קבלת הניירות - הצפיה במוסקבא - אנ"ש במוסקבא - היחידות - הנסיעה לריגא - אנ"ש בריגא - מחלת הבת ורפואתה - הפגישה עם ר' אלטער ביילין - הנסיעה לפאריז והאווער - הנסיעה באניה לארה"ב
כשבאתי לביתי התחלתי להתעסק בהשגת הניירות. הורי ע"ה שהיו אז באמריקה השתדלו ושלחו לי ניירות-דרישה בתור רב בביהכנ"ס בשכונתם.
ארה"ב עדיין לא הכירה אז בממשלת האדומים. הקאנסול האמריקני הי' בעיר ריגא מדינת לאטבי', אשר נבדלה למדינה נפרדת אחרי כלות מלחמת העולם הראשונה, בשנת תרע"ח. ולכן הי' הסדר כך:
כשהיו מקבלים את הניירות-דרישה היו שולחים אותם אל הקאנסול האמריקני לריגא, והוא הי' משיב, שכשיבוא האיש לריגא ויתבררו הדברים אזי ישיב אם יתן וויזה (רשיון כניסה לארה"ב).
על יסוד מכתב כזה מהקאנסול היו נותנים רשיון יציאה מרוסיא. ואחרי שמקבלים את רשיון היציאה מרוסיא אפשר לקנות כרטיסים לריגא ולארה"ב.
אמנם חברת האניות לא היתה מתחילה להתעסק בהכנות לנסיעה ולא נותנת את הכרטיסים עד אשר היו גומרים לשלם את המעות עבור כרטיס-המסע באניה עד ארה"ב.
ביום ט"ו סיון קבלתי את הפאס ונסעתי אני וב"ב (היינו זוגתי ושתי בנותי חי' שרה ורחל דוואשא תחי') למוסקבא, כדי לנסוע משם לריגא ולארה"ב.
עדיין לא היו לי כל המעות עבור הכרטיסים. הורי אמנם שלחו לי את ניירות הדרישה, אבל דמי הכרטיסים עלו עלי בקושי (קפג).
נסעתי ע"י חברת פרענטש-ליין (חברה צרפתית), וחשבתי שאולי יאמינו בלשכה של החברה, ויתנו לי כרטיס עד ריגא, ועל סמך זה נסעתי למוסקבא.
בצאתי מביתי להתיישב על העגלה המובילה לתחנה, והנה הת' ר' ליב מאדאיעווסקי נוסע בעגלה ללוות את אביו הישיש ר' משה מאדאיעווסקי שהי' אצלו לבקרו (קפד). ירדתי מהעגלה שלי לקבל ברכת פרידה מאת הרב הנ"ל.
באנו על התחנה, אנ"ש התאספו על התחנה ללוות אותי.
גיסי ר' אהרן אליעזר ז"ל אמר לי: דו לויפסט! כ"ק אדמו"ר פה וכל אנ"ש פה! וואו לויפסטו?
ר' זלמן חסדן שו"ב אמר לי: מיר זיינען אלע אויף איין וואקזאל, מיר דארפן אלע פארן.
באתי למוסקבא, חפשתי אחר מקום מנוחה עד אשר אשים לדרך פעמי לריגא.
בעיר מוסקבא הי' איש אחד ממשפחת אבראמאוו מעיר הומיל, ש"ב של זוגתי תחי', והוא הי' מהפקידים, והי' לו דירה של ב' או ג' חדרים מרווחים במוסקבא, והוא ומשפחתו נסעו למקומות הקיץ, ונתנו לנו הרשות להשתמש בדירתם.
הקיבוץ של אנ"ש בעיר הי' כבר במספר מסויים. הם התעסקו במלאכות קוסטארנא, אחדים מהם עשו שרוכים לנעלים (שנירלאך), אבל התמימים היו רובם בעלי הבנה בדא"ח, פנימיות'דיקע חסיד'שע אידן.
בש"ק (קפה) היו מתאספים בשעה 9 ללמוד דא"ח והיו לומדים כשתי שעות ואח"כ היו מתפללים בצבור במתינות. התפלה היתה נגמרת לערך אחרי שעה ב' אחה"צ. בהיותי שם כיבדו אותי להיות הלומד שיעור בש"ק א'.
במשך שבתי בעיר מוסקבא הי' כ"ק אדמו"ר הריי"צ נבג"מ לביקור בעיר מוסקבא, וזכיתי להכנס עוד הפעם ליחידות ולקבל את ברכתו הקדושה.
היחידות היתה בדירתו של אחד מהתמימים, אינני זוכר כעת בדיוק, אך זאת אני זוכר, שלא ידעו בבירור בביתו של מי תהי' היחידות, אם בביתו של השו"ב ר' חיים זלמן גארדאן (אחיו של האחים השו"בים גארדאן שבארה"ב) או בביתו של שמעון יעקבסון.
זוכר אני שמר סענדער ראפאלאוויטש (קפו), חתנו של ר' שמעון יעקבסון, הי' המכניס והמוציא ליחידות.
במוסקבא שהיתי לערך ששה שבועות, עד אשר שלמו בארה"ב עבור הכרטיסים בשלימות.
* * *
במשך הזמן הזה הי' ברית מילה אצל הת' ר' חיים אליעזר הורביץ, הנק' חיים אליעזר וועליזער (הוא הי' בחור בעל כשרונות. ער האט געקענט גוט לערנען והי' א פנימיות'דיקער חסיד'שער יונגערמאן מיט א גוטער הבנה אין חסידות).
כיבדו אותי לחזור מאמר בדא"ח, וחזרתי את המאמר הראיני את מראיך רס"ב.
כשהייתי חוזר דא"ח בהומיל לפני הבע"ב הייתי מוכרח לחזור דא"ח בשפת אידיש, למען אשר יבינו השומעים. לא כן במוסקבא שהסביבה היתה מיחידי סגולה מאנ"ש בעלי צורה.
אני חזרתי באידיש כהרגלי, והבקורת של התמימים על חזרת הדא"ח שלי, אז איך זאג אויף טייטש חסידות.
במשך שבתי במוסקבא בקרתי בבית אחדים מהתמימים.
הלכתי פעם לביתו של התמים הנעלה מוהר"ר משה בהגה"ח ר' נתן ז"ל גורארי', הוא נתן לי את הכתובת שלו, וכאשר באתי למספר הבית נכנסתי לחצר ושאלתי למקום דירתו, הראו לי ללכת למרתף. נכנסתי למרתף והנה חושך על פני כל המרתף. הלכתי משך חצי המרחק ולא ראיתי שום סדק של אור. יצאתי החוצה ושאלתי עוד הפעם, עד אשר אחד מאנשי החצר הוביל אותי לקצה המרתף עד פתח דירתו.
נכנסתי לדירתו, ולמרות הנקיות בתכלית ששרתה בבית, והידידות שלנו מקדם, האט מיר די הארץ פארקוועטשט, הן בכלל מהדירה ומהרהיטים, אשר לא עלו הרבה על אותן הרהיטים שמצא החסיד של הבעש"ט ז"ל בדירתו של הרב המגיד ז"ל (בעת אשר הביא לו את הפ"ש מהבעש"ט, כמסופר בשיחת שמח"ת תרצ"ו (קפז)). וילכו לאהליהם.
במשך שבתי שם מסרתי להצענזאר את הכתבים בדא"ח שהיו עמדי, וכן את הספרים. הכתבים מסרתי לידם ברשימה כמה דפים, והם החזירו לי אותם חתומים בגושפנקא שלהם, והספרים באתי למקום שהיו מונחים הספרים, ובאה ערלית אחת והוצאתי איזה מסכתות ועוד ספרים אחדים, והביטה על הנדפס על השער ברוסית, והניחה את חותמה על הארגזים והשקים.
* * *
בסוף חודש תמוז יצאתי מעיר מוסקבא לריגא, במסלת הברזל העוברת דרך עיר סעבעזש, ששם הי' הגבול.
תמונת המחבר בפספורט יציאתו מרוסיה
לערך עם שקיעת החמה, בעת שהאדימו פני' עברנו את הגבול מרוסיא ללטבי'. א"א לתאר במלין את ההרגש בעת שבעוד רגעים ווערט פארווירקליכט ממש דער ארוסגיין פון רוסלאנד. כל זמן שלא עברו את הגבול האט זיך קיינעם ניט געגלויבט אז עס וועט טאקע געשעהן אן עגמת נפש.
מיט פארכאפטע אטעמס ישבנו בעת שנכנסו פקידי ממשלת לטבי' ומשרתי הרכבת שלהם, ועבר משך זמן עד אשר שב רוחנו און מיר האבן געגלויבט שהננו נמצאים כבר מעבר השני למדינת רוסיא; אבל זהו רק באמונה, אם כי בשום אופן לא סר הפחד פן יתפשו אותנו ממדינת רוסיא, אולי ימצאו איזו עלילה עלינו. עס האט זיך ניט געקאנט נתקבל ווערן אין הרגש אז מען איז ארויס בפועל ממש מממשלת הסובייטים.
* * *
באנו לריגא בר"ח מנ"א שנת תרפ"ה, והוכרחנו להתעכב שם עד י"ט כסלו תרפ"ו, כדלקמן.
בריגא הובילה אותנו חברת פרענטש ליין למלון ששם התגוררו המהגרים שנסעו ע"י החברה הנ"ל. שהינו שם ימים אחדים.
הלכנו לקאנסול ונודענו שצריך הוא לאשר ולברר אם בית הכנסת ששלח לי הזמנה מארה"ב הוא אמתי כו'. עבור זה הי' צריך לשהות לפחות ששה שבועות.
היינו במלון משך איזה ימים ואח"כ הוכרחנו ללכת לקאראנטין, מקום ששם התאכסנו המהגרים שהוצרכו לעבור דרך לטבי' בנסיעתם למדינות מעבר לים.
בעצם היינו שם חפשים ללכת לכל מקום שרצינו, ורק לסבות (אינני זוכר עתה הסבה) היינו צריכים להחזיק את דירתינו שם.
* * *
בבואי לשם באמצע הקיץ, חזרתי דא"ח בבית הכנסת נוסח האר"י שהי' נק' באזאר בערג (זה הי' בנין של שטח רב, שהרבה עסקים של מקצועות שונות היו בו, וגם ביהכנ"ס הנ"ל) ושם היו הרבה מתפללים.
בין המתפללים בביהכנ"ס זה הי' גם ר' מרדכי דובין ע"ה (קפח). גם התמים השו"ב ר' מרדכי חפץ ז"ל הי' מתפלל בביהכנ"ס הזה, והוא הי' משפיע וחוזר בו דא"ח.
היות שהיו אז ימי הקיץ נסעו הרבה למעונות הקיץ שאצל חוף הים הבאלטי בסמוך לעיר ריגא הנקרא דובלין (היא אחת מהעיירות שהיו על החוף, כמו העיירות של ראקאוויי ולאנג איילענד), וגם השו"ב ר' מרדכי חפץ ז"ל הי' שם, והזמינו אותי לחזור שם דא"ח בזמן שלוש סעודות, והיו שם כעשרים מנינים, וגם ר' מרדכי דובין ז"ל הי' ביניהם.
הרב מ"מ זקס הי' אז רב הראשי דעיר ריגא.
* * *
אזכיר עוד אחדים מבין התמימים שהיו אז בריגא:
התמים הרה"ח ר' יצחק דובאוו נ"י מיאקשיץ (עיר קטנה בפלך מינסק). הוא הי' אז רב באחד מבתי המדרש שהיו נק' רייסישא שולען (קפט) (כעת הוא רב ור"מ במאנטשעסטער אנגליה). הוא כיבד אותי לחזור דא"ח בביהכנ"ס שלו.
התמים צבי גאר הי' אז תושב בריגא, משגיח בבית המטבחים (שלאכטהויז).
התמים מיכאל חפץ (אחיו של ר' מרדכי חפץ ז"ל הנ"ל) הי' שוחט עופות.
התמים יעקב הורביץ, שהי' נקרא יעקב ליעפליער הי' חתנו של אחד מהבע"ב דריגא מאנ"ש (קצ).
גיסו הת' ירוחם סקאבלא, בנו של ר' מ"מ סקאבלא (קצא).
התמים יוסף סקאבלא, בנה של גיטל לאה סקאבלא, מהנשים המפורסמות וצדקניות דנשי חב"ד. אחיו הי' התמים המצויין שניאור זלמן סקאבלא. גיסו (בעל אחותו) הוא התמים ר' שמואל כצמן.
הת' שמרי' ב"ר נתן גורארי', שעשה ניירות היציאה מרוסיה בעירי הומיל, דר בריגא, ונשתדך עם אחות זוגתו של התמים ר' יוסף הנ"ל, ונעשה גיסו (קצב).
בתחלת חודש אלול, או קודם לזה, בהיותינו בקאראנטין, חלתה בתנו חי' שרה תחי' במחלת סקארלאט פיבער, והוכרחנו למסרה לביה"ח העירוני. נודעו אודות זה בקאנסול והזהירו אותנו שלא ניכנס לקאנסולאט במשך ג' חדשים, ואם נעבור על ציוויו לא יתן לנו וויזה לעולם.
ביה"ח הי' ממשלתי, כנראה, ולא הי' להם יחס קירבה ליהודים, בפרט למהגרים, וממילא סבלה שם בתנו, בנוסף לצער המחלה. היא היתה אז בת ארבע וחצי שנים, והוצרכה להיות בלי הוריה, ובסביבה כזו, וגודל צערה אין לשער.
כמו חי ניצבת לפני התמונה, בעת אשר הבאתיה יחד עם זוגתי לביה"ח, ואמרנו לה שצריכים לבקרה אצל רופא, ואח"כ השארנוה שם וחזרנו.
היא היתה שם ששה שבועות וכל יום הלכנו לבקרה והיינו מדברים אליה דרך חלון. גם בר"ה הלכתי לבקרה, כי לו היינו מדלגים יום אחד מלבוא לבקרה היתה חושבת שאנחנו עוזבים אותה שם ח"ו. בכל יום הבאנו לה תפוח זהב (שהי' יקר המציאות אז בריגא). בכל יום היינו שומעים את הבכיות שהיתה בוכה ומתחננת דרך החלון: קחו אותי מפה, אינני חפצה להיות פה, קחו אותי הביתה. את המחזה הזה אין לתאר במלין.
* * *
בשבתינו בקאראנטין היו עמנו עוד אנשים מהגרים: הרב שיסגאל ע"ה. השו"ב רא"ד נ"י מאטעשין עם ילדיו (קצה).
בימי הסליחות התעוררנו לעשות מנין להתפלל בצבור, אחרי אשר היו בינינו אנשים הרבה.
הי' שם רב, שנסע בתור רב, אבל כשאמרנו לו שיבוא להתפלל בצבור בימי החול התנצל ואמר שהוא צריך לקום בהשכמה וטרוד בהשתדלות והכנות לנסיעה ומתפלל הוא תפלה קצרה כמהלך בדרך.
פעם הוצרך אחד למנין, שהי' לו יאצ"ט, ונדברנו להתפלל בהשכמה. התאספנו יחד והלכנו לקרוא להרב הנ"ל, ואמר שהוא ישן עדיין.
בניו הבחורים נסעו עמו ולא נכנסו בביהכנ"ס אפילו בשבתות ולא ידעו מה מתפללים.
הבע"ב שנסעו אז לאמריקה אמרו שזהו פראוואסלאנער רב.
* * *
טרם יצאי את רוסיא קבלתי מכתב מחבירי בתו"ת מר אלטער נ"י ביילין (קצו) (שנעשה אח"כ גיסי), שהיות ששמע שמתכונן הנני לנסוע לארה"ב, והיות שיש לו חפצים ברוסיא בעיר קובליץ אצל אחד מקרוביו, ע"כ אתדבר עמם שהם ישלחו אלי את החפצים (כרים וכסתות) ואני אביאם עמי ללטבי' והוא ישלם לי דמי ההוצאות.
ר' אלטר ביילין גיסו של המחבר
בבואי לריגא והודעתי לו שהבאתי את חפציו, בא מליבאווע לריגא וקיבל אותם.
כשדברנו סיפר לי שגם לו יש ניירות לנסוע לארה"ב (קצז), והתעוררה מחדש הידידות אצלינו, והתנינו להתחבר איש עם רעהו [אז עלה בדעתי שזה יהי' זיווג הגון עבור אחותי תחי', וכתבתי להורי ע"ה את אשר בדעתי אי"ה].
ההכנות לנסיעה של שנינו היו בזמן אחד, אמנם אף שההשגחה העליונה היתה שיצאנו מלטבי' בדרכינו לארה"ב - ממש באותו יום, אך הוא נסע בחברה אחרת, ולא נפגשנו (קצח).
חשבנו שנוכל להפגש בעיר ברלין (הוא עבר דרך ברלין לפני), אך לבסוף נאבד ממני (עוד לא הורגלתי אז להשתמש בנקל במקום חדש למצוא איש והדומה).
בחודש תשרי התפללתי בביהכנ"ס הנק' רייסישע. התקבלו המאמרים דר"ה תרפ"ו ולמדנו אותם, ובמשך זמן ישיבתינו בריגא נעשה קשר ידידות בינינו התמימים יחיו.
בשמח"ת האבן מיר פארבראכט ביחד התמימים דשם, ר' מרדכי חפץ הי"ד, אחיו ר' מיכאל ליב הי"ד, הרה"ח ר' צבי גאר (חתן החזן ר' מ"מ וואלאסאוו), ר' יעקב הורביץ מליעפליע הי"ד, אלה אני זוכר, ור' מרדכי דובין הי' אתנו, ואח"כ האבן מיר געפראוועט הקפות, עד שעה מאוחרת בלילה.
בתנו חי' שרה תחי' נתרפאה, וע"י ההשתדלות דארה"ב קבלנו את הויזה, והוקבע יום נסיעתינו בליל מוצש"ק די"ט כסלו תרפ"ו (קצט).
באמצע סעודת י"ט כסלו, שערך השו"ב ר' מרדכי ז"ל חפץ בביתו, קבלתי ברכת הפרידה מחבריי וידידיי ונסענו (ר).
נסענו דרך קובנא, ירדתי על התחנה בתקוה שאולי אפגוש את מישהו מאנ"ש, כי ידעתי ששם נמצאת בת גיסי ר' אברהם ניקאלאייעווער (לוין) ע"ה (אחי זוגתי תחי'), אבל לא פגשתי שם איש שאוכל לשאול אותו עד"ז.
באנו לקעניגסבערג ואח"כ לבערלין, שם הוצרכנו להפגש עם חברי אלטער ביילין (שהי' אח"כ לגיסי), אבל הוא לא נסע באותה שעה, ולא נפגשנו, ולא נודע לנו כתובת איש מרעהו, עד שהגענו לארה"ב, כנזכר לעיל.
באנו לפאריז ונסענו להאוואר, שמשם הוצרכנו להפליג לארה"ב. זמן הנסיעות הנזכרות ארכו כשלושה ימים.
עברנו ליד חוף אחד באנגליה, שם עלו עוד נוסעים לאניה (האניה שלנו לא באה עד החוף, רק ספינה קטנה באה מהחוף והביאה את הנוסעים אל האני' הגדולה), ומשם נסענו לתוך הים.
הנסיעה על האני' היתה קלה עבורי, אף שהים הי' סוער, אבל זוגתי תחי', מעת שעברנו ליד החוף באנגליה, היא שכבה במטתה ולא יכלה אפילו להגביה את ראשה, עד אשר באנו סמוך למימי אמריקה. אחד מהנוסעים (נתין אמריקאי) בא ועודד אותה, ובעל כרחה הוריד אותה ממטתה.
גם בתנו הבכירה חי' שרה תחי' לא יכלה לסבול את הנסיעה, מה שנקרא חולי הים, אבל אני ובתנו רחל דוואשא תחי' האבן זיך געפילט אלרייט.
ביום ו' עש"ק לעת ערב היתה סערה גדולה, גלי הים הוגבהו עד למעלה מהאניה, עד אשר אח"כ נפלו זרמים על גג האניה, גם אני הרגשתי מעט, וגם המלחים סבלו.
הגענו לחוף ביום ג' ה' טבת.
הובילו את כל הנוסעים (גם אותי וב"ב) לעליס איילענד (רא).