סט

סט

ויפגשהו בהר אלקים. הנה העוף הנקרא ראה הוא מעבר את נוקבא שלו בראייה והסתכלות לבד. ומזה יצא לנו מופת [גדול] שבכל [דבר או] מקום שהמחשבה של אדם מחשב, שם הוא כל חיות האדם מצומצם ואינו רק שם. כי ההסתכלות הוא כלי אל המחשבה. ויש על זה כמה מופתים, שבאיזה מקום או דבר שאדם מחשב הרי כל חיותו מצומצם באותו מקום או דבר לבד, וממילא אם חיותו מצומצם שם, הרי כל מדותיו וגופו ג"כ שם, כי שדי נופא בתר עיקרא. והנה כשעלה ישראל במחשבה קדומה, דהיינו שעלה התענוג והשעשועים שעתיד לקבל מישראל לפניו ית', הנה המבין יבין שזה בעצמו עצם הצמצום. שכיון שהתחיל לחשוב תענוג שיקבל מישראל שהם עתה (מגובלים) [מוגבלים], שיש להם גבול, וכל מקום שהמחשבה שם החיות גם כן מצומצם. וכן עד"ז כאן, כשעלה במחשבה כנזכר הוא ית' בעצמו נתצמצם כביכול, ועי"כ נעשו ישראל. שאלולי הצמצום לא היה יכול להיות עולמות אלו ולהיות בתוכם ישראל שהם עתה. אך כשהיה הצמצום אז העולמות יכולים לסובלו ונעשו כולם. הגם שלכאורה נראה שמה שישראל עלה במחשבה זו היא מדת אהבה וחסד ותענוג שאהבם, ומחמת אהבתם ברא כל העולמות, והצמצום הוא בחי' דין. הנה באמת זהו הפי' אהבה דוחקת הבשר, שמחמת אהבה לדבר מצמצם את עצמו רק לאותו דבר. ובאמת אמר ר' ישראל בעל שם זלה"ה, והכהנים הלוים, שכל שפע הבאה היא בב' בחינות, דהיינו אהבה וצמצום. (שמחמתם) [אהבה שמחמתה] משפיע לעולם התחתון, ובחי' צמצום [לעולם היא] אותו השפע היורד מעולם עליון לשרות בעולם התחתון. וכן בצמצום הראשון היה בחי' אהבה ובחי' צמצום הכל בפעם א' בלי פירוד כלל, שאהבה שאהב את ישראל היא בעצמו הצמצום כנזכר וד"ל. והנה עי"ז נתהוו כל העולמות, ואלולי זה לא היה יכול להתגלות אלוהותו יתברך (בעצמו) [בעולמות], ובלעדי אלוהותו ית' לא היו יכולים כל העולמות להתקיים אפילו רגע א'. אך ע"י הצמצום יכולים [העולמות] לסבול אלוהותו ית' וד"ל. והנה במצרים נתגלה אלהותו ית' כמו שהיה בחידוש העולם כנודע, כמ"ש אני ולא מלאך, כי הוכרח להיות ע"י עצמו ית'. [כי] לפי שהיו מסובבים בטומאות ובכשפים [גדולים] שלא היה יכול להיות כ"א ע"י עצמו ית' (כנזכר) [כביכול], ולא היה כח בשום מלאך לעשות זה. על כן היה מופת גדול על חידוש העולמות [נ"א: העולם], כי הוא המשדד המערכות כרצונו ית'. וכיון שהיה צריך להתגלות אלוהותו ית', היה צריך גם כן להיות ע"י אהבה וצמצום כדי שיוכלו לסבול אותו, כמו בחידוש העולם. והנה אף על פי ששם היה אהבה וצמצום הכל ברגע א' [וכנ"ל], אף על פי כן העולם עשיה [נ"א: בעולם העשיה] צריך לזה ב' כלים. כי כן הוא דרך העולמות שמה שבעולם העליון היא אחדות פשוט, כמו המחשבה, בעולם התחתון ממנו נראה יותר פירוד [נ"א: בהתחלקות קצת], והוא מצד הכלים. אבל מצד החיות, שהוא מעולם העליון, הוא גם עתה [נ"א: כאן] אחדות פשוט, כמו המחשבה. שהמחשבה הוא בלב בלבד, ואחר כך כשרוצה לגלותה ע"י קול ודבור יש לה כמה כלים נפרדים, ה' כנפי ריאה והמבטאים והקנה, ואחר כך מזכירה לעשיה [נ"א: כשבא מדבור לעשיה] נראה הפירוד עוד יותר. ובאמת האיש הנלבב אינו עושה פירוד גם בעולם התחתון, כיון שרואה שכל קומתו וחיותו של עולם התחתון הוא מעולם העליון, ואלולי העולם העליון היה העולם התחתון אפס מוחלט. וכן אם יסתלק השפעת עולם העליון אפילו רגע א' היה חוזר התחתון לאפס המוחלט. אם כן הוא כמו עולם העליון, וכמו ששם הכל הוא אחדות פשוט ישים לכאן אחדותו גם כן [נ"א: אם כן הוא דבוק לעולם העליון, וכמו ששם הכל אחדות פשוט בודאי גם כן כאן], ואינו משגיח על הכלים הנראים מופרדים, כי הוא בבחי' המקבלים, אבל הדבור בעצמו הוא אחדות פשוט. ובזה מייחד עולם התחתון לעליון, ויכול להעלות ממדריגה למדריגה עד ראש כולם, ששם הכל אחדות פשוט. וזהו שנכתב בתורה סירוב משה רבינו ע"ה לילך להוציא בני ישראל ממצרים לא על מגן, אלא להשמיענו דבר הגון שהדין הוא עמו, לפי שהוא היה בחי' אהבה לחוד, כמ"ש כי מן המי"ם משיתיהו, דהיינו בחי' אהבה ותענוג. וז"ש כי כבד פה וגו', לפי שדרך הפה לצמצם הקול במבטא כדי לחתוך הדבור, והוא לא היה מבחי' צמצום רק בחי' תענוג לבד. וכאן היה צריך להתגלות אלוהותו ית' [על ידי] בחי' אהבה וצמצום. ע"כ אמר לו השם ית' הלא אהרן אחיך הלוי, דהיינו בחי' צמצום, והיה הוא לך לפה כנזכר, ובאותו העת היה עדיין משה ראוי לכהונה ואהרן ללויה כמ"ש רז"ל. [וזהו] ויפגשהו בהר האלקים. ה"ר הוא אהבה, כאברהם שקראו הר¹, האלקים, בחי' דין, [והיינו] הצמצום. והיינו כשנפגשו [אז] היו כבר שניהם כאן. וזהו וישק לו, [שהוא] אתדבקותא רוחא ברוחא, דהיינו שנעשו שניהם אחדות פשוט.

The Lubavitch Library · chabadlibrary.org