קטו

קטו

מפני שיבה תקום¹. כלל הדברים כל מה שאדם רואה ושומע, וכל המציאות שיקרא [נ"א המקריות שיקרה] לאדם הכל באים להתעורר אותו, הן דבר אהבה ויראה והתפארות וניצוח והודיה והתקשרות וממשלה כלליות. והם בב' אופנים, או כשבא לו בתפילה המעשה הרע שעשה כבר, באה עתה כנגדו במחשבה [שלו] כדי [לתקנם ו-] להעלותם, כמשל אשה שרואה במראה שרואה כנגדה פרצופה, כך בא לו במחשבתו המעשים שלו. או שבאו להצדיק² אותיות מהשבירה, וזה צריך לידע [נ"א: להשגיח] אם [הם] מאהבה ויראה וכו'. וזהו בתפילה. וגם כל עת כשמתפאר האדם בדבר מה [נ"א: וגם בכל עת לפעמים מתפחד מדבר מה או מאיזה בריה] הכל בא לו כדי להעלותה, כי לפעמים רואה [דבר] אהבה ויראה וכו', על דרך משל אדם שמורגל בליצנות מראין לו ליצנותא דעבודה זרה. דהיינו, אם רואה בפתע פתאום ע"ז יבין שלא בחנם ראה זה או שמע, רק להעלות ולתקן הליצנות מראין לו ליצנותא דע"ז לתקן וימתוק בשורשו שיעלהו לשורש אהבה³. ולכך כל⁴ מה שאסור יש כנגדו היתר [והבן]. וכל מעשיו [נ"א: וזה כלל שכל מעשיו] יהיו בדביקות להש"י, וישגיח על כל אשר יראה וישמע ויעשה [נ"א: וכל מה שיעשה]. וז"ש הכתוב [נ"א: וזהו שנאמר על שלמה המלך ע"ה] וידבר על העצים, ר"ל שעל [כל] מה שראה אמר על כולם טעמים הנוגעים אל עבודת הש"י. ופשיטא שכל הבריות הן טמא הן טהור הכל צריך לעבודתו ית' [נ"א: ופשיטא שכל מה שבבית הכל צריך לעבודת הש"י הן טהור הן טמא וכל הבריות] והכל הוא בעצמו, שהנהגתו מלובשת בהם. על דרך משל האדם ואשתו הם גוף אחד, ובניהם המקבלים נקראו נוקבא כנגדם. אף על פי שהאשה היא נוקבא, אבל בערכם (הם) [שהם מקבלים] הבנים נקראים נוקבא. ונגד הבנים הבית הוא הנוקבא, וזהו שאמרו רז"ל ביתו זו אשתו. ונגד הבית כל כלי (הבית) [תשמישו] וכל הדברים שבבית [מקטן ועד גדול, הכל] הם נקראים נוקבא. וזה צריך הבחנה גדולה שכל מה שרואה בבית הבריות משונים מה ששכיחים לפעמים הכל הוא בעצמו, דהיינו שצריך להנהגתו. ומזה יוודע [לו כל] הצריך לענינו ולעבודתו, ובהכל היא מלובש השגחתו ית'. וזהו לא בגבורת הסוס יחפץ, [הוא רמז למדרגות תחתונות], שהסוס טפילה להרוכב והמדריגה תחתונה היא טפל. דהיינו שבא לו פחד מאיזה דבר זה לעורר [נ"א: מעורר] לו יראה, [כי] באים לו אותיות מהשבירה מה ששייך ליראה. ולא בשוקי [האיש ירצה] וגו', שהשוקיים הם מדריגות תחתונות. ר"ל, לפעמים בא לו פחד מאיזה דבר שבאים לו אותיות מהשבירה ששייך ליראה לעורר לו יראה, לא מפני שיפחד מפני זה שלח לו הקדוש ברוך הוא, רק רוצה ה' את יראיו את המיחלים לחסדו, להעלות ליראה שממנו בא לאהבה [נ"א: להעלות היראה, שמיראה באה לו אהבת הבורא]. אבל^פח הענין, שאם יאמר האדם אכוון בכיוון לבא לידי אהבה כדי להעלות, לזה כתיב אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ. וזהו מ"ש רז"ל המקשה [עצמו] לדעת הוא בנידוי, דהיינו מרוחק מהש"י. הוא סובר שהוא מקורב [להשי"ת] ובאמת הוא מרוחק [מאד]. [ועל הדברים האלו נמשיל] משל לאיש חיל שבא לאדם לקרוא אותו אל המלך, ובא בכעס [גדול], ובפחד, בבגדיו שמלובש במורא ופחד [נ"א: ומלובש בגדי אימה ופחד], ומתיירא [האדם] מאיש חיל זה. ובאמת הוא אינו כלום, [כי] אין לו [לאדם] לירא ממנו [כלל], אלא [מפני] שיראת המלך מלובש בו, שבגדיו הם [סימן ש-] חותם המלך [בו], אבל הוא בעצמו אינו כלום. ומי שהוא חכם אינו חש לדבר עמו ואינו מתיירא ממנו מפחדו ואימתו, רק ירוץ תיכף למלך [עצמו], וממנו אינו מתיירא כלל^פט. ולפעמים בא איש מהמלך בתנועת אהבה, וכיון שבא לשוטה התחיל עמו לשחק^צ. ומי שהוא טפש הוא מתענג ומשתעשע עם השליח מחמת ששומע ממנו דברי אהבה. אבל מי שהוא חכם יודע שהעיקר הוא רצון המלך [ואהבתו], ואומר מה לי לדבר ולהתענג עם השליח הלזה, מוטב שאלך לעיקר ושורש התענוג והאהבה, והולך אל המלך ואינו משגיח על השליח. כך כל הדברים הבאים לו, הן אהבה הן יראה וכו', ילך למלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא ויעלה הכל למעלה. הן אם באה לו איזה דבר יראה חיצונית או היזק ח"ו, או נזדמנה לו איזה שמחה ותענוג, הכל יעלה [למעלה] למלך עליון. ולא יעשה כמו השוטה הנזכר, שהוא מתענג ומשתעשע ואוכל ושותה ושוהה עם השליח השלוח לו מאת המלך, ומחמת זה הסיח דעתו ושכח ששלח המלך לקרוא לו. ואף אם אחר כך בא יבא אל המלך, יחר אף המלך בו מאוד ושמחתו נהפכת לו לתוגה. ולא כן החכם אשר עיניו בראשו לאמר מה לי להרבות דברים עם השליח, טוב לי לילך אל המלך לעשות רצונו. ואם^צא אינו עושה כן, באמת להבל יגיעו. וצריך האדם מאוד להתיישב בעבודת השם יתברך על כל דבר. ואם נפשך לומר האיך יכול האדם להעלות במחשבתו כל דבר להיות (מתוקן) [ממותק] בשורשו, כתיב תמים תהיה עם ה' [אלהיך]. כתיב ת' [דתמים], גדולה, שלכאורה הת' רחוק מן הא'^צב ת' מדריגות, ואיך יכול (להיות) [להאיר] בו הא'. אך באמת אמירה לגבוה כמסירה להדיוט [דמי. ר"ל] על דרך משל, אם רוצה [אדם] לעלות כשהוא עומד במדריגה תחתונה, אינו יכול להגיע [ולהשיג] למעלה העליונה רק כשהוא הולך ממעלה למעלה. אבל אם הוא עומד שם [למעלה] (תיכף ממעלה התחתונה) [יכול להעלות מלמטה ברגע א']. (דהוי) [וזהו] אמירה לגבוה וכו'. על דרך משל קטן צריך לילך יותר [מגדול] וגדול אינו צריך כל כך, והמחשבה הוא ג"כ גדול ממעשה [הרבה, ולכן] אינו צריך רק המחשבה ועומד שם תיכף [נ"א: אינו צריך רק שיחשוב במחשבתו ומעלה תיכף לשרשו]. ולכן הת' משתוקקת לא' ויש בו [כל] הת' אלפין, [ולכך התי"ו גדולה שהם מאותיות המחשבה].

The Lubavitch Library · chabadlibrary.org