דוגמא מעשית לכך — בה"כלל גדול בתורה" — המצווה של "ואהבת לרעך כמוך"פה:
כשיהודי נותן צדקה, או עושה מעשה חסד כלשהו, חשוב מאוד ומוכרח שיהיה ביחד עם זה "סבר פנים יפות"פו, כדי שהמקבל לא יחוש שום רגש של בושה, נחיתות וכיוצא בזה.
באופן כללי, מגיעים לידי כך כאשר ה"נותן" אינו חש עצמו מרומם מן ה"מקבל"פז, ובפרט בזכרו את דברי חז"לפח, כי "יותר ממה שבעל-הבית עושה עם העני — העני עושה עם בעל-הבית".
אבל קיימת בדבר דרגה נעלית עוד יותרפט, כאשר לא מורגש כלל שהוא "נותן" הצדקה, כאילו קיימת הצדקה עצמה בלי כל (ישות ה)מציאות של "נותן", שאז אין צורך מלכתחילה למנוע את הרגשות המנוגדים של "נותן" ו"מקבל".
* * *
ויהי רצון שההתבוננות בעניינים האמורים תחזק אצל כל אחד ואחת את ההכרה, כי המציאות האמיתית של כל יהודי — איש, אשה וילד — הוא ה"חלק אלוקה ממעל ממשצ" שלו, שבגללו: "ישראל וקודשא בריך הוא כולא חדצא" (כביכול),
ודבר זה גם מהווה את ההכנה לשמיני-עצרת ושמחת-תורהצב, שעליו נאמר: "עצרתצג תהיה לכם", כפי שמובא לגבי זה הפסוקצד: "יהיו לך לבדך ואין לזרים אתך",