הן1 עם לבדד ישכון. ד"ד נקרא על שם ב' [בחינות] דלתי"ן, [משפיע ומקבל] כנזכר במ"א. ואמרו רז"ל הבריח התיכון זה יעקב, ר"ל שבשבילו יש התחברות לאלהות"ו ית' עם העולמות, בשביל התענוג שיקבל מישראל. וזהו ל"ב ד"ד ישכון, פי' בשבילם יש התחברות לב' בחינות דל"ת [נ"א: דד], משפיע ומקבל. וזהו מ"ש רז"ל קרא ליעקב א"ל, ר"ל כי ההשפעה הבאה מצד החסד הנקרא א"ל, היא בשביל התענוג שמקבל מיעקב, כמ"ש בשביל ישראל נברא העולם. והנה הצירוף האמצעי הוא א"ל ב"ם וכו', זהו בקדושה. אבל באומות הצירוף להיפך, וא"ל שבישראל נעשה ל"א, וזהו ובגוים ל"א יתחשב. וע"כ נקרא ד"ד, [ר"ל] ב' בחינות דל"ת, א' מהמקבל, וא' מהמשפיע שמצמצם תענוגו בהשפעתו ונעשה בחי' דל"ת שלא נשלם לו תענוגו לסבת המקבל. וזהו מטי ולא מטי. (הוא) [הגם] שבחי' מטי ולא מטי הוא בב' מדריגות2, אף על פי כן גם במדריגה א' הוא [כן] בבחי' מטי, אך אם יהיה מטי לבד, דהיינו שהגיע למשפיע כל תענוגו [נ"א: דהיינו לשהפיע כל תענוגו], דהיינו שישפיע בשלימות בלי צמצום, אז לא יוכל המקבל לקבל, (וזהו) [לזה] הוא בחי' לא מטי (פי'3 אצל המשפיע [עצמו]) בכדי שתזדכך נפשו שתוכל לקבל רוב ההשפעה מאלהו"תו כביכול, וכל זה לא בשביל שלימות נפשו, רק כדי שישלים וכו'. [וזהו] פי' שנפשו צמאה שתזדכך כל כך שתוכל לקבל רוב ההשפעה כפי רצונו ית' להשפיע בשלימות, ויהיה (שפל) [השכל] מקבל תענוג ממנו, שע"י נשלם ונתמלא רצונו כי טבע הטוב להטיב [נ"א: רצונו וטבעו הטוב להיטיב כביכול]. ועד"ז פי' ישראל מפרנסין וכו'. כי כשהם טובים וראוים לקבל השפעתו ית', הם משפיעים תענוג לו ית'. משא"כ להיפך ח"ו, אזי הוא מוכרח לצמצם השפעתו ותענוגו ממנו כביכול. וצירוף כזה נקרא דוד"י (נ"א הוה"י)4 מלמטה למעלה. שהמדריגה התחתונה נקראת דל"ת שהוא בחי' דל"ת [נ"א: שהמדריגה התחתונה היא בבחינת ד], ונמשך לה השפע דרך ו' שהיא בהדרגה שיוכל לקבל, ומדריגה עליונה ג"כ בחי' דל"ת שמוכרחת לצמצם תענוגה כנזכר, והיא מקבלת מיו"ד כנודע. וכל הנזכר נרמז ג"כ [ביוד] עם המילוי, י' על שם המשפיע, ו' על שם ההמשכה שנמשך ממנה, ד' על שם המשפיע גם כן בבחי' דל"ת כנזכר (נ"לקיט [נ"א: ר"ל] על שם שמצמצם הן בהשפעתו והן בתענוגו ממנה). ומלמעלה למטה הצירוף הוי"ה, כי הד' נעשה ה' לאחר שבאה המשכה לו כנודע. והנה לעתיד לבוא [נ"א: והנה לעת] שיזדככו העולמות ויוכלו לקבל רוב ההשפעה בלא ההדרגה כלל, אז לא יהיה אחר ה' ראשונה ו' שמורה על ההמשכה, כי אם יהיה אחר ה' ג"כ יו"ד כמו שהוא לפניה, על כן כתיב ביום ההוא יהיה ה' אחד. כתיב ביום ההוא יצאו מים חיים וגו' חצים אל הים הקדמוני. שמו מורה שכל המימות נמשכין ממנו, למה לו למים. ולפי הנזכר יהיה פירושו שהי"ם [הנ"ל], ר"ל שכל המימות נמשכין ממנו, מקבל תענוג כביכול כשיש לו בית קיבול השפעתו. וזה יצאו מים חיים, פי' שחיי חיים מתפרנסים כביכול [נ"א: פי' חיים לשון פרנסה כביכול], ע"ד ישראל מפרנסים וכו'. חציים אל הים, פי' שמקבל תענוג במה שיזדככו המקבלים ויכולים לקבל רוב ההשפעה כנזכר. והנה לפי זהקכ כל דבר [כלול] מב' בחי' דכר ונוקבא, ובוודאי צריך דבר א' המחברם כנודע, [והוא צדיק כנודע], שעל ידו מתקשרים כל העולמות, והוא נקרא טוב כנודע. ואיתא בספרא דצניעותא [נ"א: בספר הזוהר] כי הט' בעצמה מכונה בשם צדיק כי טוביה גנוז בגויה. ע"כ כתיב במשה כי טוב הוא ותצפנהו, ויסתר משה פניו, כי לאו אורחיה להתגלות. וכתיב ואת צנועים חכמה, כי החכמה מחברת ב' דברים והוא ההיולי כנודע, וע"י נעשה השתנות מדבר זה לדבר אחר, והוא את צנועים חכמה. ולכך כשרוצים לזרוע גרעין ורוצים שישתנה מהויותו, מצניעים אותו ומכניסים אותו בקרקע כדי שיוכל לבוא אל ההיולי שהוא חכמה כנזכר. וע"כ הצדיק המקשר ב' דברים נקרא ע"ש ט', שטוביה גנוז בגויה ומקבלת מהוא"ו שהוא המשכה כנזכר. (כיקכא גם במדה זו צריך להיות חכמה, והיא נמשכת מהמוח), והוא"ו מקבל מהב' נקודה בהיכליה, וע"כ הצירוף הוא טו"ב מתתא לעילא. ובהיות שם בפ"ע מעילא לתתא [הצירוף בי"ט, כי באמת הוא"ו שבטוב הוא י, אך להיותו נמשך בהדרגה הוא ו כנ"ל. אבל כשהוא שם בפני עצמו] נקרא בשם בי"ט. וז"ש בזוהר לית טיבו שריא אלא באתר דכר ונוקבא, כי הוא המחברם. ואיתא בספר הזוהר איהו ברו"ך ואיהי ברכה. פי' שהמשפיע נקרא ברו"ך והמקבלת נקראת ברכ"ה. הגם שנאמר והמלך שלמה ברו"ך, אפשר משתעי קרא כשנתעלה לשורשה אז מדה זו היא המשפעת. או אפשר לפי שהיא בחי' דכר לעליונה ממנו שמקבל תענוג ממנה במה שמשפעת לה, על דרך יותר ממ"ה שהעגל וכו'. והנה כל הנזכר שההשפעה צריך להיות בהדרגה כפי כח המקבלים, זהו כשהמדרגה המקבלת עומדת במקומה, [ונמשך לה שפע במקומה]. אבל כשנתעלה המדריגה התחתונה לשורשה, אזי יכולה לקבל שפע יותר ויותר מכדי יכלתה לקבל למטה במקומה. למשל אדם זורע גרעין א', ונודע שלא יצמח הגרעין להוציא כמה גרעינין עד שיתבטל ממציאותו, אז [נתעלה] שם בשרשו ויכול לקבל משרשו יותר (משטיחת) [משטחיות] מציאותו. ושם בשרשו נעשה גם הוא שורש לכמה גרעינין בשביל שנתדבק בשורשו, וגם [שורש] כח הצומח חפצו ורצונו להשפיע תמיד הרבה. אך בהיות הגרעין למטה במציאותו אינו יכול לקבלו. משא"כ כשנתעלה לשורשו כנזכר, ושם אין צריך כלל להדרגה כי שם יכול לקבל הרבה יותר (משטיחתו) [משטחיותו] ומציאותו. והנה נודע כי תכלית בריאת העולמות היה לקרוא [נ"א: להקרא] שמו מלך, ומחשבה הקדומה זו הביאה לידי מעשה צמצום בהירות א"ס כביכול לפי שאין מלך בלא עם. וע"כ (כל) [על] מדת מלכות כתיב אני ראשון ואני אחרון, שהיא ראשונה שהביאה לידי בריאת עולמות, והיא אחרונה כנודע. לכן בכל הברכות שהמשכתן מלמעלה למטה, והדבר בהיותה למטה לא יכול לקבל רוב ההשפעה, ע"כ צריך להיות צמצום השפעה והתענוג כנזכר. וזה עשה בשביל מדת מלכות שאינה בלא עם, והעם יען היותם למטה לא יוכלו לקבל רוב ההשפעה, על כן צריך צמצום כנזכר. משא"כ בעמידת [נ"א: בברכות] י"ח, שההמשכה היא מתתא לעילא, ושם בשורשו יכול לקבלו שלא (תצמצם) [בצמצום] כל כך, ע"כ אינו צריך להזכיר מלכות עד הסוף מלך עוזר וכו' והבן.