80

כו'", היינו, שהטעם שהאדם צריך "לעו­רר רחמים העליונים. . על נשמתו", וכן "לבטש ולהכניע הקליפה. . ע"י לב נש­בר ונדכה כו'", הוא כדי לתקן הענין ד"גלות השכינה" שנגרם ע"י החטאים, וכפי שממשיך בפרק ח^ז, ש"אחרי העמקת הדעת בכל הנ"ל. . תקבע בלבו באמת גודל הרחמנות על בחי' אלקות שבנפשו ושלמעלה כנ"ל, ובזה יעורר רחמים ה­עליונים מי"ג מדה"ר. . (ה)מנקים כל הפגמים. . ושוב אין יניקה להחיצונים והסט"א מהשפעת ה"א תתאה. . ובזה תשוב ה"א תתאה למקומה".

אבל דוחק לפרש כן, כי לפ"ז נמצא, שכל האריכות בפרק זה אודות שני דב­רים אלה (לעורר רחמים ולבטש ולהכניע כו') אינה ענין לעבודת התשובה עצמה ("לשוב אל ה' בכל לבו"^ח), אלא הוא ענין בפ"ע — לתקן את "גלות השכינה" הנג­רמת ע"י עוונותיו^ט.

ועוד זאת: בסוף פ"ו כבר כתב אדה"ז (כנ"ל) "וכשהאדם עושה תשובה נכונה אזי מסלק מהם ההשפעה כו' כי בתשו­בתו מחזיר השפעת השכינה למקומה", הרי מפורש שע"י התשובה עצמה "מח­זיר השפעת השכינה למקומה"^י, ואיך מתאים זה עם המשך הענין, שאין "תשו­בה נכונה" מספיקה להחזיר השפעת ה­שכינה למקומה, אלא צריכים עוד דברים נוספים — "לעורר רחמים כו' לבטש ולהכניע הקליפה כו'"?

וגם: מדוע בפ"ח, כשמבאר איך מפ­סיקים יניקת החיצונים ופועלים ש"תשוב ה"א תתאה למקומה", לא הזכיר כלל הדבר הב' שבפ"ז (ע"ד ביטוש והכנעה), אלא רק הדבר הא' (התעוררות רחמים על בחי' אלקות שבנפשו ושלמעלה)?

ולכן מסתבר לומר, שכוונת אדה"ז במ"ש "ואולם דרך האמת והישר לבחי' תשובה תתאה ה"א תתאה הנ"ל" היא (בעיקר) לעבודת התשובה דהאדם^*10, שב' הדברים המבוארים בהפרק (לעורר רח­מים כו' והביטוש וההכנעה) הם הפועלים שהתשובה תתאה דהאדם תהי' באמת וב­אופן ישר (ואזי היא "תשובה נכונה" שעל ידה "מחזיר השפעת השכינה למקומה").

[אלא שבפ"ח מוסיף עוד ענין, שע"י שנקבע "בלבו באמת גודל הרחמנות על בחי' אלקות שבנפשו כו'", נעשה ענין נוסף, שרחמי האדם מעוררים "רחמים העליונים מי"ג מדות הרחמים. . (ה)מנ­קים כל הפגמים"].

וצריך ביאור: מהו הקשר בין שני דברים אלה לתוכן ענין התשובה, "לשוב אל ה' בכל לבו ובכל נפשו"^ח, "באמת ובלב שלם"^ח — שלכן רק הם ה"דרך האמת והישר לבחי' תשובה תתאה"?

וענין זה יובן ע"פ הערת אאמו"ר, שב' דברים אלה [שכנגד "תפארת" ו"יסוד", "הראשים דמלכות"] "הם משיבים ומחזי­רים אותה (ה"א תתאה) למקומה", כדל­קמן.

ספריית ליובאוויטש · chabadlibrary.org