן שם ס"א, ונתבאר בקונטרס אחרון שם).398 217) מה שהח"י רוצה לאסור בכל אלו מטעם רוצה בקיומו.399 218) שנתבאר לקמן שם ס"ג (נכרי שהביא לישראל דורון של חמץ, אפילו הביאו ביום טוב האחרון סמוך לחשיכה, לא יקבלנו הישראל מידו, שהרי בקבלה זו נקנה לו הדורון בקנין גמור ונעשה חמצו של ישראל ועובר עליו בבל יראה ובל ימצא ברגע זו שעד הלילה). משא"כ כשאינו מקבל מידו, לא נקנה לו, ויוכל להשאר שם עד מוצאי החג, שאז יקחנו. ואיננו חוששים לאיסור רוצה בקיומו.400 219) סי"ב, באיסור השכרת הכלי לנכרי כדי לבשל בו (שלא נאסר מטעם רוצה בקיומו, אלא מטעם הנאה מחמץ של נכרי).401 וכנראה ביאר דברים אלו בקונטרס אחרון שם; אלא שלא הגיע לידינו קונטרס להלכות פסח – רק עד תחלת סי' תמז.402 * 403 ומטעם כל האמור לעיל לא קיי"ל בזה כדברי הח"י, אלא כדעת הפוסקים המתירים את ההשתמשות באופן עראי בכלי חמץ, כדלקמן סי' תמז ס"ג. קונטרס אחרון שם ס"ק ג. סי' תנ סי"ג. סי' תנא ס"ב.404 220) תוכן המשך הדברים בקונטרס אחרון זה:405 בפנים ס"ה הובאה דעת הפוסקים, שהמוצא חמץ ביום טוב לא יבערנה, אפילו אם רוצה לשרפה במקומה, באופן שאינו נוגע בחמץ שהוא מוקצה. ומבאר הטעם לאיסור זה.406 ואף שבמ"א הבאו שני ביאורים אחרים להלכה זו, מכל מקום לא קיי"ל כשני ביאורים אלו, אלא כטעם הנ"ל:407 (א) כדי להבעיר החמץ זקוק לעצים, שאין תורת כלי עליהם, ולא הותר טלטולם אלא לצורך אוכל נפש, ולא לצורך ביעור חמץ. אמנם יש פוסקים שיש תורת כלי על עצים ביום טוב, ולדידם לא יועיל ביאור זה.408 (ב) לא אמרינן מתוך שהותרה לצורך הותרה נמי שלא לצורך, רק לענין הנאת הגוף, ולא לענין מצוה. אמנם קיי"ל דלצורך מצוה הוה כהנאת הגוף.409 ואחרי שלילת שני טעמים אלו, מבאר המקור לטעם הנ"ל שנתבאר בפנים:410 (ג) מלאכת השריפה לא הותרה לצורך מצות ביעור חמץ, כי מן התורה אפשר לקיימה על ידי טלטול המוקצה כדי להשליכו לנהר או לבית הכסא.411 ואף שטעם זה לא נתפרש בפוסקים, יש ללמוד אותו מדין שריפת קדשים ומילה שלא בזמנה, שהטעם שאינן דוחות יום טוב נתבאר ברש"י משום דאפשר לשרפן ולמולו למחר. ואם כן כל שכן היכא דאפשר לקיים המצוה בו ביום בלא חילול יום טוב מהתורה.412 221) ס"ק ג (ומהר"ם לובלין כתב הטעם, אף על גב דקי"ל כלי ניטל לצורך דבר שאינו ניטל, היינו דבר שיש תורת כלי עליו, אבל עצים ואש שאין תורת כלי עליהם, אין נטלין לצורך חמץ עכ"ל. עיין סי' תק"ב).413 222) בשו"ת סי' כ ד"ה ומה שכתבת (יש לומר דסבירא ליה כר' יצחק דאמר פרק כירה אין כלי ניטל אלא לדבר הניטל, ולכך כיון דהחמץ בעצמו אסור לטלטל, ואסור גם כן לטלטל האש והעצים בשבילו כדי לבערו במקומו. ואף על גב ... דכלי ניטל אפילו לדבר שאינו ניטל ... מכל מקום יש לומר היינו בדבר שיש תורת כלי עליו, אבל עצים ואש שאין עליהם תורת כלי, לכולא עלמא אין ניטל לצורך דבר שאינו ניטל).414 והיינו אף שנפסק לעיל סי' שח סע"ב (שהכלי ניטל אף בשביל דבר שאינו ניטל בשבת), מכל מקום העצים שאינם כלי, לא הותר טלטולם אלא לצורך הסקת אוכל נפש, ולא לצורך ביעור חמץ.415 223) יח, רע"ב (שכיון שאין מיוחדין אלא להסקה בלבד, אין תורת כלי עליהם, יש להם דין מוקצה לגבי שאר מלאכות).416 224) וכן נראה מפשטות דבריו בשו"ע שם ס"ג (אין סומכין את הקדרה ולא את הדלת, בבקעת).417 והיא דעה הא' דלקמן שם ס"ח (אין סומכין את הקדרה ולא שום דבר אחר בבקעת של עץ, ולא התירו לטלטל עצים אלא להסקה בלבד, לפי שהן עומדין ומיוחדין לכך, אבל שלא לצורך הסקה אסור לטלטלן אפילו לצורך גופן ומקומן, מפני שאין עליהם תורת כלי כלל, והרי הן כאבנים שאסור לטלטלן).418 225) ביצה לג, א ד"ה והלכתא (שנתנו עצים שלא להסקה ... בדבר הראוי להסקה).419 226) ביצה פ"ד סי' יב (היכא דחזו להסקה שרו).420 227) סי' תקב (יבישה שראויה להסקה מותרת לכל דבר).421 228) ים של שלמה ביצה פ"ד סי' טז (היכא דחזי להסקה שרו).422 229) סי' תקב ס"ק ד (יבשה שראויה להסקה מותרת לכל דבר. כן כתב הטור וכן כתב רש"ל).423 230) וכיון שטעם זה לא יועיל אלא לדעת הר"ן, אין להסתפק בטעם זה גרידא.424 ונתבאר בשו"ת בית אב ח"א סי' סד אות ב (ולענ"ד דבטעם הא' המ"א לטעמו אזיל דסבירא ליה בסי' תק"ב כר"ן ... וזה כוונת המ"א שאחרי דברי מהר"ם לובלין כתב עיין סי' תק"ב, רוצה לומר דשם נראה בשו"ע דקיי"ל להלכה כהמחמירין בזה, ואם כן שפיר יש לומר דגם לשרוף במקומו אסור. וזה פשוט דהמ"א לטעמו, והרב רש"ז לטעמו).425 והיינו מה שפסק המ"א בסי' תקב ס"ק יא (דעצים הן מוקצים ביום טוב ... ולא שרי להשתמש בהם אלא לצורך הסקה).426 ואילו לקמן שם ס"ח (אין סומכין את הקדרה ולא שום דבר אחר בבקעת של עץ ... מפני שאין עליהם תורת כלי כלל, והרי הן כאבנים שאסור לטלטלן ... ויש אומרים דעצים יבשים כיון שהן ראויים להסקה הרי הן מוכנים ליום טוב ואין עליהם דין מוקצה, ומותר לטלטלן אפילו שלא לצורך הסקה ... ולענין הלכה לכתחלה יש לחוש לסברא הראשונה, אבל אם הוא שעת הדחק כגון שנצרך לו מאד להשתמש בעץ יבש, יש לסמוך על סברא האחרונה).427 231) במ"א ס"ק ג (וכתב הכ"מ כיון דלית ביה צורך היום כלל לא אמרינן מתוך).428 232) פ"ג ה"ח (שכשהתירו הבערה שלא לצורך, הני מילי בשיש צורך היום קצת. וכי תימא הא איכא צורך היום, כיון דאיכא מצוה. ליתא, דהא שריפת קדשים מצות עשה ואינו דוחה יום טוב).429 233) סעיף א (דאע"ג דאיכא מצוה בשריפה, מיקרי הבערה שלא לצורך, דהא קיימא לן דאין שורפין קדשים ביום טוב אף על גב דאיכא מצוה בשריפתה ... וכן כתב הר"ן בפרק קמא דביצה לענין הוצאת המת ביום טוב ראשון).430 234) ג, ב ד"ה ודאמרינן (כתב הרמב"ן ז"ל דהוצאת המת לקבורה כהוצאת אבנים לבנין, שאין לומר בו מתוך, כיון שאין בו צורך היום כלל. וכי תימא הא איכא צורך היום כיון דאיכא מצוה. ליתא, דהא שריפת קדשים מצות עשה, ואפילו הכי אינה דוחה יום טוב).431 והיינו מ"ש הרמב"ן בשבת קלט, א (ולפי דעתי הוצאת המת לקבורה כהוצאת אבנים לבנין, שאין לומר בו מתוך, משום דלא שייך בו צורך היום. ואם תאמר שהוא מצוה, הרי שריפת קדשים מצות עשה ואינו דוחה, וכל שכן זה).432 235) סעיף א (להלבישו ולחמם לו מים לטהרו ולהוציאו ולשומו בקבר, מותר על ידי ישראל). מ"א שם ס"ק ד (כיון דאית ביה צורך מצוה שרי).433 וכן נפסק לקמן שם ס"ג (מותר להחם לו מים על ידי ישראל כדי לטהרו, וכן מותר להוציאו על ידי ישראל אפילו דרך רשות הרבים, דמתוך שהותרה הבערה והוצאה לצורך אכילה מותר אפילו שלא לצורך אכילה, אם יש בהם צורך היום, כגון לצורך קבורת המת, שהיא מצוה שזמנה בו ביום), ובסי' תצה ס"ג (וקבלו חכמים שכל מלאכות אוכל נפש, מתוך שהתירה התורה לעשותן לצורך אכילת יום טוב הותרו לגמרי אפילו שלא לצורך אכילת יום טוב, ובלבד שיהא בהן קצת צורך יום טוב, אף על פי שאינו צורך אכילה אלא ... צורך מצוה עוברת שזמנה בו ביום).434 236) ביצה פ"ק סי' ה (טלטול והוצאת המת עושה ישראל, דמתוך שהותרה הוצאה לצורך הותרה נמי שלא לצורך, והוא דאיכא מת מצוה). שו"ת כלל כג סי' ב (וגם ביום טוב ראשון ישראל מכתפין אותו עד הקבר ומשימין אותו בקבר, דמתוך שהותרה הוצאה לצורך הותרה נמי שלא לצורך. ובלבד שיהא לצורך מצוה).435 237) הובא בתשב"ץ סי' תכח (ורבינו יואל הלוי פסק שמותר ליהודים לשאת את המת לבית הקברות ואפילו ביום טוב ראשון, שמתוך שהותרה הוצאה לצורך הותרה נמי שלא לצורך, רק שיהא צורך קצת. וכאן יש צורך מצוה). ובטור סי' תקכו (כתב ה"ר יחיאל הלוי שישראל יכולין להוליכו, דמתוך שהותרה הוצאה לצורך הותרה נמי שלא לצורך, וכ"כ א"א הרא"ש ז"ל).436 238) "כל הוצאה שיש בה קצת צורך, אפילו אינה לצורכו אלא לצורך מצוה, כגון קטן למולו וספר תורה לקרות בו ולולב לצאת בו מותר".437 ולקמן שם ס"ה (כבר ביארנו בסי' תצ"ה דמתוך שהותרה הוצאה לצורך אוכל נפש הותרה אפילו שלא לצורך אוכל נפש, ובלבד שיהא בה צורך יום טוב קצת, אפילו אינה לצורך הנאת הגוף אלא לצורך מצוה, כגון קטן למולו וספר תורה לקרות בו).438 239) אחרי שביאר דלא קיי"ל כב' הטעמים שבמ"א, בא לבאר ההוכחות לטעם האמור כאן בפנים, והוא:439 שלפי מאי דקיי"ל שמלאכת יום טוב הותרה לצורך מצוה, אם כן יוקשה מה טעם אסרו שריפת קדשים ביום טוב, כדאמרינן בשבת כד, ב (שאין שורפין קדשים ביום טוב).440 וכן הוא לקמן סי' תנז סי"ז (שאין שורפין קדשים ביום טוב).441 240) סע"ב ד"ה לבדו (מילה שלא בזמנה ... דמצוה שאין זמנה קבוע ויכול לעשותה למחר אינה דוחה יום טוב, והוא הדין לשריפת קדשים טמאים).442 241) וכן נתבאר לקמן סי' תצה בקונטרס אחרון ס"ק ג (כן הוא בגמרא דשבת דף כ"ד ע"ב גבי מילה שלא בזמנה, דלא אמרינן מתוך שהותרה חבורה לצורך אוכל נפש כו' ... על כרחך צריך לומר משום דאפשר למולו אחר יום טוב כדפירש רש"י שם. ואע"ג דקיימא לן בסימן תקכ"ו דמותר להוציא המת לקבורה ולהחם לו חמין במתוך שהותרה הוצאה והבערה לצורך אוכל נפש כו', לא קשיא מידי, דהתם הוי מצוה עוברת, דמצוה לקברו קודם שקיעת החמה כדכתיב כי קבור תקברנו ביום ההוא).443 וכן הוא לעיל סי' שלא ס"ד (מילה שלא בזמנה ... אינה דוחה את השבת, שאפשר למולו אחר השבת ולא יהיה שום חיסור מצוה בזה, שהרי בלא זה אינה בזמנה).444 וראה לעיל סי' רמח קונטרס אחרון סוף ס"ק א.445 242) ז, א (למיבעל בתחלה ביום טוב ... שרי בשבת אסור ... מתוך שהותרה חבורה לצורך הותרה נמי שלא לצורך).446 243) כמבואר בפנים ס"ה (אין אומרים שמתוך שהותרה לצורך אכילה הותרה לצורך מצוה, כיון שמן התורה אפשר לקיים המצוה בלא חילול יום טוב, דהיינו שישליכנו לנהר או לבית הכסא, שהרי טלטול המוקצה אינו אסור אלא מדברי סופרים).447 244) בא להוכיח, שזה שאפשר לקיימה בו ביום בלא חילול, עדיף מזה שאפשר לקיימה במוצאי יום טוב.448 שהרי הגמרא שואלת מדוע מצות עשה של שריפת הקדשים אינה דוחה לא תעשה של יום טוב, ומתרצת כמה תירוצים. ולפי שאלת הגמרא היתה מצות עשה של שריפת קדשים דוחה יום טוב, אף שאפשר לקיימה במוצאי יום טוב. ואף דקיי"ל שכל היכא דאפשר לקיים שניהם אינה דוחה, היינו דוקא כשאפשר לקיים שניהם בו ביום. למדים מכך, שמה שאפשר לקיים המצוה בו ביום בלא חילול, עדיף מזה שאפשר לקיימה במוצאי יום טוב.449 יוצא אם כן לפי המסקנא, ששריפת קדשים אינה דוחה יום טוב, כיון שאפשר לקיימה במוצאי יום טוב. מכל שכן מצוה שאפשר לקיימה בו ביום בלא חילול, אינה דוחה יום טוב.450 245) כדאמרינן שבת כד, סע"ב (רב אשי אמר (שבת) שבתון עשה, והוה ליה יום טוב עשה ולא תעשה, ואין עשה דוחה את לא תעשה ועשה ביום טוב).451 246) כטעמייהו של חזקיה ואביי ורבא שם.452 247) כשאלת הגמ' ורש"י שם ד"ה מנהני מילי.453 248) שבת קלג, א (דאמר ר"ש בן לקיש כל מקום שאתה מוצא עשה ולא תעשה, אם אתה יכול לקיים שניהם מוטב, ואם לאו יבא עשה וידחה לא תעשה).454 249) ראה כללי הפוסקים וההוראה כלל נז.455 250) ע"ב ד"ה אחרישה (מיירי שאין יכול לקפלו וליטלו, דאם לא כן לא שייך כאן דלידחי עשה לא תעשה).456 251) ע"א ד"ה כיון (מדאורייתא (דרחמנא) שרייה, ורבנן הוא דגזור, דכיון דאפשר לקיים שניהם).457 252) בטור שם (ועתה שאין לנו תכלת אין לעשותה מכלאים, אלא צמר לצמר ופשתים לפשתים), וב"י ד"ה ועתה שאין לנו (ופריך בגמרא ... ומשני כיון דאפשר במינו לא, כדריש לקיש דאמר ריש לקיש כל מקום שאתה מוצא עשה ולא תעשה אם אתה יכול לקיים את שניהם מוטב ואם לאו יבא עשה וידחה את לא תעשה).458 253) שבת כד, ב ד"ה הא דאיבעי (ואיכא דקשיא ליה ... והא אפשר להמתין למחר ולקיים עשה, כדריש לקיש דאמר כל מקום שאתה מוצא עשה ולא תעשה אם אתה יכול לקיים את שניהם מוטב ואם לאו יבא עשה וידחה את לא תעשה, ותירץ הרמב"ן ז"ל דלא אמר ריש לקיש הכי אלא היכא דאפשר לקיים את שניהם בלא דחיית העשה ... אבל היכא דלא אפשר לקיים עשה היום, אלא בדחיית לא תעשה, אי אפשר לקיים את שניהם מיקרי שהרי אי אפשר לקיימן עכשיו).459 254) שם ד"ה מנא הני מילי (ואיכא דקשיא ליה ... הרי אפשר לעשה זה להתקיים ... ולדידי הא לא קשיא לי ... מצות עשה שאין לקיימה היום אלא בדחיית לא תעשה אי אפשר לקיים שניהם מיקרי, אף על פי שאפשר לקיימן למחר).460 255) וכן הוא בפנים ס"ה (ולפיכך אסור לשרוף החמץ ביום טוב מן התורה, ואי אפשר לחכמים להתיר דבר האסור מן התורה).461 256) בסוף הקונטרס אחרון בא להוכיח מה שנתבאר בפנים ס"ה (ולא אמרו שהזורה הוא מאבות מלאכות, אלא בזורה תבואה כדי להפריש ממנה את המוץ שהוא בורר ... אבל כשזורה כל האוכל לרוח אין כאן איסור מן התורה). והיינו כמבואר בשבת עג, ב (היינו זורה היינו בורר), ופירש"י (כולן מלאכה אחת הן, דמפריש אוכל מן הפסולת).462 ובס"ו בהגהה (שיש אומרים שיש בזרייה זו מלאכה גמורה מן התורה, כמו שנתבאר בסימן שי"ט עיין שם). והיינו כנפסק לעיל סי' שיט סכ"ט (הרוקק ברוח והרוח מפזר הרוק חייב משום זורה). והיינו כמבואר בירושלמי שבת פ"ז ה"ב (רקק והפריחתו הרוח חייב משום זורה).463 ודעת הירושלמי היא, שרק שתים הן מלאכות הקשורות לבורר, משא"כ זורה היא מלאכה בפני עצמה, גם כשאינה קשורה לבורר. וכמבואר בירושלמי שבת פ"ז ה"ב (הבורר והמשמר והמרקד כולהן משום מעביר פסולת, כל אחד ואחד חיובו בפני עצמו), הרי שלא הזכיר כאן את מלאכת הזורה, רק את מלאכות הבורר והמשמר והמרקד בלבד.464 אמנם בקרבן העדה (שם): "ה"ג הבורר והזורה והמרקד כולהון כו'". והיינו שהוא סובר שהירושלמי אינו חולק על הבבלי בזה, כי גם לדעת הירושלמי הזורה הוא חלק ממלאכות בורר. אלא שמכל מקום למדים אנו ממנה, שגם אם רוקק ברוח, או אם זורה כל האוכל לרוח, גם אלו הן תולדות מלאכת הזורה, אף שאינו מפריד בזה האוכל מהפסולת. וכיון שלדעתם אין הירושלמי חולק על הבבלי, לכן פוסקים בזה כהירושלמי.465 ורבינו חושש לחומרא לדעת הסוברים ש"יכול מן התורה לפרר ולזרות לרוח", ומטעם זה אוסר שריפת החמץ ביום טוב. ומכל מקום חושש גם לדעת האוסרים מן התורה לזרות לרוח, כמבואר בהג"ה (אבל לא יאמר לנכרי לפרר ולזרות לרוח אפילו ביום טוב, כיון שיש אומרים שיש בזרייה זו מלאכה גמורה מן התורה).466 257) לא נתפרש מיהו זה שכתב כן בסי' שיט. ולעיל שם סי' שיט סכ"ט (הרוקק ברוח והרוח מפזר הרוק חייב משום זורה). והיינו כדעת היש אומרים דלקמן ס"ו בהג"ה.467 ואולי צ"ל "שכתבתי בסי' שי"ט", והכוונה לקטע שנכתב שם (בקו"א) ולא הגיע לידינו. ואולי חסרות כאן איזה תיבות. וראה בפנים ס"ה (והערה 56).468 258) אוצ"ל: פ"ח הי"א (שהזורה והבורר והמרקד דומין עניניהם זה לזה).The Lubavitch Library · chabadlibrary.org