בס"ד. שיחת ש"פ פינחס, מבה"ח מנחם-אב, ה'תשכ"ה

126

בלתי מוגה

א. הביאור בפירוש רש"י ריש פרשתנו, "פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן", "לפי שהיו השבטים מבזים אותו, הראיתם בן פוטי זה שפיטם אבי אמו עגלים לע"ז, והרג נשיא שבט מישראל, לפיכך בא הכתוב ויחסו אחר אהרן",

– דלכאורה קשה: הרי זה-עתה נאמר¹ "וירא פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן", ולמה חוזרת התורה על יחוסו של פינחס? ומפרש רש"י, ש"היו השבטים (לא רק שבט שמעון, אלא כל השבטים) מבזים אותו", בגלל שרצו להגן על כבודם של כל שאר בנ"י וכבודו של משה רבינו², שמכולם הי' פינחס היחידי שקינא כו', ולכן טענו, שהסיבה לכך שהרג את זמרי היא לא מצד הקדושה, אלא מצד טבע³ האכזריות שירש מאבי אמו (שהרי "איש מזריע תחילה יולדת נקבה", ו"אשה מזרעת תחילה יולדת זכר"⁴), "שפיטם עגלים לע"ז", שבהאכלת העגל כדי להרגו מודגש ביותר טבע האכזריות*, ולכן התאכזר במיוחד להרוג איש החסד⁵, "נשיא שבט

127

מישראל".

*) כיון שההאכלה היא בכדי שיוכלו להורגה, ובאם לא תתפטם, לא יהרגוה (וראה רש"י בהעלותך יא, כב¹). משא"כ כשמאכילים כו' נידון למות, שיהרגוהו גם אם לא יאכל כו', אלא שרוצים לגרום לו תענוג (מבלי פניות, ועאכו"כ בלא פני' לרעתו) שצערו יתמעט ויוקל.

ו"לפיכך בא הכתוב ויחסו אחר אהרן", שהי' רודף שלום, וזוהי הסיבה שנתעורר לעשות שלום בין בנ"י להקב"ה².

וההוראה מזה, שגם כאשר חושבים שפלוני עושה דבר טוב בגלל פני', אסור לבטל אותו (ואדרבה: צריך לדעת שהסיבה לכך שמבטל אותו, היא, מצד הישות שלו, שאינו יכול לסבול את מעלתו, ומקנא בו כו'), כי, אי אפשר לדעת מה שבלבו של חבירו, "ה' יראה ללבב"³, שכוונתו לשם שמים –

הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש ח"ח ע' 160 ואילך.

* * *

ב. מאמר (כעין שיחה) ד"ה וידבר גו' פינחס בן אלעזר גו'.

* * *

ג. הביאור בפירוש רש"י סוף פרשתנו, "ויאמר משה אל בני ישראל", "להפסיק הענין, דברי רבי ישמעאל, לפי שעד כאן דבריו של מקום, ופרשת נדרים מתחלת בדבורו של משה, הוצרך להפסיק תחלה ולומר שחזר משה ואמר פרשה זו לישראל, שאם לא כן, יש במשמע, שלא אמר להם זו, אלא בפרשת נדרים התחיל דבריו" – כי, בשלמא בפרשת המועדות שבפ' אמור, יש מקום לקס"ד שמשה לא אמרה לבנ"י מיד, כיון שבאותו זמן לא היו נוגעים למעשה, והי' עסוק להשיב ולהודיע להם מה שנוגע בחיי היום-יום, ולכן צריך הכתוב לסיים "וידבר משה את מועדי ה' אל בני ישראל"⁴; משא"כ בפרשתנו, שאין סיבה לדחות, ובפרט שנמצאים כבר בסוף ארבעים שנה, הרי מובן מעצמו שמשה אמרה לבנ"י, ולמה נתפרש בכתוב "ויאמר משה אל בני ישראל"?

ומפרש רש"י, "להפסיק הענין, דברי ר' ישמעאל", שס"ל ש"כללות נאמרו בסיני ופרטות באוהל מועד"⁵, ולכן יש מקום לומר שמשה המתין במסירת פרטי דיני המועדים (משא"כ לשיטת ר"ע, שנמסרו מיד כל פרטי

128

המצוות, אף שעדיין לא היו נוגעים למעשה), "שאם לא כן, יש במשמע, שלא אמר להם זו כו'", היינו, שלכל בנ"י נאמרו רק הדינים שבפ' אמור, בנוגע לאיסור מלאכה כו', ולא דיני הקרבנות שבפרשתנו, שנוגעים לכהנים (שנאמרו יחד עם הדינים שבפ' אמור, ונכתבו שלא במקומם). ולכן הוצרך הכתוב לפרש "ויאמר משה אל בני ישראל", שגם פרשה זו נאמרה לכל בנ"י (ונאמרה כאן, כפשטות הכתובים, שהפרשיות הם על הסדר).

והחילוק בין "וידבר" שבפ' אמור ל"ויאמר" שבפרשתנו: דיני המועדים שבכל הזמנים בשוה, הם בלשון דיבור ש"נמשך ולא נפסק", ובלשון קשה, שהקב"ה תובע קיומם בתוקף; משא"כ דיני הקרבנות שאי אפשר לקיימם בזמן הגלות, כי אם ע"י העסק בתורה, הם (לא בלשון קשה, ואדרבה: בנ"י תובעים מהקב"ה כו'¹, אלא) בלשון אמירה, לשון רכה, שהקב"ה מבקש מבנ"י שיעסקו בסדר קרבנות – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש חי"ח ע' 334 ואילך.

______  ______

The Lubavitch Library · chabadlibrary.org