תמז דין תערובות חמץ בתוך הפסח

תמז דין תערובות חמץ בתוך הפסח

ובו ס"ג סעיפים

תערובת משהו, מכירתו חוץ מדמי איסור שבו

א אף על פי¹ שכל איסורין² שבתורה שנתערבו אינן אוסרין תערובתן אלא כדי ליתן טעם בתערובות, דהיינו עד ששים³, אבל חמץ שנתערב בתוך הפסח⁴, דהיינו מליל ט"ו⁵ עד מוצאי יום טוב האחרון של פסח⁶, כיון שהחמירה בו תורה לענוש כרת⁷, ולעבור עליו בבל יראה ובל ימצא⁸, ובני אדם מחמת שהן רגילין בו כל השנה הן קרובין לשכחה⁹, לפיכך החמירו בו חכמים שאוסר תערובתו במשהו¹⁰, בין באכילה בין בהנאה¹¹,

בין (א) שנתערב יבש ביבש¹² (פירוש שנתערב צונן בצונן או חם בחם בלא רוטב, אבל אם הן מונחין ברוטב רותח היינו לח בלח, שהרי נפלט טעם האיסור בתוך ההיתר כמו שיתבאר¹³), כגון פרוסת¹⁴ פת של תבואה מחומצת שנתערב באלף פרוסות של מצה, ובין שנתערב לח בלח, כגון שכר מתבואה מחומצת¹⁵ שנפל לתוך מי דבש של פסח,

בין שנתערב בשאינו מינו ובין שנתערב במינו¹⁶, דהיינו ששניהן שוין בטעמן¹⁷, כגון חתיכת פת שנילושה מקמח של תבואה מחומצת שנפלה לקדירה מצה מבושלת,

ואפילו אין בתערובת כלום ממשות החמץ, כגון שהוא מכיר את חתיכת חמץ שנפלה לקדירה והסירה מן הקדירה מיד, אף על פי כן טעם משהו שנפלט ממנה לתוך הקדירה אוסר¹⁸ בהנאה, אפילו את המצה ששוה לה בטעם.

ומכל מקום¹⁹ אם אין ממשות החמץ²⁰ כלום בתערובת אפילו משהו, יש מתירין²¹ למכור לנכרי כל התערובת (אם הוא דבר שאין לחוש שמא יחזור הנכרי וימכור התערובת לישראל אחר שאינו יודע שיש בו תערובת חמץ ויאכלנה בפסח²² כמו שנתבאר בסי' תמ"ב²³), שהרי אין הנכרי מוסיף לו דמים בעד טעם החמץ משהו שבתוכו, ונמצא שאינו נהנה כלל מהחמץ.

רק שיזהר למכור כל התערובת תיכף ומיד²⁴ שנתערב בו החמץ, שאסור להשהותו בפסח (אלא אם כן הוא יום שמיני של פסח²⁵ כמו שיתבאר בסי' תס"ז²⁶), שמא ישכח ויאכלנו²⁷.

ואע"פ שכל מאכלות אסורות מותר להשהותן²⁸ זמן מועט כמו חודש או שני חדשים, ואין חוששין שמא ישכח ויאכלנו, כמו שנתבאר ביו"ד סי' נ"ז²⁹, מכל מקום חמץ כיון שהוא רגיל בו כל השנה יש לחוש יותר לשכחה³⁰, ולפיכך החמירו בו חומרות הרבה, וגדרו כמה גדרים כדי להתרחק ממנו, ולכך אין ללמוד ממנו לשאר איסורי תורה.

אבל אם יש בתערובות משהו ממשות חמץ³¹, והוא מעורב בו כעין תערובות לח בלח שהן נבללין יפה שאי אפשר להפרידן זה מזה, כגון קמח מתבואה חמוצה שנתערב ונבלל עם קמח של תבואה שאינה חמוצה³², שהקמח הוא נימוח ונבלל בכל הקמח של היתר, ואי אפשר למעט קמח מן התערובת שלא יהיה בו משהו מן קמח של איסור, אסור למכור לנכרי כל התערובות אפילו חוץ מדמי איסור שבו, דהיינו שלא יטול ממנו דמים רק מה שהתערובת היה שוה קודם שנתערב החמץ בתוכו.

לפי שלא התירו חכמים לעשות כן אלא בחמץ שנתערב יבש ביבש³³, דהיינו ככר של חמץ שנתערב עם שני ככרות של מצה³⁴, שהאיסור וההיתר אינן נבללין זה בזה, אלא כל אחד ואחד עומד בפני עצמו, רק שאין אנו מכירין את האיסור, ואילו היינו מכירין אותו היה אפשר להפרידו משם, ולפיכך כשמוכרו לנכרי חוץ מדמי איסור שבו, כיון שאינו נוטל דמים בעד האיסור הרי זה כאלו מפרידו מן ההיתר³⁵. אבל כל שהאיסור מעורב בהיתר כעין תערובות לח בלח שאי אפשר להפרידן זה מזה, לא התירו חכמים לעשות כן, אלא צריך לבער כל התערובות מן העולם מיד³⁶. אלא אם כן אין בתערובות כלום ממשות החמץ, אלא טעם משהו שנפלט ממנו לתוך התערובת.

ויש אומרים³⁷ דקמח שנתערב אין לו דין תערובת לח בלח, שאסור למכור התערובת לנכרי חוץ מדמי איסור שבו, אלא יש לו דין תערובת יבש ביבש. אלא אם כן נתערב תבואה מחומצת בתבואה שאינה מחומצת וטחן את התערובת, אזי יש להקמח היוצא ממנו דין תערובות לח בלח, שעל ידי הטחינה מתערבין ונבללין יפה הקמח של איסור עם הקמח של היתר³⁸.

ויש לסמוך על דבריהם במקום הפסד מרובה³⁹:

ב אבל יש חולקין על כל זה⁴⁰ ואומרים, דאפילו אין בתערובת כלום ממשות החמץ אלא שנפלט לשם טעם חמץ משהו אסור למכרו לנכרי, אלא שורפין כל התערובת מיד⁴¹. וכן נוהגין במדינות אלו⁴². ואין לשנות המנהג אלא אם כן יש הפסד (ב) גדול (מאד) שאז יש לסמוך על סברא הראשונה⁴³.

אבל בתערובת (ג) יבש ביבש לדברי הכל יכול למוכרו לנכרי חוץ מדמי איסור שבו כמו שנתבאר⁴⁴.

אבל אסור לו ליטול מהנכרי דמי כל התערובת עם החמץ שבתוכו ולהשליך דמי החמץ שבו לים, שאין תקנה זו מועלת אלא בעבודה זרה, אבל לא בשאר איסורי הנאה⁴⁵, כמו שנתבאר ביו"ד סימן ק"י עיי"ש הטעם:

שהיית והשתמשות כלי חמץ בפסח

ג כלים שנתבשל בהן חמץ בפסח⁴⁶ משפשפן ומדיחן היטב⁴⁷, שלא יהא חמץ נראה בהן בעין, שהחמץ הבלוע בדפנות אינו עובר עליו בבל יראה ובל ימצא שהרי אינו מצוי לך⁴⁸. לפיכך מותר להשהותן עד לאחר הפסח, שאז מותר לבשל בהן בלא הגעלה והכשר כלל. רק שיזהר להצניען במקום צנוע כל ימי הפסח, כמו שיתבאר בסי' תנ"א⁴⁹.

וכן מותר למכרן אפילו בתוך הפסח⁵⁰. וכן להניח בתוכן דבר צונן דרך עראי, או להחם בהן מים חמין לרחיצה ולכביסה דרך עראי מותר אפילו בפסח, כדין כלי שנתבשל בו חמץ קודם הפסח כמו ש[י]תבאר בסי' ת"נ⁵¹.

ולא חשו חכמים אם ישהה אותם עד לאחר הפסח שמא ישכח ויבשל בהן בתוך הפסח, כמו שחששו במאכל הנאסר באכילה בפסח משום חששא זו⁵²:

טעם חמץ שלא נתפשט בכולו

ד במה דברים אמורים שחמץ בפסח אוסר תערובתו בפסח במשהו, כשנבלל ונתפשט טעם החמץ בכל ההיתר⁵³. כגון משהו חמץ שנפל לתוך תבשיל חם שהיד סולדת בו, בין שנפל לתוך הרוטב⁵⁴, בין שנפל על גבי חתיכת בשר שמונחת מקצתה בתוך הרוטב, שהרוטב מוליך טעם החמץ משהו בכל הקדירה⁵⁵, אלא שבשאר איסורין מתבטל טעם משהו זה בששים, אבל חמץ בפסח אינו מתבטל אפילו באלפי אלפים, ולפיכך נאסר כל מה שבקדירה⁵⁶:

ה אבל אם לא נתפשט טעם החמץ בכל ההיתר, אלא במקצת ממנו, אין אוסר אלא המקצת שנתפשט בו, והשאר מותר אפילו באכילה. כיצד ככר חמץ שהיד סולדת בו שנגע בככר מצה חם שהיד סולדת בו, אינו אוסר אלא מקום מגעו⁵⁷, דהיינו שיסיר מהמצה את המקום שנגע בו החמץ ויסיר אותה בעומק כרוחב אגודל⁵⁸, והשאר מותר אפילו באכילה, שהרי לא נפלט⁵⁹ לשם טעם חמץ כלל אפילו משהו⁶⁰. דכיון שאין שם רוטב להוליך את טעם החמץ, אין טעם החמץ הולך מעצמו בטבעו יותר ממקום מגעו.

ואם בישל את המצה שנגע בה חמץ ולא הסיר מקום מגעו, אפילו אם אפשר להסירו עכשיו שהוא מכיר את מקומו, הרי כל מצה זו עם כל מה שנתבשל עמה בקדירה הכל אסור. לפי שטעם החמץ שהיה בלוע במקום מגעו נתפשט עכשיו בכל התבשיל על ידי הרוטב, ואוסר את הכל⁶¹, שחמץ בפסח במשהו⁶²:

ו וכל⁶³ זה כשההיתר שנגע בו החמץ הוא כחוש⁶⁴ כמצה וכיוצא בה, אבל אם ההיתר הוא שמן, כגון מצה המשוחה בשמן⁶⁵, או בשר שמן צלי⁶⁶, או מבושל והוא מונח כולו חוץ לרוטב⁶⁷, הרי השמנונית של היתר שבמקום מגעו הוא מפטם ומשמין את טעם החמץ משהו הנפלט⁶⁸, ועל ידי כן מפעפע טעם משהו זה ומתפשט בכל ההיתר, כמו שהוא דרך כל דבר שמן לפעפע ולהתפשט כשהוא חם⁶⁹ כל כך עד שהיד סולדת בו, וכיון שנתפשט טעם חמץ משהו בכל ההיתר הרי הוא אוסר את כולו, שחמץ בפסח בכל מקום שישנו אינו מתבטל לעולם:

ז ובמדינות אלו נוהגין להחמיר בבשר חם שנגע בו חמץ חם לאסור את כולו⁷⁰, אפילו הוא כחוש, לפי שאין אנו בקיאים לחלק בין כחוש לשמן⁷¹, שלפעמים הבשר נראה כחוש מבחוץ והוא שמן מבפנים⁷². לפיכך נוהגין להחמיר בכל דבר ששייך בו שמנונית לאסור את כולו בהנאה, אם נגע בו חמץ ושניהם חמין, אף על פי שאין שם רוטב.

ואין אנו מקילין אלא בחמץ שנגע במצה וכיוצא בה מדברים שאי אפשר למצוא בהם שום צד שיהיה בהם שמנונית⁷³, כמו שיתבאר בסימן תס"א⁷⁴ ותס"ז⁷⁵, עיי"ש כל פרטי דינים אלו⁷⁶:

טעם מהחמץ לפגם

ח אף על פי שחמץ בפסח אוסר במשהו שאין טעם החמץ נרגש בתערובתו, מכל מקום אם החמץ נותן טעם לפגם בהתערובת אינו אוסר כלל⁷⁷, אפילו באכילה, בין שנתערב ממנו הרבה בענין שיש בו כדי ליתן טעם לפגם בהתערובת⁷⁸, בין שלא נתערב ממנו אלא מעט, שאין טעמו פוגם התערובת לפי שאינו נרגש כלל. לפי שכל טעם שפוגם בתערובת אינו נקרא טעם כלל, וכאלו לא נפלט כלל לתוך התערובת.

ויש חולקין⁷⁹ על זה ואומרים, כיון שחמץ בפסח אוסר במשהו, ואין לך ביטול טעם יותר ממשהו באלפי אלפים, ואף על פי כן אסור. והוא הדין לנותן טעם לפגם, בין שיש בו כדי ליתן טעם לפגם, בין שאין בו, ואפילו משהו שנתערב באלפי אלפים, אוסר הכל⁸⁰ באכילה ובהנאה⁸¹. וכן נוהגין במדינות אלו⁸². אבל במקום שאין שם מנהג ידוע יש להורות שהמיקל כסברא הראשונה לא הפסיד, אבל המחמיר תבא עליו ברכה⁸³:

ריח חמץ במאכלי פסח

ט אף על פי⁸⁴ ששאר איסורין אינן אוסרין את ההיתר אלא אם כן נתנו טעם בהיתר, אבל אם אין בהיתר כלום מטעם האיסור, אף על פי שנקלט בו ריח האיסור, אין ריח זה אוסר את ההיתר⁸⁵, כמו שנתבאר ביו"ד סי' ק"ח⁸⁶.

אבל חמץ בפסח, כיון שהוא אוסר תערובתו במשהו אף על פי שאין טועמין טעם החמץ בתערובת, לפיכך גם ריחו אסור⁸⁷. כגון ככר חמץ שנאפה בתנור, ובעת אפייתו הוא נצלה בתנור בשר שמן, בין שנצלה בשפוד בין שנצלה בקדירה מגולה⁸⁸, הרי ריח השמנונית של הצלי נכנס בהככר ומפטם את ריחו⁸⁹, וחוזר ריח השמנונית ומוליך עמו ריח הכחוש של החמץ ויבליעו בצלי⁹⁰.

והוא שהתנור קטן⁹¹ שאינו מחזיק י"ב עשרונים של מצה⁹² (דהיינו שאין יכולין לאפות בקרקעיתו בבת אחת י"ב ככרות של מצה של עשרון⁹³ עשרון, ועובי כל ככר הוא פחות מטפח משהו, כדין אפיית המצות⁹⁴ שיתבאר בסי' ת"ס⁹⁵), ופי התנור הוא סתום⁹⁶, אף על פי שאינו סתום לגמרי⁹⁷ אלא פתוח קצת מן הצד, וכן יש בתנור נקב פי פתוח למעלה במקום שהעשן יוצא, אף על פי כן כיון שעיקר פיו הוא סתום אין מקום להריח להתפשט לחוץ ונקלט בההיתר⁹⁸.

במה דברים אמורים בצלי שמן, אבל אם הוא כחוש, ואין צריך לומר פת מצה שנאפית בתנור אחד עם ככרות של חמץ⁹⁹, אפילו החמץ מרובה מהמצה, הכל מותר, אפילו אם התנור סתום לגמרי מכל צד ואין בו שום נקב פתוח. ואפילו נשתהו החמץ וההיתר בתוכו כמה ימים, כיון שהם כחושים אין ריחם נודף כלל. ואפילו אם הככרות הן נילושין בשומן או בשמן, אף על פי כן הן נקראין כחושים¹⁰⁰.

ומכל מקום המקום שנאפה שם החמץ צריך היסק להכשירו לאפות שם מצה¹⁰¹. אבל שאר כל התנור אין צריך, שאין בליעת החמץ מתפשטת בכולו בלא רוטב¹⁰²:

י וכן אם בעת אפיית החמץ נתבשל בתנור בשר שמן בקדירה אינו נאסר¹⁰³, אפילו נשתהו ביחד בתוך התנור כמה ימים, לפי שדבר המתבשל אין ריחו נודף כל כך כמו ריח הצלי, ואין בו כח לפטם את ריח החמץ ולחזור ולהבליעו בתוכו.

במה דברים אמורים כשלא היה התנור סתום לגמרי. אבל אם היה סתום לגמרי ולא היה בו שום נקב פתוח, ונשתהה בתוכו זמן מרובה, אפילו תבשיל של חמץ שנתבשל בתנור אחד עם תבשיל של היתר ואחד מהם הוא שמן, בין שהאיסור הוא שמן¹⁰⁴ בין שההיתר שמן, ושניהם מגולין בתוך התנור, והתנור הוא סתום לגמרי ואין בו שום נקב פתוח, ונשתהו התבשילין בתוכו זמן מרובה, כמו שהוא דרך להטמין חמין לשבת בתנור סתום ושוהין בתוכו הרבה, הרי הכל אסור¹⁰⁵ באכילה ובהנאה. שהרי עינינו רואות שחמין הטמונים לשבת יש להם ריח חזק. אבל אם מבשלין בחול שעה או שתים וסותמין התנור לגמרי לפי שעה, אין לחוש¹⁰⁶ שמא נקלט ריח האיסור בההיתר, אף על פי ששניהם שמנים. וכן אם אחד מהן מכוסה¹⁰⁷, אין הריח שלו יוצא ממנו ולא ריח אחר נקלט לתוכו.

ויש חולקין¹⁰⁸ על זה ואומרים שריח החמץ בלבד אינו אוסר כלל, כיון שלא נקלט בההיתר מטעם החמץ כלום אפילו משהו¹⁰⁹. ולפיכך אף על פי ששני התבשילין¹¹⁰ הן שמנים, והם מגולין בתוך התנור, שהוא סתום לגמרי¹¹¹, ונשתהו בתוכו כמה ימים, ונקלט ריח החמץ בתבשיל או בצלי של היתר, מותר לאוכלו בפסח.

ובמקום הפסד מרובה או בשעת הדחק, כגון לצורך שמחת יום טוב שאין לו מאכלים אחרים, יש לסמוך על דבריהם¹¹², וכן נוהגין¹¹³. ומכל מקום המחמיר תבוא עליו ברכה:

יא וכל זה כשהאיסור וההיתר שניהם אינן מדברים החריפים, אבל אם אחד מהם הוא דבר חריף ושניהם מגולין בתוך התנור, אפילו בשאר איסורין אסור¹¹⁴, אפילו אם התנור גדול ופתוח¹¹⁵, כמו שנתבאר ביו"ד סי' ק"ח. עיי"ש כל פרטי דין זה:

יב וכל זה כשריח החמץ אינו פוגם בהיתר, אבל אם הוא לפגם בהיתר, יש להתיר בכל ענין¹¹⁶, אפילו אין שם הפסד מרובה, כיון שיש מתירין אפילו טעם לפגם, וכן עיקר, כמו שנתבאר למעלה¹¹⁷:

יג אם סתמו פי התנור בפסח בדף שסותמין בו התנור כל השנה, אף על פי שלא הדיחו הדף כלל קודם שסתמו בו, אף על פי כן כל מה שבתנור מותר¹¹⁸:

היתר ספק ספיקא בתערובת

יד חמץ¹¹⁹ בפסח שנתערב יבש ביבש¹²⁰, כגון חתיכת חמץ באלף חתיכות מצה, ונאבדה אחת מהחתיכות מן העולם לגמרי, כגון שנאכלה בשוגג או שנשרפה¹²¹, הרי כל התערובת מותר¹²², אפילו באכילה¹²³. שאנו תולין לומר אותה החתיכה של חמץ היא שנאבדה מן העולם, כיון שמה שחמץ בפסח אינו מתבטל ברוב אינו אלא מדברי סופרים¹²⁴, וספק דבריהם להקל, ועל דרך שנתבאר ביו"ד סי' ק"י, עיי"ש הטעם, עם כל פרטי דין זה¹²⁵:

טו ואפילו לא נאבדה שום חתיכה מהן, אלא שנתערב מיעוטן ברוב חתיכות אחרות של מצה, ומתערובת זו השניה נתערב מיעוטן ברוב חתיכות אחרות של מצה, הרי התערובת זו השלישית מותרת¹²⁶ באכילה¹²⁷ בתוך הפסח, מטעם שנתבאר ביו"ד סי' ק"י, עיי"ש כל פרטי דין זה¹²⁸:

טז וכל זה ביבש אבל לח בלח שנתערב בתוך הפסח, אפילו נאבד רוב התערובת מן העולם, הרי השאר עומד באיסורו כמו שהיה. וכן אם נתערב מקצת תערובת זה בתערובת שנית, ומהתערובת השנית לתערובת שלישית, ומשלישית לרביעית וכן לעולם¹²⁹, כגון תבשיל שנאסר מחמת חמץ משהו, ונפל מעט רוטב מתבשיל זה לתבשיל אחר, ומתבשיל שני לתבשיל שלישי, ומשלישי לרביעי וכן לעולם, כולם אסורין¹³⁰ באכילה ובהנאה¹³¹. וכן חתיכת בשר שנתבשלה באחד מתבשילין הללו שנאסרו, ונאסרה היא עמהם, ואחר כך נתבשלה עם תבשיל אחר, אף על פי שיש באותו תבשיל ששים כנגד אותה החתיכה, הרי היא אוסרת את הכל¹³².

לפי שמשהו חמץ שנבלע בתבשיל ראשון נתפשט בכל חלקי התבשיל, ואין משהו בתבשיל שלא יהיה בו משהו מטעם החמץ, שמשהו אין לו שיעור, ויכול הוא להתפשט ולהתחלק לאלפי אלפים משהויין, וכשנפל מעט רוטב מתבשיל זה לתבשיל אחר נפל עמו גם משהו מטעם החמץ, ונתפשט משהו זה בכל חלקי התבשיל, וכן לעולם. וכן חתיכת בשר שנתבשלה באחד מתבשילין הנאסרים, קבלה משהו מטעם החמץ משהו שבתבשיל, וכשבישלה בתבשיל אחר היא פולטת מעט מטעם חמץ משהו שבתוכה ואוסרת כל התבשיל.

ואפילו נתערבה חתיכה זו באלף חתיכות יבש ביבש, כולן אסורות¹³³ באכילה¹³⁴, אלא ימכרם לנכרי חוץ מדמי איסור שבהן כמו שנתבאר למעלה¹³⁵.

ויש מתירין¹³⁶ אפילו באכילה אם נתערבה בב' חתיכות אחרות יבש ביבש, כיון שאין בחתיכה זו אלא טעם משהו חמץ. ויש לסמוך על דבריהם במקום הפסד מרובה או שעת הדחק. ויסיר חתיכה אחת לפי המנהג שנתבאר ביו"ד סי' ק"ט¹³⁷:

יז וכן כף שהגיס בו אחד מהתבשילין הללו, ואחר כך הגיס בו ביום (ולמנהג מדינות אלו שאוסרים נותן טעם לפגם בפסח¹³⁸, אפילו הגיס בו אחר מעת לעת להגסה ראשונה הדין כן) תבשיל אחר, אף על פי שיש בו ששים כנגד הכף, הכל אסור בהנאה¹³⁹. וכן כל הכלים ששמשו באותו תבשיל כשהוא חם שהיד סולדת בו, צריך להצניען עד לאחר הפסח.

ואם נתערב אחד מהכלים הללו באלף כלים אחרים¹⁴⁰, צריך להצניען כולן עד לאחר הפסח, שחמץ בפסח אין לו ביטול לעולם בשום ענין¹⁴¹.

ויש אומרים¹⁴² שאם נתערב אחד מכלים הללו בשני כלים אחרים הרי הוא בטל ברוב, כיון שלא נאסר אלא מחמת משהו¹⁴³. ויש לסמוך על דבריהם במקום הפסד מרובה או שעת הדחק. ויסיר כלי אחת לפי המנהג שנתבאר ביו"ד סי' ק"ט¹⁴⁴:

תערובת חמץ קודם זמן איסורו

יח וכל זה בתוך הפסח, אבל קודם הפסח, אפילו בערב פסח משעה ששית¹⁴⁵ עד הלילה, שהחמץ אסור אז באכילה ובהנאה מן התורה, מכל מקום כיון שאין בו כרת לא החמירו בו חכמים יותר מבשאר איסורי תורה¹⁴⁶. ולפיכך הוא מתבטל בששים כשאר איסורין¹⁴⁷, אם נתערב לח בלח. ואם נתערב יבש ביבש נתבטל ברוב¹⁴⁸ כמו בשאר איסורין.

(ואינו נקרא דבר שיש לו מתירין דהיינו לאחר הפסח¹⁴⁹, כיון שאף לאחר הפסח אין לו היתר אלא על ידי שנתבטל¹⁵⁰ ברוב¹⁵¹, שהרי החמץ שהוא עומד בעינו שעבר עליו הפסח אסור בהנאה¹⁵²).

וכן אין ריחו אוסר לדברי הכל¹⁵³.

וכן נותן טעם לפגם מותר בו לדברי הכל, כמו בשאר איסורין¹⁵⁴.

וכן הדין בחמץ נוקשה אפילו בתוך הפסח. דכיון שאין חייבין עליו כרת, הרי דינו כחמץ גמור בערב פסח משש ולמעלה¹⁵⁵:

יט עיסת חמץ שנפלה למים צוננין, אף על פי שנשרית בתוכן מעת לעת, מותר לשתותן בערב פסח משש ולמעלה¹⁵⁶, אחר שסיננן¹⁵⁷. מפני שמן הסתם עיסה של חמץ הוא נותן טעם לפגם במים¹⁵⁸.

וכן שעורים נותנים טעם לפגם במים, שהן מבאישין אותם¹⁵⁹:

כ ככר שלם של חמץ שנתערב אפילו באלף ככרות של מצה, אינו מתבטל בתוכם¹⁶⁰, ואסור לאכול מהתערובת בערב פסח משעה חמישית ואילך¹⁶¹. לפי שככר שלם הוא דבר שבמנין (פירוש שצריך¹⁶² למכרו במנין מחמת חשיבותו, ואינו נמכר באומד¹⁶³ כמו שדרך למכור דברים שאינן חשובין), וכל דבר שבמנין אפילו באלף לא בטל, כמו שיתבאר ביורה דעה סי' ק"י¹⁶⁴:

כא במה דברים אמורים כשהככר הוא אסור מחמת עצמו, שהוא חמץ. אבל ככר של מצה שנאסר מחמת שנבלע בו איסור, כגון שמצאו בו חטה חמוצה שנאפית בתוכו והסירה ממנה, וצריך להסיר ממנה עוד מצה¹⁶⁵, וכן מצה שנתכפלה מקצתה, ואחר שחתך ממנה מקום הכפול שהוא חמץ צריך להסיר ממנה עוד כדי נטילה כמו שיתבאר בסימן תס"א¹⁶⁶, מפני שנבלע בה טעם החמץ. ואם קודם שהסיר ממנה כדי נטילה נתערבה באחרות כולם מותרין, ומותר לאכלם בערב פסח עד הלילה¹⁶⁷, ואין צריך להסיר מהם כלום, שאותה מצה הבלועה מאיסור נתבטלה ברוב. אף על פי שהוא דבר שבמנין אף לאחר שנחתך ממנו מעט¹⁶⁸, מכל מקום הרי היא בעצמה מותרת היא, והאיסור שבתוכה אינו דבר שבמנין¹⁶⁹:

חוזר וניעור בפסח

כב אפילו¹⁷⁰ ככר שנחתך ממנו הרבה ונתבטל חשיבותו, ואחר כך נתערב בפרוסות אחרות של מצה, אסור לאכול וליהנות מהתערובת בתוך הפסח¹⁷¹ מליל ט"ו ואילך, ואפילו להשהותם עד לאחר הפסח אסור כמו שנתבאר בסי' תמ"ב¹⁷². ואע"פ שכבר נתבטל האיסור ברוב קודם הפסח. כיון שאין גוף האיסור נבלל בגוף ההיתר אלא הוא עומד בפני עצמו בתוך התערובת¹⁷³. לפיכך כשמגיע הפסח הרי הוא חוזר וניעור, ואוסר את כל התערובת, כאלו נתערב עכשיו בפסח (ויש חולקין¹⁷⁴. ויש לסמוך על דבריהם בשעת הדחק, כמו שיתבאר¹⁷⁵).

אבל חמץ שנתערב בהיתר לח בלח¹⁷⁶ שהן נבללין, ונתבטל קודם הפסח בס'¹⁷⁷, או מחמת שהוא נותן טעם לפגם¹⁷⁸, מותר לאכלו בתוך הפסח¹⁷⁹. דכיון שגוף האיסור בלול בגוף ההיתר ונתבטל בתוכו, הרי הוא כמי שאינו בעולם כלל¹⁸⁰, ואינו חוזר וניעור בפסח.

ויש חולקין¹⁸¹ על זה ואומרים, כיון שיש משהו ממשות החמץ בתוך התערובת¹⁸², אע"פ שהוא בלול בגוף ההיתר, הוא חוזר וניעור בפסח, ואוסר את התערובת.

ויש מחמירין¹⁸³ עוד, דאפילו אם אין בתוך התערובת כלום מממשות החמץ אפילו משהו, אלא שנפלט לשם טעם משהו חמץ ונתבטל בתוכו קודם הפסח, הרי הוא חוזר וניעור בפסח. כגון תרנגולת מבושלת שמצא בה חטה מחומצת, והסיר ממנה החטה קודם הפסח¹⁸⁴, אסור לאוכלה בתוך הפסח¹⁸⁵, מפני שטעם משהו שנפלט מן החטה לתרנגולת חוזר וניעור, ואוסר את כל התרנגולת.

והלכה כסברא הראשונה¹⁸⁶. ומי שרוצה להחמיר כאחת משתי סברות האחרונות, יחמיר לעצמו, אבל לא יורה כן לאחרים.

אבל אם לא הסיר החטה מן התרנגולת עד שנכנס הפסח¹⁸⁷, אע"פ שהוציא את התרנגולת מהקדירה קודם כניסת הפסח והניחה בקערה בלא רוטב¹⁸⁸, אם כשנכנס הפסח היתה התרנגולת עדיין חמה בכדי שהיד סולדת בו, אפילו לא היתה חמה אלא רגע אחד, הרי באותה רגע שבתוך הפסח חזרה החטה ופלטה טעם משהו לתוך התרנגולת ואוסרת¹⁸⁹ את כולה, אם התרנגולת היא שמינה. ואם היא כחושה צריך להסיר ממנה במקום החטה כעובי רוחב גודל¹⁹⁰. ולמנהג מדינות אלו שאין מחלקין בין כחושה לשמינה¹⁹¹, הרי כל התרנגולת אסורה בכל ענין:

כג כלי¹⁹² שהיא בלוע מחמץ שנתערבה בכלים אחרים, אינו מתבטל בתוכם אפילו הן אלף¹⁹³. וצריך להגעיל את כולם, אם רוצה להשתמש בהן בחמין לצורך אכילת הפסח, או לצורך אכילת ערב פסח משעה ה' ואילך¹⁹⁴. דכיון שעל ידי הגעלה אפשר להפריד מן הכלים את האיסור הבלוע בכלי, הרי זה כדבר שיש לו מתירין שאינו בטל לעולם¹⁹⁵ (ואע"ג דבשאר איסורין לא קיימא לן הכי, כמ"ש ביו"ד סי' ק"ב¹⁹⁶. מכל מקום בחמץ בפסח מחמירין טפי).

לפיכך אם היה כלי זה שנבלע בו חמץ כלי חרס שאינו נכשר בהגעלה, הרי הוא מתבטל ברוב כלי חרס אחרים של היתר¹⁹⁷, ומותר להשתמש בכל הכלים בחמין בערב פסח עד הלילה, ומותר לאכול חמין הללו בתוך הפסח. אבל אסור להשתמש בהן בחמין בתוך הפסח, כדין יבש ביבש שנתבטל ברוב קודם הפסח, שהוא חוזר וניעור בפסח¹⁹⁸:

פת שנשרה בצונן קודם הפסח

כד פרוסת¹⁹⁹ פת שנפל ליין צונן²⁰⁰, אע"פ שנטלה משם קודם הפסח, מכל מקום יש לחוש שמא נתפררו ממנו פירורין דקין ונשארו בתוך היין²⁰¹.

ולפיכך אם לא סיננו את היין עד שנכנס הפסח, הרי נפלט טעם הפירורין לתוך היין בפסח²⁰² על ידי שנכבשו בתוכו מעת לעת²⁰³, דהיינו משעה שנפל לתוכו עד שעה שמסננו בתוך הפסח²⁰⁴, שבסוף המעת לעת נעשה כמבושל כמ"ש ביו"ד סי' ק"ה²⁰⁵, ואז הוא פולט והולך טעמו לתוך היין, ונאסר כל היין אפילו בהנאה, ואסור להשהותו עד לאחר הפסח²⁰⁶.

במה דברים אמורים כשסיננו בתוך הפסח ומצא בו פירורין דקין. אבל אם עדיין לא סיננו, מותר להשהותו עד לאחר הפסח²⁰⁷. וכן מותר ליהנות ממנו בכל מיני הנאות בתוך הפסח²⁰⁸. כיון שכבר הסיר ממנו קודם הפסח את הפת שנפל לתוכו, ואין בו אלא חשש בעלמא שמא נשארו בו פירורין, ודי לאסור אותו בשתיה. ואם נתערב מיין זה ליין אחר גם הוא אסור בשתיה²⁰⁹.

ואם סינן אותו קודם הפסח מותר לשתותו בפסח בכל ענין, אפילו יש כמה ימים משעה שנפל הפת לתוכו עד שעה שמסננו, שאף שנפלט טעם הפת לתוך היין, הרי כבר נתבטל בס' קודם הפסח ואינו חוזר וניעור²¹⁰:

[ואפילו אם סיננו בתוך הפסח ולא מצא שום פירור על המסננת, אף על פי כן יש לחוש שמא היה בו פירור דק מאד שאינו נרגש בראות העין, מחמת שהוא מעורב בלחלוחית יין שעל פי המסננת, ונפלט טעמו בפסח לתוך היין²¹¹.

ומכל מקום אם אין מעת לעת משעה שנפל הפת לתוך היין עד שעה שמסננו בתוך הפסח²¹², אין לחוש שמא נפלט טעם הפירורין לתוך היין כמו שהוא צונן²¹³. ואף על פי שיש מחמירין²¹⁴ בחמץ בפסח אפילו נשרה החמץ בצונן כמו שיתבאר בסימן תס"ז²¹⁵, מכל מקום כיון שאין כאן חמץ גמור, אלא ספק שמא נשארו בו פרורין דקין, יש להקל בדבר²¹⁶.

ואפילו אם כשסיננו בתוך הפסח מצא פירורין על פי המסננת, שבודאי היו בתוך היין בפסח. מכל מקום אם הוא שעת הדחק²¹⁷, כגון שהוא צריך ליין זה לארבע כוסות או לקידוש ולהבדלה, יש לסמוך על האומרים²¹⁸ שחמץ בפסח אינו אוסר בפחות ממעת לעת²¹⁹].

כה וכשמסננו בין קודם הפסח²²⁰ בין תוך הפסח²²¹ צריך ליזהר לסננו בבגד עב קצת, שלא יוכל שום פירור דק לעבור תוך נקבי הבגד²²².

לפיכך אם נפל פת לתוך מי דבש²²³, אם הוא עב קצת, שלא יוכל לעבור בגד²²⁴ שהוא עב קצת, אין לו תקנה לשתותו בפסח²²⁵, אע"פ שהסיר ממנו את הפת שנפל לתוכו, שמא נשארו שם פירורין דקין:

נמלח או נשרה בכלי חמץ

כו כל²²⁶ מיני מלוחים מותר לאכלם בפסח מן הדין בלא שום שרייה והדחה כלל²²⁷, אע"פ שלא נזהרו בהן מחימוץ, דהיינו שלא בדקו את המלח מפירורי חמץ שדרך להמצא בו²²⁸, שהרי אע"פ שהיו בו פירורי חמץ כבר נימוסו ונימוחו, ונתבטלו בס' קודם הפסח²²⁹.

ואפילו²³⁰ נמלחו בתוך כלי של חמץ בן יומו²³¹, דהיינו שנשתמשו בו חמץ בחמין תוך מעת לעת למליחה²³², שעדיין לא נפגם חמץ הבלוע בכלי. אף על פי כן אין המלח מפליטו מן הכלי ומבליעו באוכל הנמלח בתוכו²³³, לפי שאין כח במלח אלא להפליט מוהל מן האוכל שהוא רך, אבל לא מן הכלי שהוא קשה²³⁴:

כז במה דברים אמורים במיני מלוחים יבשים, כגון גבינה מלוחה, ודגים מלוחים, שאינן שרוים במים או בציר מעת לעת בתוך כלי חמץ. אבל אם היו שרוים במים, או בציר, מעת לעת²³⁵, אפילו לא היה הכלי בן יומו בשעה שנתנו המליח לתוכו, אסור (ועיין ביורה דעה סי' ק"ה²³⁶ דלא נאסר אלא מה שמונח ממנו בתוך המים והציר, אבל המקצת שיוצא חוץ מהמים והציר לא נאסר) לאכלו, אפילו ביום טוב האחרון של גליות²³⁷, אע"פ שהוציא מהכלי של חמץ קודם הפסח, והדיחו יפה יפה, בכלי של פסח, מן המלח הדבוק בו, מכל מקום כיון שנכבש מעת לעת בתוך כלי של חמץ, הרי נפלט טעם החמץ מן הכלי לתוכו על ידי כבישה זו, שכל הכבוש מעת לעת הרי הוא כמבושל.

ואע"פ שהכלי לא היה בן יומו, ונפגם טעם החמץ שבתוכו, מכל מקום כשהטעם הפגום נבלע לתוך המליח, שהוא חריף וחזק מחמת טעם המלח שנכנס בו, הרי טעם פגום זה נהפך בו לשבח, שהחריפות מבטל את פגימתו²³⁸:

כח במה דברים אמורים במליח שהוא מלוח הרבה מאד, כמו שהוא דרך למלוח בשר או דגים כדי שיתקיימו זמן מרובה ומרבים בהם מלח²³⁹, ולפיכך אף שהן שרוין במים אין המים מבטלין חריפותן. אבל אם אינו מלוח כל כך, אינו נקרא דבר חריף, כיון שהוא שרוי במים הן מבטלין את חריפותו²⁴⁰. ולפיכך אפילו אם היה הכלי בן יומו בשעה שכבשוהו לתוכו, מותר לאכלו בפסח, שהרי לא נפלט החמץ מהכלי לתוכו עד סוף מעת לעת²⁴¹ משעה שנכבש, וברגע ההיא שבסוף המעת לעת, כבר יש יותר ממעת לעת משעה שנבלע החמץ לתוך הכלי, וכבר נפגם טעמו²⁴²:

כט במה דברים אמורים כשנתן עליו המים קודם שנראה הציר בתוך הכלי של חמץ שנכבש בתוכו. או אפילו לא נתן עליו את המים עד לאחר שנראה ציר בתוך הכלי, אלא שלא שהה הציר בתוך הכלי (קודם שנתן עליו מים) כשיעור בישול, דהיינו בכדי שאם היה נותן הכלי עם הציר שבתוכו על גבי האור היה הציר מתחיל להרתיח²⁴³. אבל אם לא נתן עליו מים עד לאחר ששהה הציר בתוך הכלי כשיעור בישול, אם היה הכלי בן יומו²⁴⁴, אסור לאכול מהמליח שנכבש בתוכו אפילו ביום טוב האחרון²⁴⁵, לפי שהציר הוא דבר חריף²⁴⁶, כיון שהוא יוצא מהמליח על ידי כח המלח שעליו הרי כל כח המלח בציר, ודינו כרותח גמור כמ"ש ביורה דעה סי' ס"ט²⁴⁷ וצ"א²⁴⁸, וכיון ששהה הציר בכלי כשיעור בישול הרי הוא כאלו נתבשל בתוכו, ונבלע חריפות הציר בתוך הכלי²⁴⁹, ועל ידי כן נעשה טעם החמץ הבלוע בכלי חריף מעט על ידי חריפות הציר שנכנס בתוכו. וכיון שטעם החמץ הבלוע בכלי נעשה חריף מעט בעודו משובח, דהיינו בעוד שהכלי הוא בן יומו²⁵⁰, אינו נפגם לעולם אפילו לאחר כמה ימים²⁵¹:

ל ומכל מקום אם הוא יודע שיעור המקום מן הכלי שהיה בו הציר קודם שנתן בו המים, וברור לו שיש ששים במליח הנכבש עם מי הכבישה כנגד אותו מקום מן הכלי בכל עוביו²⁵², מותר לאכול מליח זה בפסח, שהרי לא נכנס חריפות הציר אלא באותו מקום מן הכלי שהיה מונח עליו, ושאר החמץ הבלוע בשאר הכלי הוא נותן טעם לפגם בשעה שנפלט לתוך המליח, דהיינו לאחר מעת לעת משעה שנכבש המליח במים בתוך כלי זה²⁵³:

לא ומכל מקום לפי מנהג מדינות אלו שאוסרין נותן טעם לפגם בפסח²⁵⁴, אסור לאכלו בפסח בכל ענין, אלא אם כן הוציאו קודם הפסח מן הכלי של חמץ שהיה שרוי בתוכו²⁵⁵.

אבל כשהוא שרוי בתוכו בתוך הפסח, אף על פי שלא עבר עדיין מעת לעת משעה שנשרה בתוכו עד שעה שהוא רוצה לקנותו ולאכלו בפסח, וכל צונן שהוא שרוי בכלי אינו מפליט כלום מהכלי פחות [מ]מעת לעת כמו שיתבאר בסי' תס"ז²⁵⁶, מכל מקום לכתחלה טוב ליזהר מלקנותו אם אין שם שעת הדחק²⁵⁷. אבל אם יש שעת הדחק מותר לקנותו ולאכלו בפסח, אם עדיין לא עבר מעת לעת משעה שנשרה בכלי של חמץ עד שעה שמוציאו מתוכו בפסח.

אבל אם כבר עבר מעת לעת אסור לאכלו בפסח אפילו על ידי שרייה והדחה, ואפילו אם כלי זה של חמץ זה שנכבש בתוכו לא נבלע בו מעולם כל כך חמץ שלא יהיה בדבר שנכבש בתוכו ס' כנגד החמץ הבלוע בכלי, מכל מקום כיון שהוא כבוש בתוכו בתוך הפסח וחמץ בפסח במשהו²⁵⁸, ואין לו ביטול לעולם, אפילו הוא נותן טעם לפגם לפי מנהגינו:

לב אבל אם הוציאו מהכלי של חמץ קודם הפסח, אף על פי שהוא מלוח הרבה מאוד והיה כבוש בתוך הכלי כמה ימים, מכל מקום אם לא נבלע מעולם כל כך חמץ בכלי זה שלא יהיה במליח זה ס' כנגדו, מותר לאכלו בפסח. שאף אם נפלט החמץ מהכלי לתוכו, הרי נתבטל בס' קודם הפסח²⁵⁹, ואינו חוזר וניעור בפסח²⁶⁰:

לג בשר שמלחוהו בתוך כלי של חמץ, אפילו הוא בן יומו, ונכבש בתוכו כמה ימים בתוך הציר שנפלט ממנו, אף על פי שנמלח הבשר הרבה מאד, והרי חריפותו מבטל פגימת טעם החמץ שנפלט לתוכו²⁶¹. מכל מקום אם אחר כך נתייבש הבשר, כמו שהוא דרך לייבש בשר כדי שיתקיים לזמן מרובה, מותר לאכלו בפסח, דכיון שנתייבש נתבטל טעם החמץ שבתוכו²⁶²:

לד ואם²⁶³ בשר יבש זה היה תלוי בחדר שמרקדין שם קמח, אין שרייה והדחה מועיל לו להתירו בפסח, שהקמח אינו עובר על ידי הדחה²⁶⁴, ואדרבה הוא מתדבק ונעשה פירורי בצק דקין מאד ונדבקין מאד בבשר²⁶⁵:

לה וכן שאר אוכלין ומשקין וכלים של פסח, צריך להזהיר לעם שלא ירקדו קמח בסמוך להם, מקום שאבק הקמח יכול להגיע אליהם²⁶⁶:

חומרת מלוחים בפסח

לו וכל זה מעיקר הדין²⁶⁷ , אבל כבר נהגו במדינות אלו להחמיר לכתחלה, שלא לאכול בפסח עד יום טוב האחרון של גליות²⁶⁸, כל מיני מלוחים שלא נזהרו לבדוק המלח מפירורי חמץ הנמצאים בו²⁶⁹. לפי שאנו חוששין שמא יש עליהן עדיין פירור דק של חמץ בעין שנדבק בו מן המלח²⁷⁰, ומחמת דקותו אינו נראה לעין²⁷¹.

ואפילו אם הוא רוצה לשרותן במים ולהדיחן יפה, ונמצא שאף אם היה עליהם משהו חמץ בעין כבר יעבור על ידי שרייה והדחה, אף על פי כן אסור, גזירה שמא ישכח ויאכלנה בלא הדחה²⁷².

במה דברים אמורים במיני מלוחים שדרך לאכלם בכל השנה בלא הדחה, כגון דגים לחים מלוחים שנמלחו מזמן קרוב²⁷³, ומיני קישואין (שקורין אוגרקעס) ולימוני"ש מלוחים וכבושים, וגבינה מלוחה, וכל כיוצא בהן. אבל מיני מלוחים שבכל השנה אינן נאכלים בלא הדחה, כגון דגים יבישים²⁷⁴, או המלוחים בחבית (שקורין הערינג), שהן מלוחין מזמן מרובה ואינן נאכלין בלא הדחה, ובשר מלוח, אפילו הוא לח ואפילו נמלח מקרוב, אין דרכו להאכל בלא הדחה. ולפיכך אין לחוש שמא ישכח להדיחו, ומותר לאכלו בפסח²⁷⁵, על ידי הדחה, שישרנו שלש פעמים²⁷⁶ במים [קודם הפסח, בתוך כלי של פסח, וידיחנו יפה], ויעבור מעליו משהו חמץ הדבוק בו. [והמחמיר בכל ענין] הרי זה משובח²⁷⁷:

לז אבל כרכשות יבישות שנמלחו במלח שלא נבדק מהחמץ, אין שרייה והדחה מועיל להן להתירן לאכלן בפסח²⁷⁸, אפילו אם המולייתא שבפנים הוא מבשר שנמלח ונכשר לשם פסח, מכל מקום הרי בשעה שמלחו הכרכשות להכשירן מידי דמן, מלחו אותן בצד החיצון שלהם, מקום שהשומן דבוק שם, כמו שנתבאר ביורה דעה סימן ע"ה²⁷⁹, ואחר כך מהפכין אותם, וצד החיצון שנמלח הוא מבפנים, והאיך תועיל לו הדחה שמבחוץ²⁸⁰:

לח וכל מנהגים אלו הן לכתחלה, אבל בדיעבד²⁸¹, שכבר בישל אחד מדברים הללו²⁸² בלא²⁸³ שום הדחה ושרייה, ואי אפשר לקיים אותם עד לאחר הפסח שלא יתקלקל²⁸⁴, מעמידין על עיקר הדין²⁸⁵, ומותר לאכלו בפסח.

ואין צריך לומר אם נתערב אחד מדברים הללו בדברים אחרים, אפילו בפחות מס'²⁸⁶, מותר לאכול כל התערובות בתוך הפסח, אפילו אפשר לקיימו עד לאחר הפסח²⁸⁷:

לט אם הוא שעת הדחק²⁸⁸, שאין לו בשר אחר ליום טוב רק כרכשות הממולאים בבשר שנמלח במלח שלא נבדק מפירורי חמץ²⁸⁹, וגם נחתך דק דק בסכין של חמץ, אע"פ שמן הסתם לא היה הסכין מקונח יפה קודם שחתך בו הבשר, ויש אומרים²⁹⁰ שכל סכין של חמץ שאינו מקונח יפה אי אפשר שלא יהא משהו חמץ דבוק בו, ואם כן יש לחוש שמא על ידי דוחק הסכין בבשר בחתיכתו נפרד משהו חמץ מן הסכין ונדבק בבשר, וכשמגיע הפסח עדיין החמץ משהו בעין בתוך הבשר שבכרכשות²⁹¹. כיון²⁹² שהוא שעת הדחק, יש לסמוך על דברי האומרים²⁹³ דסתם סכין שמחתכין בו מקונח הוא מן החמץ הדבוק בו, שהחמץ אינו דבר הנסרך ונדבק, ובקינוח מעט הוא נפרד מהסכין²⁹⁴:

מ במה דברים אמורים כשאין במילוי שבתוך הכרכשות לא שום ולא בצל ולא שאר דבר חריף²⁹⁵. אבל אם יש בו אחד מהדברים החריפים, אסור לאכול כרכשות אלו²⁹⁶, אפילו ביום טוב האחרון של גליות²⁹⁷. ואם נפל מהם לתוך התבשיל²⁹⁸, אם הוא בתוך הפסח הרי הם אוסרין את התבשיל במשהו. שהרי הדבר החריף שבתוכו בוודאי נחתך בסכין של חמץ [כיון שלא היתה כוונתו לאכול מהן בפסח²⁹⁹, וכל דבר חריף שנחתך בסכין של חמץ³⁰⁰], אפילו היה מקונח ונקי ולא היה בן יומו אסור לאכלו אפילו ביום טוב האחרון ואוסר את תערובתו במשהו בתוך הפסח, כמו שיתבאר³⁰¹:

מא במה דברים אמורים בשום ובצל שבתוך המולייתא. אבל שום שחותכין אותו דק דק ומערבין אותו במלח שמולחין בו בשר לייבש כדי שיהיה ריח השום נודף לתוך הבשר, מותר לאכול הבשר בפסח על ידי שרייה והדחה³⁰². שאף שהשום נחתך בסכין של חמץ, מכל מקום על ידי שרייה והדחה נופל עיקר כל ממשות השום מעל גבי הבשר, ולא נשאר בו אלא ריחו³⁰³, וריח זה אינו אלא מהשום בלבדו, ואין בו כלום מריח חמץ הבלוע בסכין שנחתך בו השום³⁰⁴:

מב אם³⁰⁵ הוא שעת הדחק, שאין לו בשר ליום טוב רק דגים מלוחים, או בשר מלוח, שנמלחו במלח שלא נבדקו מפירורי חמץ, ולא הדיחם קודם הפסח, מותר לשרותם ולהדיחם בתוך הפסח³⁰⁶.

ואפילו בתוך כלי של חמץ, אם אין לו כלי של פסח, ובלבד שלא ישרה בתוכו מעת לעת³⁰⁷, שבפחות ממעת לעת אין מים צוננין מפליטין כלום מהכלי כמו שיתבאר בסי' תס"ז³⁰⁸:

שומן שהתיכוהו קודם הפסח

מג אסור לאכול בפסח עד יום טוב האחרון³⁰⁹ מהשומן שהתיכוהו קודם הפסח, אם לא נתכוונו בהתכתו³¹⁰ כדי לאכלו בפסח, שבוודאי לא נזהרו בו מחימוץ בשעת התכתו, ויש לחוש שמא נתערב אז בתוכו פירור חמץ משהו³¹¹, ועדיין הוא עומד בעינו בתוך השומן, שהרי הפירור אינו מתערב ונבלל יפה בתוך השומן, שיתבטל בס' קודם הפסח³¹².

ומכל מקום אם נתערב במאכלים אחרים בתוך הפסח, אינו אוסר תערובתו במשהו, אלא מתבטל הוא בס', כיון שאין בו אלא חשש משהו חמץ. ובמקום הפסד מרובה או בשעת הדחק יש להקל אפילו אם נתערב בפחות מס'³¹³.

ואם חזר והתיך שומן זה קודם הפסח וסינן אותו³¹⁴ בבגד עב קצת³¹⁵ כדי לאכלו בפסח, הרי זה מותר כמו שנתבאר למעלה³¹⁶.

אבל בפסח אין סינון מועיל לו, שהרי צריך להתיכו קודם הסינון³¹⁷, ונמצא שאם היו בתוכו פירורי חמץ, אף על פי שסיננו מתוכו, הרי כבר נתבשלו בתוכו ונפלט טעמן לתוכו, וחמץ בפסח במשהו. וגם יש לחוש שמא היו בתוכו פירורי חמץ ונימוחו על ידי הבישול:

מד ואפילו הוא אומר ברי לי שלא נתערב בזה שום פירורי חמץ בשעה שהתיכוהו קודם הפסח, אין זה כלום, לפי שאין זוכר אלא דבר שעשה במתכוין, ודבר שנתכוין נזהר לעשותו, אבל זה שבשעה שהתיך את השומן לא היה דעתו על הפסח, ולא נתכוין להזהר בו מפירורי חמץ, אם כן אף אם נתערב בו פירור משהו לא היה דעתו עליו ולא השגיח בו, ואינו נזכר מזה לאחר זמן³¹⁸:

מה אבל אם נתכוין בהתכתו כדי לאכול ממנו בפסח, ונזהר בו מפירורי חמץ, אע"פ שהתיכו בתוך קדירה של חמץ בת יומה, מותר לאכלו בפסח. שהרי אין בו אלא נותן טעם בן נותן טעם של היתר, כלומר שלא נפלט לתוך השומן שום טעם מן החמץ עצמו, אלא מן החמץ נפלט לקדירה ומקדירה לשומן, והרי יש כאן [נותן טעם] בן נותן טעם ועדיין הכל היתר³¹⁹, כיון שעדיין לא הגיע הפסח ולא נאסר החמץ כלל³²⁰, ולפיכך מותר לאכלו בתוך הפסח, דכל טעם שאינו נפלט ממשות המאכל עצמו הוא קלוש מאוד, וכשהוא נבלע בתוך מאכל אחר, בשעה שטעם זה מותר עדיין באכילה, אין בו כח לאסור אחר כך כשיגיע זמן איסורו³²¹.

ויש חולקין על זה³²² ואומרים, שלא התירו נותן טעם בן נותן טעם של היתר, אלא כשההיתר והאיסור הן שמות מחולקין שאין שמותיהן שוין זה לזה, כגון בשר בחלב, שבשר לבדו הוא היתר גמור ושמו בשר, ונותן טעם בן נותן טעם שלו מותר לאכלו בחלב, דכיון שטעם הבשר נקלש כל כך, אין בו ממשות כל כך שיוכל לחול עליו שם חדש של איסור, דהיינו שם בשר בחלב. אבל נותן טעם בן נותן טעם של חמץ, אף על פי שקודם הפסח הוא עדיין של היתר, מכל מקום כשמגיע זמן איסורו לא חל עליו שם חדש, שהרי מתחלה אף על פי שהיה קלוש מאוד היה שמו חמץ ועכשיו שמו חמץ, אלא שעד עכשיו לא אסרו הכתוב ועכשיו הוא כחתיכת נבילה³²³, וכיון שאין כאן שם חדש אלא איסור הבא מאליו, יכול הוא לחול אפילו על טעם קלוש כזה, כיון שמאליו הוא נאסר. ולפיכך אסור לאכול משומן זה אפילו בערב פסח משעה חמישית ואילך, ואפילו ביום טוב האחרון³²⁴.

אבל אם קודם הפסח עירה שומן זה כשהוא רותח לתוך כלי אחר, מותר להשתמש באותו כלי בפסח בלא הכשר. דכיון שטעם חמץ שבשומן הוא קלוש מאוד, אין בו כח להקרות שם חמץ לאותו מעט שומן שנבלע בתוך הכלי, כדי שיאסר כשיגיע הפסח³²⁵.

במה דברים אמורים בשומן וכיוצא בו בדברים שאינם חריפים, אבל דבר חריף שנתבשל בכלי חמץ, אף על פי שלא היה בן יומו ועירה אותו כשהוא רותח לתוך כלי אחר של פסח, אסור להשתמש בו בפסח בלא הכשר, אפילו ביום טוב האחרון. לפי שהחריפות מוציא את עיקר וגוף הטעם הבלוע, והרי זה כאלו היה מקבל הדבר חריף את טעם החמץ מן ממשות החמץ עצמו, ולא על ידי הכלי³²⁶, ונמצא שדבר החריף הוא נותן טעם ראשון של החמץ, והכלי של פסח שעירוהו לתוכו הוא נותן טעם שני, ועדיין יש עליו שם טעם חמץ, ונאסר כשמגיע הפסח.

ולענין הלכה יש להחמיר לכתחלה כסברא האחרונה³²⁷.

אבל אם בתוך הפסח נתערב השומן זה במאכלים אחרים, אינו אוסר במשהו³²⁸, כמו שאם היה בלוע בתוכו טעם ממשות החמץ עצמו, אלא מתבטל הוא בס'. כיון שלפי סברא הראשונה מותר לאכלו בלא שום ביטול. ויש אומרים³²⁹ שאפילו ס' אין צריך לבטלו, לפי שבדיעבד סומכין לגמרי על סברא הראשונה. ויש לסמוך על דבריהם במקום הפסד מרובה או שעת הדחק³³⁰:

יין שנתבשל ונשרה קודם הפסח

מו וכן הדין ביין³³¹ מבושל ומי דבש וכיוצא בהן, שנתבשלו בכלי חמץ בן יומו קודם הפסח, שאסור לשתותן בפסח³³², אפילו ביום טוב האחרון של גלויות³³³.

ואפילו אם אינו יודע אם נתבשלו בכלי שהוא בן יומו או בכלי שאינו בן יומו, וסתם כלים אינן בני יומן³³⁴, מכל מקום משום חומרת חמץ יש להחמיר ולחוש שמא היה הכלי בן יומו³³⁵, ואין לשתות שום משקה שנתבשל בסתם כלי אלא אם כן בידוע שאינו בן יומו³³⁶.

והוא שלא יהיה דבר חריף. אבל אם הוא דבר חריף, כגון מרקחת שנעשה מדבר קיוהא וחריף, אין לאכלו אפילו ביום טוב האחרון³³⁷, שהחריפות מבטל את פגימות הטעם שנפלט מהכלי שאינו בן יומו ונעשה בו טעם לשבח³³⁸.

[לפיכך אם העמיד גבינה קודם הפסח³³⁹ בחלב (צלול³⁴⁰) הנמצא בתוך הקיבה, שהוא חריף וחמוץ³⁴¹, ומעמידין בו גבינות, וזה החלב היה מעת לעת³⁴² בתוך כלי של חמץ, אפילו לא היה בן יומו, אסור לאכול גבינה זו בפסח אפילו ביום טוב האחרון.

אלא אם כן יש בחלב שהעמיד ממנו הגבינה ס' כנגד החלב של קיבה שהעמיד בו³⁴³, או שיש בו ס' כנגד הכלי של חמץ שחלב הקיבה היה בתוכה מעת לעת, דנמצא שטעם חמץ שבחלב הקיבה נתבטל בס' בתוך חלב הגבינה קודם הפסח, ואינו חוזר וניעור בפסח³⁴⁴. ולא אמרו דבר המעמיד אפילו באלף לא בטל³⁴⁵, אלא כשהדבר המעמיד הוא אסור מחמת עצמו, אבל אם אינו אסור אלא מחמת שנבלע בו איסור, כגון טעם חמץ הבלוע בחלב הקיבה, הרי הוא מתבטל בס', כמו שנתבאר ביו"ד סי' פ"ז³⁴⁶, שהרי איסור הבלוע אינו מעמיד כלל].

וכן מי דבש שנתבשל ביורה שבישלו בה יי"ש, אפילו יש כמה ימים בין ב' הבישולים, אסור לשתותו אפילו ביום טוב האחרון. שהיי"ש הוא חריף מאד, ומחמת חריפותו אין טעמו (הבלוע ביורה) נפגם אפילו לאחר כמה ימים³⁴⁷, והוא נותן טעם לשבח במי דבש³⁴⁸. לפיכך אין ליקח ביום טוב האחרון³⁴⁹ מי דבש של כל השנה, אלא מישראל שיודע שלא בישלו ביורה שבישל בה יי"ש³⁵⁰, וגם נזהר מלהחמיצו בשמרים של שכר³⁵¹:

מז דבר שאינו חריף שנתבשל בכלי חמץ שידוע שלא היה בן יומו, כגון שבישלו לשם הפסח³⁵², וקודם הפסח עירה אותו מהכלי חמץ לתוך כלי של פסח³⁵³, מותר לו לשתותו בפסח, כמו שנתבאר למעלה³⁵⁴, שכל נותן טעם לפגם שנעשה קודם הפסח, אינו חוזר וניעור בפסח.

ומכל מקום לכתחלה אסור לבשל לשם פסח בכלי של חמץ שאינו בן יומו, שאסור לעשות נותן טעם לפגם לכתחלה³⁵⁵ כמו שיתבאר ביו"ד סי' ק"ג³⁵⁶.

אבל אם לא בישלו לשם הפסח, אע"פ שהוא אומר ברי לי שלא היה הכלי בן יומו מבליעת החמץ בשעה שנתבשל בו, אין זה כלום³⁵⁷, ואין לשתות ממנו עד יום טוב האחרון³⁵⁸. דכיון שבשעה שבישלו לא היתה דעתו על הפסח, ולא היה צריך לדקדק אם הכלי אינו בן יומו, ואף לפי דבריו שאומר שברי לי שלא היה בן יומו, הרי הוא לא נתכוין לכך, ואין אדם זוכר מה שנעשה שלא במתכוין³⁵⁹ כמו שנתבאר למעלה³⁶⁰.

אבל אם בשעה שבישלו דקדק ונזהר שלא לבשלו בכלי שהוא בלוע מחמץ, אע"פ שלא היתה כונתו לשם הפסח, אלא מחמת דבר אחר נזהר בזה, כגון שבישלו בכלי חדש לרפואה וכיוצא בזה, מותר לשתותו בפסח³⁶¹.

ומכל מקום מחמת חשש שמא נתערב בו פירור חמץ משהו, צריך לסננו קודם הפסח³⁶². ואם לא סיננו קודם הפסח צריך לסננו בתוך הפסח, ואם לא מצא שום פירור חמץ על פי המסננת מותר לשתותו. ואין אנו חוששין שמא יש פירור דק שאינו נראה³⁶³, כיון שלא ראינו מעולם שנפל לתוכו חמץ:

מח המבשל מי דבש לצורך הפסח ורוצה להחמיצו, לא ישפכנו לתוך כלי המיוחד לכך (שקורין קוואסניק בלשון רוסיא), שהוא מחמץ כל מי דבש ששופכין לתוכו, לפי שהכח המחמץ הבלוע מאותו כלי הוא מחמת שמחמיצין בתוכו מי דבש כל השנה, והן חמץ גמור, שנתחמצו בשמרי שכר³⁶⁴, וגם נתבשלו ביורה של שכר או של יי"ש³⁶⁵:

מט יש נוהגין להחמיר שלא להסתפק בפסח מחומץ יין שמסתפקין ממנו כל השנה, אע"פ שנזהרו שלא לשאוב ממנו בכלי חמץ, מכל מקום חוששין שמא החזירו לתוכו חומץ שנשאר מסעודה, ולפעמים יש בחומץ זה מפירורי לחם שנפלו בתוך הסעודה³⁶⁶. ובמקומות הללו שאין חומץ יין מצוי אין נוהגין להחמיר בזה, כיון שאי אפשר למצוא חומץ אחר בקל³⁶⁷:

נ במקומות שמערבין צוקר בחומץ יין, אין להסתפק ממנו בפסח³⁶⁸, אלא אם כן סיננו קודם הפסח³⁶⁹ עיין סימן תס"ז³⁷⁰:

נא יש נזהרין כל שלשים יום לפני הפסח³⁷¹ שלא לשאוב בכלי חמץ מן יין וחומץ המוצנע לפסח³⁷², אלא אם כן הכלי חמץ הוא מורק ושוטף שאין בו שום ליכלוך חמץ³⁷³. ואם לא נזהרו ושאבו ממנו בכלי חמץ שאינו מורק ושוטף נזהרין שלא לשתותו בפסח³⁷⁴.

אבל מעיקר הדין אין כאן חשש איסור³⁷⁵, שהרי סתם כלים הן נקיים ואין בהם ליכלוך בעין, כמו שנתבאר ביו"ד סי' צ"ה³⁷⁶. ומה שבלוע בדופני הכלי אינו נפלט בצונן, אלא על ידי כבישה מעת לעת, כמו שיתבאר ביו"ד סי' ק"ה³⁷⁷:

נב יין לבן שהוכהה מראיתו, ורוצים לתקנו על ידי שמשימין לתוכו מעט חלב בהמה ומעט חלב חטה, צריכין להזהר שיהיה בהיין ששים כנגדן, גזירה שמא ישתה ממנו בפסח, או שמא ישתה אותו עם בשר, כיון שאין החלב ניכר בו³⁷⁸.

אבל כשיש בו ס' אין כאן חשש איסור. ואע"פ שאסור לבטל איסור בידים בס'³⁷⁹, מכל מקום כיון שאין כוונתו לתקנו כדי לשתותו עם בשר, או כדי לשתותו בפסח, אלא כוונתו לתקנו כדי לשתותו לבדו קודם הפסח, או לאחריו, אם כן אינו מבטל שום איסור כלל³⁸⁰. ואחר שנתבטל החלב בס' בתוך היין מותר לשתותו עם בשר³⁸¹.

אבל אסור לשתותו בפסח (אלא אם כן סיננו קודם הפסח³⁸²), לפי שיש לחוש שמא אין כל חלב חטה בלול יפה יפה בתוך היין, אלא נצלל ממנו מעט וירד למטה והוא עומד בעינו בתוך היין בפסח³⁸³, ונפלט ממנו טעם משהו לתוך היין³⁸⁴:

נג חבית של יין שיש בה משהו בצק שדבקו בו נסרים, אע"פ שבצק זה הוא חמץ נוקשה³⁸⁵, אסור לשתות מיין של חבית זו בפסח, לפי שנפלט ממנו טעם משהו לתוך היין בפסח³⁸⁶, ואינו מתבטל בס', כיון שהוא נתן היין בידים לתוך חבית זו שיש בה בצק דבוק, הרי זה כמתכוין לבטל איסור בידים³⁸⁷, ולפיכך אין לו ביטול עולמית, כמ"ש ביו"ד סי' צ"ט³⁸⁸.

ואף שאז בשעה שנתן את היין שם היתה שעת היתר אכילת חמץ, מכל מקום אין זה מועיל אלא להתערובת שנעשה בשעת היתר, דהיינו הטעם שנפלט מהבצק לתוך היין קודם הפסח, הוא מתבטל בס', ואינו חוזר וניעור בפסח³⁸⁹, כיון שכבר נתבטל בשעת היתר. אבל התערובת שנעשה בשעת איסור, דהיינו הטעם שנפלט מהבצק בתוך הפסח, אינו מתבטל אפילו באלף, כיון שתערובת זה נעשה בידים על ידי שנתן היין בחבית זו שיש בה בצק. ואף שאז היתה שעת היתר, מכל מקום על ידי כן נעשה תערובת גם בשעת איסור³⁹⁰:

נד ואם בצק זה דבק ב' חדשים קודם הפסח, בודאי כבר נתקשה כשהגיע הפסח, ואין נפלט ממנו שום טעם, ולכך מותר לשתות יין זה בפסח³⁹¹.

ומכל מקום אם יש מבצק זה כזית במקום אחד מסדקי החבית, חייב לבערו כשמגיע הפסח³⁹², או שיטיח עליו טיט³⁹³, כמו שנתבאר בסי' תמ"ב³⁹⁴, עיין שם כל פרטי דין זה:

מאכלים שנידוכו במדוכה של חמץ

נה כל דבר שהוא חריף³⁹⁵, כגון מלח או בוסר³⁹⁶ וכיוצא בהן מדברים החריפים שיתבאר ביו"ד סימן צ"ו, שנידוכו במדוכה של חמץ, אפילו אינה בת יומה, והיא מודחת ונקיה שאין בה משהו בעין, אסור לאכלם בפסח, אף על פי שנידוכו קודם הפסח³⁹⁷. לפי שעל ידי חריפותם, ועל ידי דוחק הדיכה, הן בולעין מחמץ הבלוע במדוכה.

ומכל מקום במדוכה שלנו שאין רגילין לדוך בהן חמץ³⁹⁸, ואין בהם חשש אלא שמא נידך בהן משהו חמץ בתוך התבלין החריפים שנידוכו בהם כל השנה, ואם כן אף אם נפלט מהם טעם משהו חמץ לתוך המלח או תבלין החריפים שנדוכו בהן כבר נתבטל טעם זה בס' קודם הפסח, ולפיכך מותר לאכול מלח ותבלין הללו בתוך הפסח³⁹⁹:

נו מלח הנתון בכלי של חמץ, אף על פי שמן הדין מותר לאכלו בפסח אם הכלי היה נקי, ואפילו אם אינו יודע אם היה נקי הרי סתם כלים נקיים הן⁴⁰⁰, ואין המלח מפליט מה שבלוע בתוך הכלי⁴⁰¹, אלא אם כן נידוך בתוכו⁴⁰².

מכל מקום המחמיר [שלא] להשתמש בפסח במלח שהיה מונח בכלי הבלוע מחמץ, אפילו לא היה בן יומו, והיה מודח ונקי, תבוא עליו ברכה⁴⁰³. לפי שיש מי שאומר⁴⁰⁴ שהמלח יש לו כח להפליט מה שבלוע בתוך הכלי.

ומכל מקום מלח הנתון בכלי שאין רגילין להשתמש בו חמץ בחמין, כגון מדוכה⁴⁰⁵ וכיוצא בה, אין להחמיר:

נז כל דבר שאינו חריף⁴⁰⁶ שנידוך בכלי הבלוע מחמץ, אפילו הוא בן יומו, מותר לאכלו בפסח, אפילו נידוך בתוך הפסח. לפי שאין הדיכה מפלטת מה שבלוע בתוך הכלי⁴⁰⁷ כשהנידך אינו דבר חריף.

במה דברים אמורים בסתם כלי, שמן הסתם הוא נקי ואין בו לכלוך חמץ בעין⁴⁰⁸. אבל אם נידך בכלי שהוא מלוכלך קצת מחמץ, אפילו נידוך קודם הפסח, אסור לאכלו בפסח, אפילו אם רוצה להדיחו יפה יפה, לפי שעל ידי דוחק הדיכה נבלע בתוכו קצת מן הלכלוך שהיה בעין על פני הכלי, ואינו נפלט ממנו על ידי הדחה⁴⁰⁹:

מאכלים שנחתכו בסכין של חמץ

נח כל דבר שאינו חריף שנחתך בסכין של חמץ, אפילו הוא בן יומו, מותר לאכלו בפסח, על ידי שידיחנו יפה במקום החתך⁴¹⁰ (ועיין ביורה דעה סימן צ"ו⁴¹¹ דבקשואים אין הדחה מועלת כלום וצריך לגרור מקום החתך עין שם הטעם).

במה דברים אמורים כשנחתך בביתו שהוא אקראי בעלמא. אבל דבר שנחתך בסכין של חמץ בקביעות ביד הנכרי, כגון חתיכת דג (שקורין לאקסין⁴¹²) שמוכרים הנכרים בפסח, והוא נחתך בפסח בסכינים שלהם שחותכין בהן פת, טוב להחמיר משום חומרת חמץ שלא לאכול בפסח אפילו על ידי הדחה⁴¹³.

אבל כשחתכוהו קודם הפסח אין צריך להחמיר ומותר לאכלו בפסח על ידי הדחה⁴¹⁴.

ואם לא הדיחוהו ונפל לתוך התבשיל בפסח⁴¹⁵ הרי כל התבשיל אסור, אף על פי שיש בו ס' כנגד אותו דבר שנחתך בסכין של חמץ. ואפילו נחתך בביתו באקראי בעלמא בסכין שידוע לו שלא היה בן יומו, מכל מקום אם לא קנח את הסכין יפה קודם שחתך אותו דבר, מן הסתם היה מעט חמץ דבוק בו⁴¹⁶, וכשנחתך בו אותו דבר על ידי דוחק הסכין, בחתיכתו נפרד משהו חמץ מן הסכין ונדבק בדבר שנחתך, וכשנפל אותו דבר עם משהו חמץ הדבוק בו לתוך התבשיל נאסר כל התבשיל מחמת המשהו חמץ.

ויש חולקין על זה⁴¹⁷ ואומרים, שלא אמרו חכמים סתם סכין אינו נקי אלא מן שמנונית, שהוא דבר הנדבק ונסרך. אבל חמץ שאינו דבר נדבק ונסרך לו, בקינוח מעט הוא נפרד מהסכין, הרי כל סתם סכין נקי הוא ממנו, ולפיכך כל דבר שאינו חריף שנחתך בסכין של חמץ, אפילו נחתך בקביעות ביד הנכרי בתוך הפסח, וקודם שהדיחו נפל לתוך התבשיל, הרי התבשיל מותר באכילה, אף על פי שאין בו ס' כנגדו⁴¹⁸.

ויש לסמוך על דבריהם במקום הפסד מרובה או בשעת הדחק כגון לצורך שמחת יום טוב שאין לו מאכלים אחרים כל צרכו⁴¹⁹, כמו שנתבאר למעלה⁴²⁰:

נט כל דבר חריף שנחתך בסכין של חמץ, אפילו אינו בן יומו, והוא נקי ומקונח יפה, ואפילו נחתך קודם הפסח⁴²¹, אסור לאכלו בפסח, לפי שעל ידי חריפותו, ועל ידי דוחק הסכין בחתיכתו, נפלט טעם החמץ הבלוע בסכין ונבלע בנחתך⁴²², ועל ידי חריפותו מבטל את פגימת הטעם מחמת שאינו בן יומו, ונעשה טעם לשבח⁴²³:

ס זיתים⁴²⁴ מחמת מרירותן הן נקראין דבר חריף⁴²⁵.

ואם חתכן בסכין של חמץ, אפילו אינו נקי⁴²⁶ והוא בן יומו⁴²⁷, ואחר כך כבש אותם במלח ומים, בכלי של חמץ בן יומו⁴²⁸, הרי מי הכבישה מותרין בפסח, לפי שכבר נתבטל בהן החמץ בס' קודם הפסח.

אבל הזיתים עצמן אסורין, אפילו לא היה הסכין בן יומו, כיון שהן חריפים⁴²⁹.

ואע"פ שאם נצרף כל הזיתים שנחתכו בסכין זה יש בהן ס' לבטל פליטת הסכין, אף על פי כן כולם אסורין⁴³⁰. לפי שיש לחוש שמא כל זית וזית נבלע משהו מפליטת הסכין, ולא נתפשט משהו זה בכל גוף הזית שיתבטל בתוכו בס', אלא כל משהו זה נבלע במקום החתך וסמוך לו מעט⁴³¹, בענין שיש במשהו זה כדי ליתן טעם חמץ גמור באותו מקום מהזית שהוא בלוע בתוכו. וכן יש לחוש בכל זית וזית. ולכך כולם אסורין, אפילו ביום טוב האחרון⁴³².

ואפילו אם רוצה להסיר מכל זית את מקום החתך וסמוך לו מעט ולאכול המותר, אין זה מועיל כלום, דאפשר שבכמה זיתים נתפשטה בהן פליטת הסכין בכל גופן⁴³³. ולפי שאין אנו יודעין אותו, לפיכך כולם אסורין.

(ואפילו אם בס' זיתים מהן יש כדי לבטל פליטת כל הסכין בס', ויש כאן עוד הרבה זיתים מאד כדי לבטל הס' זיתים ברוב⁴³⁴, אין זה כלום, שכבר נתבאר⁴³⁵ שכל יבש ביבש שנתבטל ברוב קודם הפסח הוא חוזר וניעור בפסח).

ואם חזר ובישל כל זיתים אלו יחד קודם הפסח, מותר לאכלן בפסח. לפי שעל ידי הבישול נפלט טעם החמץ ממקום שהיה בלוע בכל זית וזית, ונתפשט בכל גוף הזיתים, ונתבטל בס' קודם הפסח, ואינו חוזר וניער בפסח⁴³⁶.

אבל אם לא בישלן, אע"פ שהן כבושין במים כמה ימים, וכל כבוש הוא כמבושל⁴³⁷. מכל מקום אינו כמבושל ממש, ואין סומכין על הכבישה שעל ידי כן יהא איסור נפלט ממקום שנבלע בו, כמו שסומכין על הבישול⁴³⁸. שהרי הכשר כלים האסורין הוא על ידי הגעלה בחמין, ולא על ידי כבישה במים צוננין, אפילו כמה ימים⁴³⁹.

ויש אומרים⁴⁴⁰ שאפילו בישל כל הזיתים ביחד קודם הפסח, ואפילו בישל עמהם עוד דברים אחרים שיש בהם ס' כנגד כל הזיתים, אף על פי כן הזיתים עומדין באיסורן בפסח. לפי שכל זית וזית לא נפלט ממנו טעם החמץ לגמרי על ידי הבישול, אלא נשאר בו משהו. ואף על פי שמשהו זה נתפשט על ידי הבישול בכל גוף הזית ונתבטל בתוכו בס'. מכל מקום כיון שקודם שבישלו היה נרגש טעם החמץ במקצת הזית, דהיינו במקום החתך וסמוך לו מעט, והיה נקרא שם חמץ על אותו טעם הבלוע באותו מקצת. כיון שלא נפלט ממנו החמץ לגמרי, הרי טעם זה נקרא טעם חמץ כמו שהיה נקרא קודם שבישלו, שהיה בו כדי ליתן טעם מורגש באותו מקצת. וכיון שיש שם חמץ על טעם משהו זה הבלוע באותו מקצת, הרי הוא חוזר וניער בפסח, ואוסר את המקצת הזה שהוא בלוע בתוכו, והחמץ בפסח אין לו ביטול לעולם כל זמן שיש שם חמץ עליו. ולפי שאין אנו יודעים כמה הוא שיעורו של המקצת הזה שהיה נרגש בו טעם חמץ קודם שנתבשל, לפיכך כל הזית אסור, שאפשר שהיה נרגש בכולו. וכן כל זית וזית יש להסתפק בו שמא היה נרגש טעם החמץ בכולו.

אבל חמץ גמור שנתערב קודם הפסח בפחות מס' לח בלח, כגון שכר לתוך מי דבש, ואחר כך נפל לתוכו עוד מי דבש קודם הפסח, בענין שיש בין הכל ס' כנגד השכר שבתוכם, מותר לשתות הכל בפסח, ואין השכר חוזר וניער. אע"פ שנתערב תחלה בפחות מס' והיה טעם שכר נרגש בתערובות, ונקרא עליו שם חמץ, אין אומרים כיון שנקרא עליו שם חמץ שוב אינו נפקע ממנו, מטעם שנתבאר ביו"ד סי' ק"ו⁴⁴¹ ע"ש.

ולענין הלכה כיון שאיסור משהו בפסח מדברי סופרים, יש להקל כסברא הראשונה. ומכל מקום המחמיר שלא לאכלם עד יום טוב האחרון⁴⁴², תבוא עליו ברכה.

וכל זה כשנחתכו בסכין של חמץ, אפילו הוא מקונח ונקי ואינו בן יומו. אבל אם נזהר לחתכם בסכין חדשה, או שלא נשתמש בה חמץ בחמין מעולם, מותר לאכלם בפסח מעיקר הדין⁴⁴³, אפילו נכבשו קודם הפסח במלח ומים בקדירה של חמץ שלא היתה בת יומה⁴⁴⁴. לפי שהחמץ שנפלט מהקדירה לזיתים קודם הפסח הוא נותן טעם לפגם. ואף על פי שבדבר חריף אין אומרים נותן טעם לפגם, מכל מקום כיון שנתן המים על הזיתים כבר הוחלש כחן ונתבטל חריפותן⁴⁴⁵ (על ידי המים שנבלעו בהם על ידי כבישה זו). והוא שהמים הן הרבה מהזיתים⁴⁴⁶, כמו שנתבאר ביו"ד סימן קי"ד⁴⁴⁷.

ואם נכבשו בכלי חמץ בן יומו, דינו כשאר מיני מלוחים וכבושים שאין מרבים בהם מלח, שנמלחו ונכבשו בכלי של חמץ בן יומו כמו שנתבאר למעלה⁴⁴⁸:

תערובת חמץ שעבר עליו הפסח

סא חמץ דגן גמור של ישראל שעבר עליו הפסח⁴⁴⁹, בין בשוגג בין במזיד, ונתערב לאחר הפסח בשוגג⁴⁵⁰, בין במינו בין בשאינו מינו, בין לח בלח בין יבש ביבש, הרי הוא בטל ברוב, ומותר אפילו באכילה. דכיון שחמץ שעבר עליו הפסח אינו אסור אלא משום קנס, שקנסוהו חכמים על שעבר עליו בבל יראה ובל ימצא, לפיכך אינו אסור אלא כשהוא עומד בעינו כמו שהיה בשעה שעבר עליו, אבל אם נתערב אחר כך ברוב היתר, כיון שנשתנה מכמו שהיה בשעה שעבר עליו הפסח לא קנסוהו חכמים⁴⁵¹.

ומכל מקום אסור לערבו בידים ברוב היתר, שאין מבטלין איסור לכתחלה⁴⁵². ואם עבר ועירבו במזיד, דהיינו שידע שאסור לערבו⁴⁵³ ואף על פי כן עירבו ברוב היתר כדי לבטלו. דינו כשאר מבטל איסור במזיד, שאסור לו ולאנשי ביתו⁴⁵⁴ ומותר לאחרים, כמו שנתבאר ביורה דעה סי' צ"ט⁴⁵⁵, עיין שם כל פרטי דין זה.

ויש אומרים⁴⁵⁶ שחמץ שעבר עליו הפסח, כיון שהוא אסור מדברי סופרים, הרי דינו כשאר איסורי דברי סופרים שאינן בטלין בפחות מששים, אם התערובות הוא לח בלח, בין שנתערב במינו בין שלא במינו, בין שיש בתערובת ממשו של איסור בין שאין שם אלא טעמו בלבד, כגון חתיכת חמץ שעבר עליו הפסח שנפלה לתבשיל רותח של חמץ שנתחמץ לאחר הפסח, ואין בתבשיל ס' כנגד החתיכה, הרי התבשיל אסור באכילה ובהנאה, אף לאחר שהסיר החתיכה ממנו⁴⁵⁷.

ומכל מקום מותר למכרו לנכרי, שהרי אין הנכרי מוסיף לו דמים בעד טעם החתיכה שנפלט לשם, ונמצא שאינו נהנה כלל ממנה⁴⁵⁸.

אבל אם יש בהתערובת ממשות חמץ שעבר עליו הפסח, צריך ליזהר שלא יקבל דמים מהנכרי רק מה שהתערובת היה שוה קודם שנפל החמץ לתוכו. או שיקבל ממנו כל דמי התערובת עם החמץ שבתוכו וישליך דמי החמץ לאיבוד, כגון לים או לנהר עמוק, דנמצא שאינו נהנה כלל מחמץ זה⁴⁵⁹. ואפילו הוא עצמו מותר לאכול כל התערובת⁴⁶⁰ על ידי שיפדה את החמץ שבתוכו, דהיינו שיטול ממעותיו סכום דמי החמץ זה וישליכם לאיבוד, דנמצא שאינו נהנה כלל במה שעבר הפסח על חמץ זה, ושוב אין לנו לקונסו שלא יאכלנו, כיון שכבר נתערב בהיתר.

ואם התערובת הוא יבש ביבש הרי הוא בטל ברוב, כמו בשאר איסורין⁴⁶¹, ומותר אפילו באכילה.

ואם אין בתערובת רוב כנגד חמץ זה, כגון שנתערב אחד באחד או שנים בשנים, צריך לפדות את החמץ, ואחר כך יאכל את כל התערובת, או שימכור הכל לנכרי ולא יקבל ממנו רק מחצית הדמים, דהיינו דמי היתר בלבד⁴⁶².

ולענין הלכה יש להחמיר כסברא האחרונה. אבל אם הוא הפסד מרובה או שעת הדחק, יש לסמוך על סברא הראשונה⁴⁶³ (כי כן עיקר):

סב עיסה שנתחמצה לאחר הפסח בשמרי שכר שעבר עליו הפסח, אע"פ שיש בה ס' כנגד השמרים, הרי היא אסורה⁴⁶⁴ אפילו בהנאה. דכיון שהשמרים העמידו אותה, וכל דבר המעמיד הרי הוא כאלו הוא עומד בעין⁴⁶⁵, הרי כאלו כל העיסה היא שמרים.

לפיכך אם הוא רוצה למכרה לנכרי ולא יקבל ממנו רק כמו שהיתה העיסה שוה קודם שנתן לתוכה השמרים, אין זה מועיל כלום, כיון שאנו רואים כל העיסה כאלו היא שמרים. וכן אם הוא רוצה לפדות את השמרים, אין מועיל כלום, שאין פדיון מועיל לדבר שהוא בעין.

וכן הדין אם העמיד גבינות בחומץ של שכר שעבר עליו הפסח, או שהעמיד מי דבש בשמרי שכר שעבר עליו הפסח, וכן כל כיוצא בזה.

ויש חולקין על זה⁴⁶⁶ ואומרים שפדיון מועיל לדבר המעמיד, וכן יכול למכרו לנכרי ולא יקבל ממנו דמי דבר המעמיד⁴⁶⁷, ובמקום הפסד מרובה יש לסמוך על דבריהם⁴⁶⁸:

סג אם לקח שאור מעיסה שנתחמצה בשאור שעבר עליו הפסח⁴⁶⁹, ומעיסה זו השניה לקח שאור וחימץ בו עיסה שלישית, ומעיסה זו השלישית לקח שאור וחימץ בו עיסה רביעית, הרי עיסה זו הרביעית מותרת אפילו באכילה⁴⁷⁰ בלא שום פדיון. אבל עיסה הב' והג' דינן כעיסה הראשונה.

וכן אם לקח שמרים ממי דבש שהעמידוהו בשמרי שכר שעבר עליו הפסח, והעמיד בהם מי דבש ב', וממי דבש הב' לקח שמרים והעמיד בהם מי דבש ג', וממי דבש הג' לקח שמרים והעמיד בהם מי דבש ד', הרי מי דבש הד' מותר אפילו בשתיה לדברי הכל, עיין סימן תמ"ב⁴⁷¹ וכן כל כיוצא בזה:

קונטרס אחרון

(א) בין שנתערב יבש ביבש כו'. כן משמע בשו"ע⁴⁷² שהביא דיעה ראשונה בסתם⁴⁷³. וכן פסקו החק יעקב⁴⁷⁴ ואליה זוטא⁴⁷⁵. וכן כתב הט"ז ביו"ד סי' צ"ב⁴⁷⁶. וכן משמע במ"א סימן תנ"א סוף ס"ק ל"[ז]⁴⁷⁷ וסי' תס"ז ס"ק ל"ג⁴⁷⁸. וכן משמע בשאר כל אחרונים. ועיין במנחת יעקב כלל ל"ט⁴⁷⁹ שהביא ראיות שכן דעת השו"ע, וכן הוא באליה זוטא⁴⁸⁰:

(ב) גדול מאד כו'. זה⁴⁸¹ פשוט, כיון שהשו"ע⁴⁸² מתיר לכתחלה. ואף רמ"א⁴⁸³ לא נחלק עליו אלא מחמת המנהג, אבל מעיקר הדין הוא כפסק השו"ע.

כמו שהאריך המ"א בסס"י ת"נ לתמוה על המנהג זה, והעלה שטעם המנהג הוא משום דאסור להאכיל איסורי הנאה לנכרי, לפיכך אסור למכרו חוץ מדמי איסור שבו⁴⁸⁴. ובודאי זה אינו אלא חומרא בעלמא שנהגו להחמיר גבי חמץ, ולא בשאר איסורי הנאה⁴⁸⁵, שכולם אסורים להאכילו לנכרי ואפילו לבהמת הפקר, כמ"ש ביו"ד סי' צ"ד, עיי"ש בט"ז סוף סק"ד⁴⁸⁶ בשם איסור והיתר⁴⁸⁷ ורש"ל⁴⁸⁸ ותורת חטאת⁴⁸⁹, וכ"מ במשנה סוף תמורה⁴⁹⁰ כמ"ש הפרי חדש שם⁴⁹¹. ואעפ"כ מותר למכרן לנכרי חוץ מדמי איסור שבהן, כגון יין נסך שנתערב בשאינו מינו⁴⁹² ואין בתערובת ו' חלקים⁴⁹³ כנגדו, שיש שם טעם ומראה⁴⁹⁴ יין⁴⁹⁵, כמ"ש רמ"א ביו"ד סי' קל"ד סעיף ה' בהג"ה⁴⁹⁶, עיי"ש בש"ך⁴⁹⁷, וכל שכן וקל וחומר בחמץ משהו⁴⁹⁸.

ובפרט⁴⁹⁹ שיש אומרים (הר"ן⁵⁰⁰ בשם הראשונים, והובא בפרי חדש סי' תס"ז⁵⁰¹) שכל איסורין לסתם יינן מדמינן להו⁵⁰², דאפילו יין ביין שרי.

וזהו בודאי⁵⁰³ גם כן דעת הרשב"ם וראבי"ה⁵⁰⁴, שהביא המרדכי בפרק כל הצלמים⁵⁰⁵, ובהגהת מימוני סוף הלכות חמץ⁵⁰⁶, דהולכת הנאה לים מהני גם בחמץ, והוא הדין למכור לנכרי חוץ מדמי איסור⁵⁰⁷.

כדאיתא שם בהדיא בראיה שהביא ראבי"ה⁵⁰⁸ ורשב"ם מהירושלמי⁵⁰⁹ עיי"ש בהגהות מיימוניות⁵¹⁰, אלמא דבלח בלח נמי מהני תקנתא דר' שמעון בן גמליאל⁵¹¹ ודר' אליעזר⁵¹², משום דלסתם יינן מדמינן לה⁵¹³, כמו חרס הדריוני שבירושלמי שהביא ראבי"ה ראיה ממנו.

אלא דאנן לא קיי"ל הכי בלח בלח⁵¹⁴, אלא כמ"ש המרדכי בפרק כל שעה⁵¹⁵ דליין נסך מדמינן לה. ואף ר"י מפרי"ז⁵¹⁶ לא נחלק בזה, אלא דמיקל משום שאין ממשות החטה כלום בתרנגולת⁵¹⁷, וכ"פ בש"ע סי' תס"ז⁵¹⁸. אבל בשו"ע כאן בסי' תמ"ז⁵¹⁹ מיירי בלח בלח ממש, דאף ר"י מפרי"ז מודה בזה, כדמשמע מלשון המרדכי שחידש דטיפה לחלוחית⁵²⁰ כו', מכלל דר"י מפרי"ז לא סבירא ליה הכי, ולכן הוא מתיר, דו"ק ותשכח דהכי סבירא (עיין באשל אברהם⁵²¹ שנדחק בדברי השו"ע⁵²², והשיג על הפרי חדש⁵²³, ולפי מ"ש ניחא⁵²⁴).

והשו"ע⁵²⁵ הולך לשיטתו, שביו"ד סי' קל"ד⁵²⁶ פסק הב"י⁵²⁷ דתקנתא דר' אליעזר ודרבי שמעון בן גמליאל לא מהני ביין ביין. וכן הוא הסכמת האחרונים שם⁵²⁸.

וזהו⁵²⁹ גם כן כוונת רמ"א בדרכי משה⁵³⁰ שהביא בתחילה דעת הרשב"ם וראבי"ה שבמרדכי [פרק כל הצלמים, ואחר כך הביא המרדכי⁵³¹] פרק כל שעה, שחולק על ר"י מפרי"ז דאפילו תרנגולת שנמצא בה חטה אסור למוכרה, ובלח בלח ממש אף ר"י מפרי"ז מודה משום דליין נסך מדמינן לה. והוא הדין דאין פדיון מועיל, לפסק הש"ע ביו"ד⁵³² שפסק כרי"ף⁵³³ ורמב"ם⁵³⁴ ורא"ש⁵³⁵. והיינו⁵³⁶ דלא כרשב"ם וראבי"ה דסבירא להו דאף תקנתא דרשב"ג מהני בשאר איסורין, אפילו בלח בלח כמו גבי סתם יינן, כמבואר בראיה שהביא ראבי"ה ורשב"ם, עיין היטב בכל המקומות שרמזתי ותראה שכן הוא.

ובזה עלו כהוגן דברי השו"ע ורמ"א ושאר כל אחרונים ז"ל. דלא כחק יעקב⁵³⁷, דאשתמיטתיה מקור הדין של רשב"ם וראבי"ה⁵³⁸, ולא ראה אלא מ"ש באיסור והיתר בשמם⁵³⁹, כדמשמע בהדיא מלשונו. וגם אשתמיטתיה מ"ש רמ"א בדרכי משה, שהביא המרדכי פרק כל הצלמים, ואפילו הכי לא פסק כן מטעם שנתבאר. וזה גרם לו להשיג על רמ"א שלא כדת:

(ג) יבש ביבש לדברי הכל כו' למכרן אפילו⁵⁴⁰ כו'. עיין⁵⁴¹ במ"א סוס"י ת"נ⁵⁴², דמשמע לכאורה, דלפי דבריו שטעם המנהג הוא משום דאסור להנות לנכרי, אם כן הוא הדין ליבש ביבש אין למכור לנכרי חוץ מדמי איסור שבו⁵⁴³ (ומהשמטת אחרונים תקנה זו אין להביא ראיה לזה, שהרי השו"ע בודאי סבירא ליה הכי כמ"ש סימן תס"ז סעיף י'⁵⁴⁴, ואפילו הכי לא הזכיר תקנה זו ביבש ביבש⁵⁴⁵. עיין⁵⁴⁶ באלי' זוטא⁵⁴⁷ ובמנחת יעקב⁵⁴⁸ שדעת השו"ע דלא כיש אומרים שבסעיף ט'⁵⁴⁹). וכן כלי הבלוע מחמץ אסור⁵⁵⁰ למכרו לנכרי בפסח, דמהנה לנכרי, שיהנה מטעם החמץ שיפלוט לתוך תבשילו בו ביום.

ומכל מקום לענין דינא פשיטא דאין להחמיר בכל זה, שהרי אף להמ"א אין זה אלא חומרא בעלמא כמ"ש לעיל⁵⁵¹. ובפרט שבמ"א אינו מפורש לאיסור⁵⁵², ובשאר אחרונים מפורש [ל]היתר.

מכירת כלים התירו הפרי חדש⁵⁵³ ואלי' זוטא בשם אחרונים בסס"י ת"נ⁵⁵⁴. וכ"כ בחק יעקב ס"ק י"ח⁵⁵⁵ בשם תרומת הדשן שכל שמותר להשהותו מותר להנות ממנו בפסח, וכלי חמץ מותר להשהותו, אם כן מותר ליהנות מהן, דהיינו למכרן לנכרי. וכ"פ הרמ"א בדרכי משה סס"י ת"נ⁵⁵⁶, וזהו ג"כ כוונתו בהג"ה⁵⁵⁷ כמ"ש המ"א שם⁵⁵⁸. ודלא כמנחת יעקב כלל פ"ה סקט"ו⁵⁵⁹ שכתב שדעת רמ"א להחמיר כהטור, ואשתמיטתיה מ"ש רמ"א בדרכי משה⁵⁶⁰. ובלאו הכי דבריו תמוהין שם מאד, כמ"ש בסימן תמ"ו⁵⁶¹ עיי"ש.

ומכירת יבש ביבש התירו החק יעקב ס"ק מ"ד⁵⁶², והש"ך ביו"ד רס"י ק"י⁵⁶³, שנתן כלל לכל איסורי הנאה⁵⁶⁴ (עיין בש"ך⁵⁶⁵ סי' ק"א סק"א⁵⁶⁶, וסי' ק"ט סק"ה⁵⁶⁷, וסי' ק"ב ס"ק י"ב וי"ג⁵⁶⁸, ובנקודות הכסף סי' צ"ב⁵⁶⁹).

ואף דבשאר איסורי הנאה מועלת בה תקנה זו גם בלח בלח, אם נתערב בשאינו מינו, כגון יין נסך במים⁵⁷⁰. ואנו מחמירין לשרוף התרנגולת שנמצא בה חטה⁵⁷¹.

היינו משום דסבירא לן כנוסחאות שלפנינו⁵⁷² שבגמרא דף ל' ע"א, בין במינו בין שלא במינו במשהו כרב⁵⁷³. ולרב ודאי דאסור למכור לנכרי חמץ חוץ מדמי איסור אפילו נתערב בשאינו מינו, גזירה משום במינו דאסור מן הדין לדעת המרדכי וסיעתו⁵⁷⁴, דומיא דיין ביין (ועיין במס' ע"ז דף ע"ד⁵⁷⁵, דמשמע שם דלרב אפילו בסתם יינן לא מהני תקנה זו ביין ביין עיי"ש), שהרי משהו שלא במינו אינו אסור לרב אלא מחמת גזירה זו. משא"כ ביין נסך דלא גזרינן גזירה⁵⁷⁶ לגזירה⁵⁷⁷ זו.

ועיין בתוס' שם⁵⁷⁸, דאף לדידן דבשאר איסורין לא קיי"ל כרב⁵⁷⁹, מכל מקום בחמץ מחמירינן כוותיה. ואין צריך לומר לדעת הרמב"ם⁵⁸⁰ והרמב"ן⁵⁸¹ שטעם איסור משהו הוא משום דבר שיש לו מתירין⁵⁸². ואע"ג (חסר⁵⁸³):

The Lubavitch Library · chabadlibrary.org