Or Torah
עא
דרך שלשת ימים נלך במדבר. כתיב גל עיני ואביטה וגו', ואיתא באורייתא ברא קב"ה עלמא. ולא העוה"ז בלבד, אלא כל העולמות הכל ברא באותיות התורה. והנה זה אי אפשר שבכל חלק מן התורה נברא חלק א' מן העולמות, כיון שהתורה [היא] קדומה והיא למעלה מן הזמן והיא אחדות פשוט, לא שייך בה חלקים. והנה לפי זה מוכרח שבכל חלק מהתורה כלול בו כל התורה וכל העולמות, וכן כלול בה [הכל]1 כנזכר, אך אין נראה ממנה רק פרטיות, אבל בהעלם כלול בה הכל, כמו שאין אנו רואים רק עולם הזה, ואף על פי כן באה לנו הקבלה שיש עולמות לאין קץ. וכן בכל מצוה אין אנו רואים רק העשיה, אבל נעלם בה הכל כנזכר. וזהו רחבה מצותך [מאד], שמצוה א' רחבה היא מאד. וז"ש גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך, ר"ל אותן העולמות המופלאים והמכוסים בתורתך. וזהו באורייתא ברא קב"ה עלמא, [ר"ל] התורה כמו שהיא אצלינו, אך היא מתלבשת בכל העולמות כפי מה שהיא, והיא בעצמה אינה משתנית. וזהו שהאבות למדו תורה, ונח למד תורה, היינו שהשיגו התורה כפי מה שהיא, הגם שעדיין לא נתלבשה בעת ההיא בלבוש שהוא אצלינו, שהוא כנרתיק אל התורה עצמה כביכול [נ"א: וכו']. וזהו לעתיד לבא יוציא הקב"ה חמה מנרתיקה, דהיינו שישיגו אותה כמו שהיא בלי לבוש. לפי שעכשיו לא היו יכולים לסבול בהירתה בפ"ע, ולאו כל מוחא סביל דא, כי אם הצדיקים המופשטים מגשמיות יכולים להשיגה כל א' וא' לפי התפשטותו מגשמיות. על דרך משל אם הוא מופשט מעולם הזה בלבד יכול להשיג כפי מה שהוא בעולם יותר עליון, וכן עד אין קץ, כל מה שמדבק עצמו אל עולם יותר עליון כן [נ"א: בו] תתפשט השגתו ואינו מצומצם כל כך, וכל מה שמתרחק יותר משורשו שם התורה יותר מצומצמת, עד שבא לעולם הזה שבו הכל בצמצום גמור, עד שכמעט שאין לך מצוה שאין בה מדות ושיעורין. וזהו שהקב"ה מצמצם עצמו ושורה בעולם הזה על ידי התורה והמצות שהם כאן בצמצום ושיעורים. וזהו נודע בשערים בעלה, בשיעורין דיליה. ומי שזוכה ורואה עולמות עליונים בעת עשותו המצות, דהיינו שהוא מופשט מהגשמיות, כל א' לפי מדריגתו, יש לו יותר תענוג לפי שכל מה שהוא יותר עליון הוא יותר רחב, ואינו בצמצום כמו כאן. וזהו שכר מצוה [מצוה], ר"ל שהשכר של המצוה שעושין בעולם הזה הוא [נ"א: ר"ל שבשכר המצוה שעושין בעוה"ז, השכר הוא] באותה מצוה עצמה בעולם העליון, ושם יש לו תענוג ממנה, לפי שכאן אין לו תענוג ממנה מפני שהיא בצמצום ובלבוש כנזכר. וזהו כי שמש ומגן ה' אלקים. דהיינו כי השמש מסבב אותו יסוד המים, וזהו למגן ולנרתק לשמש [נ"א: דהיינו שהשמש הוא בתוך המגן ונרתק], לפי שהעולם לא היו יכולין לסבול הבהירות והחום של השמש. על כן היה לו יסוד של מים למגן ולנרתק [נ"א: על כן הוא מלובש בתוך מגן ונרתק]. וזהו בעוה"ז. אבל מי שהוא מופשט מהגשמיות ומקשר עצמו לעולמות עליונים, אז רואה שם שה' אלקים [נ"א: אז רואה שכביכול שם ה' אלקים] הוא כביכול שמש ומגן, כנזכר לעיל [נ"א: במקום אחר] באורך. וזהו לעתיד לבא נאמר לא יהיה לך השמש לאור יומם והיה לך ה' לאור וגו' וד"ל. ונחזור אל הענין שהתורה והמצות שהם מצומצמים בעולם הזה הם בעצמם מצוים בעולמות עליונים, רק ביותר התרחבות באשר שהיא קרובה לשורשה. ע"כ צריך כל אדם לכוון בעת עשיית המצוה במעשה ודבור ומחשבה, כי בזה מעלה את המצות ומפשיט אותם מגשמיותם, ומקרב אותם אל שורשם ומייחדם [נ"א: ויחודם] בעולמות עליונים, והבן. והעיקר הוא התענוג בעת עשייתה. ונראה זה בחוש, כי התענוג הוא המחבר ב' דברים, למשל דכר ונוקבא המחברם הוא התענוג. על כן כל איש שיעשה2 המצוה בדבור ובמעשה ובמחשבה, ועליון על הכל הוא התענוג המחברם. ובזה הוא מקשר כל העולמות להקב"ה. ואין לך כל מצוה שאינה כלולה מכל התורה כנזכר, כי היא אחדות פשוט, אך שהיא מצומצמת. אבל כשמפשיטה מגשמיותה היא רחבה מאוד וכלולה מהכל, וגדולה יותר מעולם ומלואה. וז"ש רחבה מצותך מאוד, שהיה רואה אותה בעולמות עליונים. וזהו מ"ש רז"ל בא דוד ולא פירשה, היינו שאמר סתם רחבה מצותך בלי שיעור. בא יחזקאל ולא פירשה, והנה מגילה עפה כתובה קינים והגה והוי וגו'3, דהיינו שראה יסורים של צדיקים בעוה"ז, ר"ל [שראה אותם עם המצות בעוה"ז שהם כולם מצומצמים בשעורין, וראה התענוג שלהם בעוה"ב, ר"ל שראה] אותן המצות עצמן, אבל ראה אותן בעולמות עליונים שהם התענוג הגדול בלי צמצום קרובים לשורשם ורחבים וכלולים כנזכר. ואחר כך בא זכריה ופירשה, מגילה עפה וגו', לפי שזכריה היה בתחילת בית שני שהוא אותיות שבעולם הדבור, והיה חסר ה' דברים כנודע וד"ל, ובדבור הוא גם כן מצומצם, כנודע שהדבור מצומצם, על כן ראה אותה בשיעורין. ונחזור אל הענין כי המצוה צריך לעשותה בדבור ומעשה ומחשבה ותענוג (דהיינו שצריך להמשיך עצמו לדביקות [גדול] עד שמגיע לתענוג)4. הנה כשניתנה תורה בסיני ניתנה בדבור, וכמו שאנו רואים ובוודאי [נ"א: בודאי] מוכרח להיות שם מחשבה, כי הדבור נמשך מן המחשבה, נמצא שהתורה ניתנה בדבור ובמחשבה. אבל המעשה הוא בידינו, כשאנחנו עושים המצות במעשה אז אנו מייחדים מעשה המצוה שהיא עולם העשיה עם הדבור והמחשבה שהם עולם היצירה והבריאה. וזהו ביום חתונתו זה מתן תורה. ולכאורה איזה חתונה היה שם. אבל הענין הוא כמ"ש שהיה יחוד באמת, כי עולם העשיה היה לו עליה ונתייחדלו לעולם השמיעה (כשהיא [נ"א: שהוא] כלי מוכן לעולם הדבור, דהיינו לקבל הדבור)לז עם המעשה, ובזה (נייחד) [נתיחד] עולם העשיה לעולמות עליונים. וזהו שלשת ימים נלך במדבר, דהיינו שלשת עולמות נלך בקבלת התורה שניתנה בדבור כנזכר והבן.
Imported from chabadlibrary · ספריית ליובאוויטש · free-to-read · at the source
Suggest a fixSent for review
Report a problemNo account needed
Embed on another site
About this page
Details
Copies
Recent activity
No fix suggested or problem reported here yet.