נכתב בידי מכונה ועדיין לא נבדק בידי אדם - הקטעים שלא נבדקו מסומנים.
493משיחות יום ב' דחג השבועות וש"פ נשא ה'תש"נ
א.אודות החידוש ד"זמן מתן תורתנו" — איתא בגמראא: „רב יוסף ביומא דעצרתא אמר . . אי לאו האי יומא דקא גרים כמה יוסף איקא בשוקא", ומפרש רש"י: „אי לאו האי יומא, שלמדתי תורה ונתרוממתי, הרי אנשים הרבה בשוק ששמן יוסף, ומה ביני לבינם".
א) מהו הדיוק „כמה יוסף", ולא „כמה אינשי" (סתם) — מהי הדגשת מעלתו של רב יוסף לגבי „אנשים הרבה . . ששמן יוסף" דוקא?
ב) מהו הדיוק „כמה יוסף איכא בשוקא", ולא „איכא" סתם, או „איכא בעלמא" וכיו"ב — מהי הדגשת מעלתו של רב יוסף לגבי „אנשים הרבה בשוק" דוקא?
ג) ועיקר — בנוגע לתוכן המאמר: בהמאמר „אי לאו האי יומא דקא גרים כמה יוסף איכא בשוקא" לא נתפרשה מהי מעלתו של רב יוסףג?!
ונקודת הביאור בזה — שרב יוסף מדגיש החידוש ד"האי יומא" לגבי אנשים שיש להם מעלה מיוחדת שמודגשת בשמם („יוסף", ולא „אינשי" סתם). וכן בנוגע למקומם י"ל אשר „בשוקא" (ולא „בעלמא" וכיו"ב) הוא למעליותא, ע"ד הפירוש ב"יוסף" שהוא למעליותא, כדלקמן.
ב. ויש לבאר תחילה העילוי ד"יוסף . . בשוקא":
„יוסף . . בשוקא" — הכוונה על כללות העבודה דבירור העולם („שוקא") שעי"ז נעשית בו ההוספה („יוסף") דהמשכת אור הקדושה. ויתירה מזה: לא יוסף (הוספה) סתם, אלא „יוסף ה' לי בן אחר"ד, היינו, ש"אחר" נעשה „בן"ה, ובנדו"ד („יוסף . . בשוקא") — שעניני העולם שהם היפך הקדושה, „אחר" ד"בן" דקדושה, מתהפכים לקדושה ונעשים „בן".
והדיוק „בשוקא" דוקא (ולא „בעלמא" סתם) — ש"שוק" אינו „רשות הרבים" סתם, אלא מקום מיוחד למסחר, שאליו באים אלה שרוצים למכור או לקנות דבר מה, ודוגמתו בעבודת האדם — שהתחתונים ע"י עבודתם „מוכרים" ו"מקנים" את עניני העולם לבעלותו של הקב"הו.
ג. וענין זה הי' גם לפני „האי יומא" דמן־תורה, ולא רק אצל יחידי סגולה בלבד, אלא אצל „כמה", ועד ל"הרבה" — „כמה יוסף איכא בשוקא", „אנשים הרבה בשוק ששמן (ענינם) יוסף":
יוסף הראשון בקרא, עליו נאמר „יוסף ה' לי בן אחר" — חי ופעל לפני מ"ת, וגם לפני גלות מצריםז שהיתה494הכנה למ"תח, ובודאי שעל ידו נעשית הוספת קדושה בעולם, וגם במקום הכי תחתון, בארץ מצרים, שהיא מקולקלת שבאומותט, שכן, להיותו „השליט על הארץ"י, „בלעדיך לא ירים איש את ידו ואת רגלו בכל ארץ מצרים"יא, בודאי ניצל זה להוספה בעניני טוב, צדק ויושריב, ועד שענין זה מודגש ב"שמו אשר יקראו לו בלשון הקודש"יג שמהוה ומחי' ומבטא תוכנו של האדם הנקרא בשם זה — „יוסף".
ועד"ז בנוגע לאברהם יצחק ויעקב (כמארז"ליד „אברהם . . יצחק . . יעקב . . זקן ויושב בישיבה הי'"טו, „קיים אברהם אבינו (וכן יצחק ויעקב) כל התורה כולה עד שלא ניתנה"טז) — שבודאי פעלו תוספת קדושה בעולם ע"י מעשיהם ועבודתם במשך ימי חייהם, ובפרט בהענינים שנתפרשו בתורהיז, ולדוגמא: באברהם — בניית המזבחותיח, ביצחק — שאף שלא יצא לחו"ל כמו אברהם ויעקב להיותו „עולה תמימה"יט, מ"מ, „ויזרע יצחק בארץ ההיא גו'"כ, „אע"פ שאינה חשובה כא"י עצמה"כא, ואמרו חז"לכב ש"זרע לצדקה כו'", ויעקב — שע"י עבודתו בצאן לבן פעל המשכת קדושה בעולםכג.
ועד"ז בנוגע להשבטים וכל בנ"י במשך הדורות שלפני מ"ת („אנשים הרבה"כד — שע"י הנהגתם המיוחדת באופן ד"יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט"כה, המשיכו קדושה בעולם.
ונקודת הענין — שבריאת העולם היא מלכתחילה באופן שהאדם יפעל בה תיקון והוספה, כמ"שכו „אשר ברא אלקים495לעשות", „לתקן"כז, ולא הוספה סתם, אלא הוספה כזו שהיא בדוגמת התהוות מציאות חדשה, כדאיתא במדרשכח „אהוא ישראל אביכם, מה הקב"ה בורא עולמות אף אביכם בורא עולמות", ודוגמתו בכאו"א מבנ"י גם לפני מ"ת, כידועכט שנשמתו של יעקב (ישראל) „כלולה מכל הנשמות שבישראל מעולם ועד עולם".
ד. אבל, אף שגם לפני מ"ת „כמה יוסף איכא בשוקא" — אין זה דומה כלל להחידוש שנעשה „בשוקא"ל ב"האי יומא" דמ־רה:
איתא במדרשלא „כשביקש ליתן התורה בטל גזירה ראשונה ואמר התחתונים יעלו לעליונים והעליונים ירדו לתחתונים, ואני המתחיל, שנאמרלב וירד הוי' על הר סיני כו'".
ומזה מובן החילוק בהמשכת הקדושה בעולם — שלפני מ"ת לא היתה המשכת הקדושה („עליונים") בעולם („תחתונים") באופן פנימי, דכיון שהיתה גזירה (מלשון לגזור ולהפריד) בין עליונים לתחתונים, אי אפשר לשנות את ה"חפצא" דעניני העולם („תחתונים") ל"חפצא" דקדושה („עליונים"); והחידוש דמ"ת — שהמשכת קדושה בעולם נעשית באופן פנימי, דכיון שבטלה הגזירה, עליונים ירדו לתחתונים, והתחתונים עלו לעליונים, ה"חפצא" דעניני העולם נתהפך ל„חפצא" דקדושהלג.
בסגנון אחר קצת: החידוש דמ"ת — שניתן כח להעלות את עניני העולם, ועד שהעולם כולו נעשה „רשות היחיד", ליחידו של עולםלד.
ה. ויש לומר, שהחידוש ד"האי יומא" מודגש בכך ש"אי לאו האי יומא דקא גרים כמה יוסף איכא בשוקא", „אנשים הרבה בשוק ששמן יוסף" (מבלי לפרש מעלתו לגבי „יוסף . . בשוקא") — שהחידוש הוא בשלילת ענין הריבוי כשלעצמו:
לפני מ"ת היתה העבודה באופן ד„כמה יוסף איכא בשוקא", כלומר, שפעולת הקנין (פעולתו של „יוסף" „בשוקא") היא באופן של התחלקות וריבוי — „כמה" (ועד ל"הרבה") אופנים של קנין, פי־ערך ובהתאם להתחלקות והריבוי שבעולם (ע"ד פרטי החילוקים בקנינים לפי מנהג התגרים שבכל מקום ומקום, „תגרי לוד", וכיו"ב, שיש להם תוקף ע"פ תורהלה) — כפי שמצינו בעבודת האבות שהיו חלוקים זמ"ז באופני עבודתם, בג' הקוין דימין שמאל ואמצע, כשם שהעולם מתחלק לג' קוין (ג' עולמות בי"ע, ג' יסודות וכו'); וכיון שפעולת הקנין היא לפי־ערך ובהתאם לגדרי העולם — גם לאחרי הקנין נשאר הדבר בגדרי העולם, „בשוקא", „תחתונים".
משא"כ לאחרי „האי יומא" דמ"ת — הפעולה בעולם („בשוקא") היא באופן שלמעלה מההתחלקות והריבוי שבעולם, שלכן אין זה באופן ד"כמה יוסף איכא496בשוקא", כמה אופני קנין לפי־ערך ובהתאם להתחלקות והריבוי שבעולם, אלא קנין אחד, יוסף אחד — שלאחרי מ"ת ישנו אופן אחד של עבודה, תורה אחת לכולנהלו; וכיון שפעולת הקנין היא למעלה מגדרי העולם, מתעלה ה„שוקא" ונעשה רשות היחיד, ליחידו של עולם.
ו. ויש להוסיף ביאור בזה — ע"פ מאמרו של רשב"ילז „ראיתי בני עלי' והן מועטין כו' אם אלף הן כו' אם מאה הן כו' אם שנים הן כו'", ועד „אם חד הוא"לח — דלכאורה צריך להבין:
(א) למה מקדים „ראיתי בני עלי' והן מועטין", ולא מתחיל בהענין עצמו — „בני עלי' מועטין הן", (ב) איך יתכן ספק שנשאר וקיים עד היום הזה וגם לעת"ל (ובפרט אצל רשב"י ש"תורתו אומנתו"לט) „אם אלף כו' אם מאה וכו'" — הרי התורה היא „תורה אור"מ, הוראה ברורה ומאירה בכל דבר ודבר, ועאכו"כ בענין עיקרי השייך ל"בני עלי'", (ג) ועיקר: כיון ש"ראיתי בני עלי' והן מועטין כו'", ועד שיתכן ש"חד הוא" — מהי השייכות דתוכן מאמר זה לכאו"א מישראל עד שנעשה חלק מתורה לשון הוראהמא לכאו"א מישראל?
ויש לומר שבמאמר זה מרומז סדר העבודה דכאו"א מישראל:
ידוע שכל הענינים דלמטה (בגשמיות) נשתלשלו מלמעלה, מקודש וקדושה, ובפרט במתן־תורה, ש"הרכין שמים עיונים"מב למטה. ובאופן כזה צריכה להיות עבודת האדם — ולדוגמא: האש דנפש הבהמית — צריך לשימו להשתמש בו „על המזבח", לאהבת ה'; קוממיות, בית של שתי קומות — צריך לעשותו „בית ועלי' על גביו"מג להקב"ה, „מקדש מעט", בדוגמת בית המקדש והעליות שבו, ועד"ז כללות עבודתו לה' צריכה להיות באופן של בית ועלי' על גביו, ועליות על גבי עליות.
וכל זה נעשה ע"י עבודתם של ישראל — „בנימד עליון כולכם"מה, שלכן, גם בהיותם בעולם התחתון ה"ה „בני עלי'". ולא עוד אלא שעושים מהעולם („שוקא") רשות היחיד, ליחידו של עולם, וברשות היחיד גופא — בית להקב"ה, דירה לו ית' בתחתוניםמו, ועד ל"בית ועלי' על גביו".
ועבודה זו היא באופן ד"הן מועטין" — ע"ד וכמארז"למז „ממעטין עצמכם", שכולל גם (נוסף על ענין הביטול) מיעוט ושלילת ההתחלקות והריבוי שבכאו"א מהם (שישנו אצלם בשביל עבודתם בעולם שהוא בהתחלקות וריבוי), והדגשת נקודת האחדות שבהם, „חד הוא", עד לתכלית האחדות ע"י התגלות בחי' היחידה, „יחידה לייחדך".
ובפרטיות יותר, „אם אלף כו' אם497מאה כו'" עד „אם חד הוא" — שאין זה ספק, אלא חילוקי דרגות, דכיון שלימוד התורה (הוראה) הוא מא"ב ועד פס"ד למעשה, וסדר העבודה הוא מן הקל אל הכבד, אי־אפשר להתחיל העבודה באופן ד"חד הוא", כי אם, באופן ד"אלףמח הן כו' מאה הן כו' שנים הן כו'", שהולך וניתוסף במיעוט ושלילת ההתחלקות והריבוי וההתקרבות לאחדות, בעילוי אחר עילוי עד להדרגא ד"חד הוא".
וההקדמה לכל זה „ראיתי בני עלי' כו'", ראי' דייקא — כידועמט במעלת ראי' לגבי שמיעה (אינה דומה שמיעה לראי'נ), שכאשר שומע דבר מעדים כשרים ונאמנים עדיין יכול להיות שינוי בדעתו, משא"כ כשרואה הדבר בעצמו, מתאמת אצלו בתכלית ההתאמתות בתוקף בל ישונהנא, ועד"ז בנדו"ד, שהיותם „בני עלי'", ופעולתם בגילוי והמשכת ה"עליון" בעולם, היא, באופן של ראי'נב, בתכלית ההתאמתות.
ז. וענין זה — ש"בני עלי' שהן מועטין" עד ל"חד הוא" עושים מהעולם בית ועלי' להקב"ה — נתחדש ב"האי יומא" דמתן־וה:
„(בני) עלי'" — כדברי המדרש שהחידוש דמתן־תורה הוא ש"התחתונים יעלו לעליונים" ו"העליונים ירדו לתחתונים", היינו, לא רק שה"תחתונים" מקבלים השפעה מ"העליונים", אבל כל א' מהם נשאר במקומו ודרגתו, עליונים למעלה ותחתונים למטה, אלא ש"העליונים ירדו לתחתונים", ו"התחתונים יעלו לעליונים", לשנות מציאותם של התחתונים שיעלו לעליונים („עלי'")נג.
ו"מועטין" עד ש"חד הוא" — כדברי רב יוסף „אי לאו האי יומא דקא גרים כמה יוסף איכא בשוקא", שהחידוש דמתן־ורה הוא בשלילת ענין ההתחלקות והריבוי (גדרי התחתונים) והדגשת ענין האחדות („עליון"), עד שהעולם נעשה „רשות היחיד" ליחידו של עולם.
ח. ויש להוסיף בביאור דברי רש"י „אי לאו האי יומא, שלמדתי תורה ונתרוממתי" — שבלימוד התורה מודגשת שלילת ההתחלקות והריבוי („כמה יוסף איכא בשוקא") יותר מאשר בקיום המצוות:
מהחילוקים שבין תורה למצוותנד — שהמצוות הם באופן של התחלקות וריבוי, רמ"ח מצוות עשה ושס"ה מצוות לא תעשה, כנגד רמ"ח אברים ושס"ה גידיםנה, ואילו התורה היא „תורה אחת", בדוגמת הדם שממשיך חיות לכל האברים.
וטעם הדבר — לפי שהמצוות הם ציוויים להאדם איך להתנהג בעולם,498ולכן באים באופן של התחלקות וריבוי בהתאם לגדרי (האדם ו)העולם, בגדרי הזמן והמקום, ועד שיש מצוות התלויות בזמן ובמקום, ויתירה מזה — שהזמן גורם אותם, ע"ד סוכת מצוה שזמן חה"ס גורם אותו ועושה אותה, ואילו התורה היא חכמתו של הקב"ה, וגם בירידתה למטה ה"ה למעלה מגדרי האדם והעולם, בכל זמן ובכל מקום.
ולכן מדגיש רש"י „אי לאו האי יומא שלמדתי תורה ונתרוממתי הרי אנשים הרבה בשוק ששמן יוסף" — שע"י לימוד התורה נתעלה ונתרומם („נתרוממתי") לדרגת „בני עלי'"נו שלמעלה מההתחלקות והריבוי שמצד גדרי העולם, ועי"ז ניתוסף עילוי גם בהפעולה בעולם, „יוסף בשוקא"נז — שאין זה באופן ד„כמה יוסף איכא בשוקא", „אנשים הרבה בשוק ששמן יוסף", מצד ההתחלקות והריבוי שבשוק, אלא מצד נקודת האחדות שבו.
ט. ויש לקשר זה עם הפרשיות שקורין בתורה בסמיכות ל"זמן מתן תורתנו"נח — פ' במדבר שקורין לעולם לפני עצרת, ופ' נשא שקורין ברוב השנים בשבת שלאחרי עצרתנט — שבשתיהןס מודגשת המעלה דלימוד התורה באופן של רוממות („נתרוממתי") מהעולם:
פ' במדבר — אשר, מהטעמים דנתינת התורה במדבר דוקא, כמארז"לסא „כל מי שאינו עושה עצמו כמדבר הפקר (שלא להקפיד על שום דבר מדברי העולםסב) אינו יכול לקנות . . התורה", היינו, שנמצא במעמד ומצב שאין בעולמו שום499דבר מלבד התורה (כמו המדבר שאינו מקום ישוב בני אדם, ולא בעלי־חיים וצמחים, וכל ענינו אינו אלא מקום לנתינת התורה), ובתורה עצמה (גם ביחס לקיום המצוות ועניני קדושה בכללותם) — לימוד התורה, שעל ידה מתייחד ב"יחוד נפלא" עם חכמתו של הקב"הסג (כמשנ"ת בארוכה בהתוועדות שלפנ"זסד).
ופ' נשא — „נשא את ראשסה, אשר, הענין דנשיאת ראש לאמיתתו נעשה ע"י לימוד התורה, „שלמדתי תורה ונתרוממתי", כי, כאשר שכל האדם („ראש") מתייחד עם חכמתו של הקב"ה, ה"ה במעמד ומצב של התנשאות שאין למעלה ממנה.
וכאמור, שכאשר נמצאים במעמד ומצב של רוממות מהעולם, אזי גם הפעולה בהעולם נעשית באופן נעלה יותר, ועד לאופן של התנשאותסו, למעלה מהמדידות וההגבלות שמצד גדרי העולם.
י. עפ"ז יש לבאר הלימוד וההוראה ממאמרו של רב יוסף — בנוגע ל"זמן מתן תורתנו" מידי שנה ושנה:
כיון ש"הימים האלה נזכרים ונעשים"סז, שמידי שנה בשנה „נעשה" מתןתורה מחדשסח כמו בפעם הראשונה, ויתירה מזה, באופן ד"מעלין בקודש"סט — הרי החידוש ד"האי יומא", „אי לאו האי יומא דקא גרים כמה יוסף איכא בשוקא", הוא גם בנוגע ל"האי יומא" ד"זמן מתן תורתנו" בכל שנה לגבי „זמן מתן תורתנו" בשנים שלפנ"ז.
ומזה מובן ש"האי יומא" ד"זמן מתן תורתנו" בשנה זו צריך להביא להוספה בלימוד התורה — „שלמדתי תורה ונתרוממתי" — לגבי לימוד התורה שלפנ"ז, ועד להוספה שבאין־ערוך, שיכולים לומר על זה „אי לאו האי יומא דקא גרים כמה יוסף איכא בשוקא"!
ובהדגשה יתירה בשנה זו — שמלבד העילוי שניתוסף משנה לשנה, ישנו גם500העילוי המיוחד במנינה של השנה — תש"נ, ר"ת תהא שנת נסיס, שהנהגת כאו"א מישראל צריכה להיות באופן של הרמה (נס מלשון הרמה, כמו ארים נסי על ההריםע), כולל ובמיוחד ע"י לימוד התורה — „למדתי תורה ונתרוממתי".
יא. המורם מהאמור לעיל בנוגע למעשה בפועל — „המעשה הוא העיקר"עא:
„זמן מתן תורתנו", יום השבתעב שלאחריו (גמר ושלימות — „ויכולו" — דכל ימי השבועעג), וכל ימי התשלומין (עד י"ב סיוןעד) — מסוגל ביותר לקבל החלטות טובות ולקיימן בפועל בכל הקשור ללימוד התורהעה, שכן, בידעו שזה עתה נתחדש הענין ד"משה קבל תורה מסיני ומסרה כו'"עו עד לכאו"א מישראל שבדורנו זה, ובפרט כשמתבונן ש"הניח הקב"ה את העליונים ואת התחתונים ולא בחר בכולם כי אם בישראל עמו . . לקרבם אליו בקירוב ויחוד אמיתי בהתקשרות הנפש ממש בבחי' נשיקין פה לפה לדבר דבר ה' זו הלכה ואתדבקות רוחא ברוחא היא השגת התורה וידיעת רצונו וחכמתו דכולא חד ממש" (כמ"ש רבינו הזקן בספר התניאעז) — בודאי יוסיף יגיעה יותר בלימוד התורה.
ובפרטיות יותר:
לכל לראש — להתחזק בשמירת השיעורים הקבועים, הן השיעורים הכלליים השוים לכל נפש, כמו: השיעורים בחומש תהלים ותניאעח (כתקנת כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו), וכן השיעורים במשנה תורה להרמב"ם כהמנהג שנתפשט ללמוד ג' פרקיםעט בכל יוםפ, וכיו"ב, והן השיעורים הפרטיים דכל חד וחד לפום שיעורא דילי', „כדת הניתנה לכל אחד ואחד בהלכות תלמוד תורה"פא.
ועוד ועיקר — להוסיףפב בקביעת עתים לתורה יותר מ"שיעוראפג דילי'" (לפנים משורת הדיןפד), היינו, נוסף לכך501שמנצל כל רגע פנוי („כפי העת והפנאי שלו כמסת ידו אשר הרחיב ה' לו"פא) ללימוד התורהפה, „לוקח" גם מהזמן שעוסק בעניני הרשות ע"פ התורה ומקדישו ללימוד התורה, ויתירה מזה, ש„לוקח" גם מהזמן שעוסק בעניני קדושה ומצוה (במצוה שאין זמנה עובר ויכולה להעשות ע"י אחרים) ומקדישו ללימוד התורה שהוא למעלה מכל המצוותפו.
ובמיוחד — להתחזק ולהוסיף בלימוד שיעורי תורה ברבים ובציבורפז, כידוע גודל העילוי ד"עשרה שיושבים ועוסקים בתורה"פח, ת"ת דרבים.
ובודאי שעי"ז יתוסף בכל הענינים הטובים, כולל הוספה בברכותיו של הקב"ה בכל המצטרך לו, כמפורש בפ' בחוקותי (שקורין לפני עצרתפט) „אם בחוקותי תלכו", „שתהיו עמלים בתורה"צ, „ונתתי גשמיכם (מלשון גשמיותצא) בעתם וגו'" וכל הברכות האמורות בפרשה, ובלשון חז"לצב (בנוגע להוספה בלימוד התורה בלילה מחמשה עשר באב ואילך שהלילות מתארכין) „כל המוסיף מוסיפין לו", „יוסיף חיים על חייו"צג, ואם הדברים אמורים בהוספה בלימוד התורה בגלל טבע העולם (שהלילות מתארכין) — בהוספה בלימוד התורה בגלל החידוש דמתן־תורה ע"י הקב"ה על אחת כמה וכמה!
יב. ועל של פועל באתי — להציע הצעה בענין שהזמן גרמא, צו ודרישת השעה, ובודאי יפרסמו הדברים בכל מקום ומקום:
נוסף על השיעורים בתורה שלומד כאו"א בעצמו (כולל במיוחד השיעורים שלומד בעשרה מישראל) — יקיים כאו"א ההוראה דדבר משנה (בהמשך ל"משה קבל תורה מסיני ומסרה כו'") „והעמידו תלמידים הרבה", עי"ז שייסד שיעור בתורה ללמד לאחרים, ומה טוב — ללמד לעשרה מישראל, ועד ל"תלמידים הרבה".
ויש להוסיף ולהדגיש שענין זה שייך לכל אחד ואחת מישראל, האנשים והנשים, וגם הטף:
החיוב דלימוד התורה שייך גם לנשיםצד — בהלכות הצריכות להןצה (שבזה נכלל גם החיוב דלימוד פנימיות התורה בעניני אמונת ה', אהבתו ויראתו502כו', „ששה מצוות שחיובן תמידי"צו), וכבר נהגו נשי ישראל בדורות שלפנינו (וביתר שאת בדורנו זה) להתאסף וללמוד תורה ברבים (ורואים במוחש גודל ההצלחה דשיעור תורה ברבים לנשים, הן בנוגע להנשים עצמן, והן בנוגע לפעולתן בכל בני הבית), ולכן, נוסף על החיזוק וההוספה בהשתתפות דכל אחת ואחת בשיעורים אלה, צריכה כל אחת ואחת להשתדל לייסד שיעור בתורה ללמד לנשים אחרות, ומה טוב — לעשר נשיםצז.
ועד"ז בנוגע לטףצח — שנוסף על לימודיהם בחדרים ובישיבות קטנות, ישתדל כל ילד וילדה לייסד שיעור ללמד לילדים אחרים עניני התורה שלמד בעצמוצט, ובפרט שמטבע הקטנים שאוהבים וחפצים להשפיע על ילדים אחרים, וצריכים לנצל טבע זה ללימוד התורה.
ועוד וג"ז עיקר — שהלימוד לאחרים יהי' באופן שהם בעצמם יוכלו ללמד וילמדו לאחרים, כהלימוד וההוראה דפרשת „בהעלותך את הנרות" (שקורין במנחה דשבת שלאחרי זמן מ"ת) — שהפעולה דהדלקת „נר ה' נשמת אדם"ק ב"נר מצוה ותורה אור"מ צ"ל „עד שתהא שלהבת עולה מאלי'"קא, שנעשה בעצמו „נר להאיר"קב.
וכאמור, ענין זה הוא צו ודרישת השעה — שהרי, נוסף לכך שישנם רבים מישראל, אנשים נשים וטף, שמעמדם ומצבם בלימוד התורה לעת־עתה הוא בבחינת „אחר" ר"ל, ולכן ישנו חוב קדוש להביאם למעמד ומצב של „בן" (בגלוי) ע"י לימוד תורתו של הקב"ה, ניתוסף הדגשה יתירה — צו ודרישת השעה — כשנמצאים בסוף זמן הגלות ובסמיכות ממש לביאת משיח צדקנו, אשר, ביאתו תלוי' בהפצת המעיינות חוצהקג — ה"מעיינות" דתושב"כ ותושבע"פקד, וה"מעיינות" דפנימיות התורהקה — עי"ז שיתוספו שיעורים רבים בתורה ו"תלמידים הרבה", עד לתכלית הריבוי „אשר לא ימד ולא יספר"קו.
503ויש להוסיף, שבציווי „העמידו תלמידים הרבה" נכלל גם הלימוד עם בניבמצוות דידהו, כפס"ד הרמב"םקז ש„צוה משה רבינו מפי הגבורה (יחד עם כל עניני התומ"צ שניתנו במ"ת) לכוף את כל באי העולם לקבל מצוות שנצטוו בני נח . . מפני שצוה בהן הקב"ה בתורה והודיענו על ידי משה רבינו", שעי"ז ממהרים ומזרזים עוד יותר המעמד ומצב ד"אותו הזמן" ש"לא יהי' עסק כל העולם (גם אומות העולם, ועאכו"כ בנ"יקח) אלא לדעת את ה' בלבד"קט.
יג. כדי להוסיף עידוד וזירוז בקיום הצעה הנ"ל — כדאי ונכון שכל אחד ואחת יודיע לרב שלוקי, רב מורה הוראה, מורה־צדק, וכיו"ב, על פעולותיו ביסוד שיעורי תורה לרבים.
ואלה הרוצים — ישלחו הדו"ח ע"ג פתקא לכאן, לד' אמותיו של כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו, „יוסף" שבדורנו,
— ולהעיר ממארז"ל שכל ישראל נקראו ע"ש יוסף, וכמש"נ „נוהג כצאן יוסף"קיא —
על מנת להביא ולהניח הפתקאות על הציון שלו [וכמדובר כמ"פ שאין צורך באישור בכתב, כיון ש"חזקה" על ביתהדואר שמביא המכתבים לתעודתם, ו„חזקה" יותר מג' פעמים בעבר שלאח"ז מביאים ומניחים אותם על הציון הק'], וישאירום שם, ברשותו של בעל הציון, ועד שיעלו בלהב השמימה, שעי"ז יגרמו נת־רוח למעלה, ובודאי שבעל הציון, כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו, יעורר רחמים שיתוסף עוד יותר בברכותיו של הקב"ה, „יוסף עליכם ככם אלף פעמים ויברך אתכם כאשר דבר לכם"קיב.
ועד להברכה הכי עיקרית — שתיכף ומיד „יוסיף אדנ־י שנית ידו גו' ואסף נדחי ישראל גו' מארבע כנפות הארץ"קיג, „בנערינו ובזקנינו גו' בבנינו ובבנותינו"קיד, „קהל גדולקטו ישובו הנה"קטז, לארצנו הקדושה, לירושלים עיר הקודש ולבית המקדש, וזוכים לראות בעיני בשר — מתאים לתוכן פרשיות השבוע — חנוכת המזבח והדלקת המנורה בביהמ"ק השלישיקיז, וללמוד תורה מפי משיח צדקנוקיח, ועד להלימוד ד"תורה חדשה מאתי תצא"קיט, ועד באופן ש"לא ילמדו עוד איש את רעהו גו' כי כולם ידעו אותי"קכ, ו"מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים"קכא.
הצעת תיקוןנשלח לבדיקהדיווח על בעיהבלי חשבוןהטמעה באתר אחר