ויגש אליו יהודה ויאמר בי אדוני וגו' [כי כמוך כפרעה]. הנה אמרו רז"ל אין הגשה אלא לשון תפלה. ונ"ל לזה רמז הפסוק ויגש אליו יהודה, (נאמר) כלומר איש ישראל הנקרא ע"ש איש יהודי, בעומדו להתפלל לפני השי"ת ככה יתנהג, ר"ל שיהיה כל כוונת תפלתו להשפיע בשכינת עוזו. וז"ש רז"ל אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש, היינו כובד של רישא דכל רישין. ואף שמבקש בקשת צרכי עצמו, יהיה כוונתו שלא יחסר הדבר לעילא ח"ו, כי הנשמה היא חלק אלוה ממעל, והיא אבר מאיברי השכינה, וזהו עיקר הבקשה שימולא ויושפע לעילא. ובודאי בזה תפלתו [נ"א: תפלה כזו] רצויה ואין שטן מקטרג [נ"א: וקיטרוג] עליה, ולא כאותן דעבדין לגרמייהו וצווחין הב הב כדאיתא בספר הזוהר הקדוש [ובתקונים]. גם ידוע שהדבור נקרא יהודה, כי המחשבה הנקרא י"ה מיהודה ממשיך לקול הנקרא ו', והו' משפיע לד' ונעשה ה'. וזהו פי' ויגש לתפלה, ויאמר עשה [דבר] הבקשה למענך, כי הרי אני חלק אלוה ממעל, וזהו בי אדוני, ואז [בודאי] אל יחר אפך [בעבדך] ולא יקטרגו עלי, כיון שכל כוונתי הוא להשפיע לעילא לחלק הבורא שהוא בי, וזהו בי אדוני. כי כמוך כפרעה, ר"ל פרע"ה הוא לשון התגלות, הוא כמוך שהוא הפנימיות, ומה גם שעולם הדבור הוא המדבר בי. וזהו ידבר נא עבדך דבר, שהיא המדה הזאת הנקראת דבר, והיא עולם הדבור.