צח

צח

וירד¹ ה' על הר סיני, פי' כי זהו ירידה אצלו ית' [כביכול]. כי הוא ית' א"ס (וכנגדו) [וכבודו] אין העולמות יכולין לסובלו, וזהו שיחשוב באהבת [ישראל] ולתת להם התורה זהו ירידה אצלו ית' [כביכול]. וזהו נק' עקודי"ם [נ"א: עקידה] שהשכל של המלך עקוד [הוא אצל העני, ועקוד הוא תפיסה, אסור, כמו ויעקוד את יצחק בנו. ויש² עוד] רחמנות כמו האב על בנו. אף על פי שיש לבן המלך כל טוב [הרבה מאד], רק דבר קטן [או אפס קצהו] חסר לו, מרחם עליו [אביו] המלך. וזה בא מחמת [נ"א: וזה נקרא] אהבה רבה. כי [נ"א: אבל] הרחמנות שעל הבן כפר [או על שאר העניים] הוא מחמת [נ"א: נקרא] אהבת עולם, [מפני] שיש לעני בן כפר רע [יותר] מכל העולם [נ"א: שהם חסרים מכל טוב], לכך מרחם עליו [עליהם] המלך. [משא"כ על בנו, אע"פ שיש לו טובה הרבה רק דבר קטן חסר לו, יש למלך רחמנות עליו.] ויש עוד רחמנות [ג'], [והוא רחמנות] שיש למלך על עצמו שיש לו צער מחמת בנו. והחילוק בין הרחמנות א' להב', שהרחמנות שעל הבן היא תמידית, שהוא על עצמו. אמנם [נ"א: אבל] על הבן כפר, אם לא הלך [נ"א: אם לא היה הולך] (וכו'. (חסר כאן)) [לחוץ ולא ראהו לא היה זה הרחמנות כלל. ועוד, שהרחמנות של עני בא מחמת הולדה שיש לעני צער יותר מכולם, שזהו אהבת עולם, שאוהב אותו כמו כל העולם, רק מפני שחסר לו יותר מרחם עליו. אבל שתי רחמניות הנ"ל באות שלא מחמת הולדה, שאפילו לבנו טוב מרחם עליו. וזהו בים נדמה להם כבחור, שראוי להוליד, שהרחמנות היה מחמת הולדה שהיה לו צער גדול, אבל בסיני היה בלי צער, והיתה רחמנות עצמית, ונדמה כזקן, שלא מחמת הולדה. וכל הגאולות היו בשביל קושי השיעבוד, והוא רחמנות, ולא מחמת עצמיות. אמנם הגאולה העתידה תהא מחמת עצמיות, וזהו אני אקים מחמת עצמי. וזהו ביום ההוא אקים את סוכת דויד הנופלת, אני אקים אותה מחמת עצמי. וזהו התנערי מעפר קומי שבי ירושלים, התנערי מזאת הקימה מחמת שמושפלת עד עפר, רק תהיה מחמת עצמיות. אמנם³ אם הבן קורא לאביו בשמו, או אפילו הבן כפר קורא אותו בשמו המתואר למלך כראוי לו, מעורר בו הרחמנות. כך כביכול הקב"ה צמצם את עצמו בתורה. והנה מלבד הרחמנות התמידי שיש לו ית' על ישראל מחמת הצער שלו מכח גודל אהבתם, נוסף על זה מעוררים ישראל רחמנותו ית' בקראם בתורה. ואפילו בן הכפר, ר"ל אפילו מי שאינו מבין פנימיות התורה, רק קורא אותה בדחילו ורחימו, כי קוב"ה ואורייתא חד הוא, וכל התורה שמותיו של הקב"ה, וכמו שקוראים לאדם בשמו מניח כל עסקיו, ופונה לזה שקורא אותו ומשיב על שאלתו מחמת שהוא אסור בשמו, כך כביכול הוא ית' צמצם את עצמו בתורה, וכשקוראים בתורה אז ממשיכים אותו ומעוררים הרחמים והחסדים, כי הוא ושמו ית' הוא אחדות [פשוט].]

The Lubavitch Library · chabadlibrary.org